שלח לחבר
דף הבית > חדשות משפטיות > בג"ץ: הוראות ביצוע ירי בפקודה המשטרתית משאירות מרווח פעולה רחב מדי בידי השוטרים

חדשות

בג"ץ:  הוראות ביצוע ירי בפקודה המשטרתית משאירות מרווח פעולה רחב מדי בידי השוטרים, צילום: דוברות משטרת ישראל
בג"ץ: הוראות ביצוע ירי בפקודה המשטרתית משאירות מרווח פעולה רחב מדי בידי השוטרים
03/05/2022, עו"ד שוש גבע

בג"ץ דחה עתירה של הורים נגד ההחלטה לסגור את תיק החקירה בעניינו של בנם שנורה ונהרג במרדף משטרתי. נקבע כי בפעילות מבצעית, המאופיינת בתנאֵי לחץ ומחייבת קבלת החלטות מהירות, יש להותיר למבצע הירי 'מרווח טעות' מסוים. עם זאת, הפקודה משאירה מרווח פעולה רחב מדי בידי השוטרים שטוב יהיה אם יוגבל בצורה ברורה יותר.

עניינה של העתירה שלפנינו בהחלטת המשנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים), לדחות ערר שהגישו העותרים על החלטת המחלקה לחקירות שוטרים לסגור את תיק החקירה נגד שוטר שירה למוות, במהלך מרדף משטרתי, בבנם– מחוסר ראיות. הפעילות בוצעה כחלק מפעילות רחבה יותר של המשטרה, באותה תקופה, לתפיסת חוליות של גנבי כלי רכב, שנחשדו גם במעורבות בסחר באמצעי לחימה.

לטענת הורי המנוח בהחלטת מח"ש והמשנָה לפרקליט המדינה, נפלו פגמים מהותיים אשר הורו על סגירת תיק החקירה. העותרים סבורים, כי ההחלטה לוקה בחוסר סבירות קיצוני.

המשיבים טענו מנגד כי נטען אפוא כי דין העתירה להידחות כבר על הסף, מחמת אי-צירוף משיבים רלבנטיים-השוטר היורה. מעבר לכך, המשיבים טוענים כי דין העתירה להידחות גם לגופה, בהיעדר עילה להתערבות שיפוטית בהחלטה על סגירת התיק. לרשויות התביעה מוקנה שיקול דעת רחב, שממנו נגזרת מידת התערבותו המצומצמת של בית המשפט, בפרט כשההחלטה נוגעת לשאלת דיות הראיות.

כב' השופט נ' סולברג פסק כי חרף התוצאה הטראגית לא נמצא מקום להתערבות בהחלטה לסגור את תיק החקירה ויש לדחות את העתירה. בבג"ץ  3927/20 בעניין דמתי נקבע כי "הלכה מושרשת וידועה היא, כי בכל הנוגע לפתיחה בחקירה, סגירתה, וענייני העמדה לדין, נתון לרשויות התביעה שיקול דעת רחב ביותר. התערבותו של בית המשפט בשיקול דעת זה – תֵעשה במשׂוּרה, במקרים חריגים בלבד, או כאשר נמצא כי יש בהחלטה שנתקבלה משום עיוות דין". עוד נקבע כי "במקרים שבהם היועץ המשפטי הגיע למסקנה שהראיות אינן מספיקות להגשת כתב-אישום, להבדיל ממקרים שבהם הוא סבור כי אין בתיק עניין לציבור, 'ינהג בית-המשפט מידת ריסון כפולה ומכופלת'". (בג"ץ 3922/14 בעניין הוועד הציבורי נגד עינויים). בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו משמש ערכאת ערעור פלילית על החלטות רשויות התביעה בכל הנוגע להעמדה לדין, ולעניינים אחרים הנוגעים לניהול ההליך הפלילי. החלטות אלה הן החלטות מינהליות, ועל כן, הביקורת השיפוטית עליהן גדורה ומתוחמת למישור המינהלי בלבד. כיאה לבחינה שיפוטית מינהלית, בית המשפט ימָנַע מלבוא בנעלי רשויות האכיפה, ולא ימיר את שיקול דעתן בשיקול דעתו-שלו. תפקידו של בג"ץ בעתירות נגד החלטות רשויות התביעה, אינו זהה לתפקידו בעת שבתו כערכאת ערעור פלילית; חרף ה'פיתוי' לצלול לעומק הראיות כבר בשלב זה, על בית המשפט לרסן עצמו, ולהימנע מבחינת הראיות לגופן.

זאת ועוד, נקבע כי על גורמי האכיפה לבחון בכובד ראש, בדקדוק ובקפדנות, את חומר הראיות, טרם גיבוש החלטה על סגירת תיק החקירה, ולא נמצא כי החלטת מח"ש לסגור את תיק החקירה נגד השוטר חרגה מאמות מידה אלו. ההחלטה התקבלה לאחר ביצוע פעולות חקירה רבות, ולא כלאחר-יד. בתום פעולות ממצות אלו, ולאחר בחינת הראיות שהצטברו, סברו גורמי התביעה כי אין די באלה כדי להביא להעמדת השוטר לדין פלילי. וכאמור – במקרים כגון דא, מידת ההתערבות השיפוטית היא מצומצמת עד מאד. בעניין שלפנינו, מידת ההתערבות השיפוטית מצומצמת אף יותר, שכן ההחלטה של רשויות התביעה נבחנה פעם ופעמיִם, הן על-ידי מח"ש, הן על-ידי המשנָה לפרקליט המדינה, תוך מתן התייחסות מנומקת לנסיבותיו הספציפיות של האירוע הטרגי, ושלילת אפשרות סבירה להרשעת השוטר המעורב בו. יתרה מכך, לא ניתן לקבוע, ברמה הדרושה לשם העמדה לדין פלילי, כי הירי בוצע בניגוד לפקודה המשטרתית, באופן שעשוי להביא להרשעתו של השוטר. לפי  הוראות הפקודה המשטרתית הקובעת סייגים לגבי אופן השימוש בכלי ירייה, נדרשים מספר תנאים מצטברים לשימוש בכלי ירייה לצורך ביצוע מעצר: המעצר נדרש בשל ביצוע עבירה מסוג פשע, אין דרך אחרת לבצע את המעצר, והשימוש בכלי הירייה לא יגרום לסיכון חייהם או שלמות גופם של חפים מפשע. מבצע המעצר נדרש להזהיר את האדם לפני ביצוע הירי, תחילה בקול רם ולאחר מכן בירי לאוויר, וגם לאחר מכן, נדרש לפעול לצמצום הנזק, למינימום ההכרחי. על תנאים ספציפיים אלו יש להוסיף את הסייגים הכלליים הקבועים בפקודה, המתייחסים לכל שימוש בכלי ירייה (גם שלא בעת ביצוע מעצר), שלפיהם ירי יבוצע "כמוצא אחרון", "בזהירות הראויה", וביחס הגיוני לתוצאה שאותה מבקש השוטר למנוע. ישׂוּם אמות המידה הללו במקרה זה, מוביל למסקנה כי לא קמה עילה להתערבות בהחלטת המשיבים.    

מהלכה למעשה, נקבע כי אין ספק, כי מעשיו הנמשכים של המנוח, הקימו חשד ממשי לביצוע מספר עבירות מסוג פשע – גניבת רכב וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. גם לא יכולה להיות מחלוקת, כי המנוח יצר במעשיו סיכון של ממש לחיי אדם, הן כלפי משתמשי הדרך, הן כלפי המאבטחים שניצבו ב'מחסום המנהרות'. המנוח נהג ברכב הגנוב במהירות שבין 160 ל-180 קמ"ש, בכביש עם נתיב נסיעה אחד לכל כיוון, והמנוח הגדיל עשות, ואף עקף כמה כלי-רכב על קו הפרדה רציף, ובהמשך גם חצה צומת ברמזור אדום. אם לא די בכך, המנוח המשיך בנסיעתו הפראית, ולא האט את מהירות הנסיעה גם בהתקרבו ל'מחסום המנהרות'. בעקבות זאת, הסיכון לחיי אדם הלך והתעצם, ולא בכדי התעורר חשש מצד המאבטחים במקום – על-פי עדויותיהם – כי המנוח עלול לדרוס אותם במנוסתו. לפי העדויות, המצב המורכב הביא את אחד מן המאבטחים לדרוך את נשקו כתוצאה מהסכנה שחש בה, ומאבטח אחר ציין כי לא הספיק לדרוך את הנשק ולירות, אף שחפץ לעשות כן. כל זאת, נוכח מהירות הנסיעה הגבוהה שבה חצה המנוח במכוניתו את המחסום. ברור אפוא, למעלה מכל ספק, כי במעשיו, המנוח "סיכן בצורה ממשית את חייו או את שלמות גופו של אדם" (סעיף 2.א.(1)(ב) לפקודה המשטרתית). בית המשפט הדגיש כי סעיף 2.א.(1) לפקודה מתייחס לשתי חלופות: החלופה האחת, עניינה בסיכון לחיי אדם שנוצר כתוצאה ממעשה שביצע אדם, ואשר מקים עילה למעצרו. חלופה זו נוקטת לשון עבר – סִיכֵּן. ללמדנו שבמקרה הצורך ניתן לעשות שימוש בנשק לשם ביצוע המעצר, גם כאשר הסיכון חלף-עבר, ולא קיים עוד. החלופה השניה לעומת זאת, מתייחסת לסיכון העכשווי שנשקף מהאדם שאותו מבקשים לעצור, לא ממעשיו, ולשונה מורה כי הכוונה היא לסיכון המתעורר בעת המעצר בפועל – מְסַכֵּן. משכך, לא ניתן לקבוע, בוודאי לא ברמת ההוכחה הנדרשת בדין הפלילי, כי החלופה הראשונה, שעוסקת במעשה שסיכן חיי אדם, לא התקיימה בנדון דידן. העיקר הוא, כי על רקע האינטנסיביות של האירועים, והתרחשותם בזה אחר זה, בתוך פרק זמן קצר – לא ניתן לשלול קיומה של חלופה זו.

יתרה מזו נקבע כי בקצב ההתרחשות המהיר, פשט המרדף הרכוב את צורתו והפך למרדף רגלי ואלמלא ביצע השוטר את הירי, ככל הנראה, היה המעצר מסוכל כליל. אמנם, בדיעבד, יש להצטער על המחיר הכבד ששולם כתוצאה מכך בחיי-אדם, ועדיין, קשה לשלול, ודאי ברף הדרוש לצורך העמדה לדין פלילי, את טענת השוטר, כי לא היתה דרך אחרת לבצע את המעצר, פרט לביצוע הירי. יש לציין בנוסף כי לא הועלתה טענה כלפי השוטר, כי הירי שביצע סיכן עוברי אורח תמימים, חפים מפשע. משכך נקבע, כי בצדק קבעו המשיבים שלא קיימת אפשרות סבירה להוכיח, ברף הפלילי הדרוש, כי השוטר לא עמד בתנאים לשימוש בכלי ירייה לצורך ביצוע מעצר. השוטר עמד גם בחובת מתן אזהרה, לאחר שהזהיר את המנוח כנדרש, תחילה בעת שקרא לו בקול רם לעצור ולאחר מכן באמצעות ירי אזהרה באוויר. רק אחר כל זאת, ירה השוטר לעבר גופו של המנוח. אשר לחובת צמצום הנזק, על פני הדברים, נראה כי גם תנאי זה התקיים, ולכל הפחות – קיים קושי של ממש להסיק מסקנה הפוכה. השוטר העיד שכיוון את נשקו אל עבר רגליו של המנוח, ירה בין 5 ל-7 כדורים, ממרחק של כ-10 מטרים, תוך כדי ריצה. לאחר שהבחין בנפילתו של המנוח, חדל השוטר מלירות, ובהמשך, הזעיק גם כוחות הצלה. מעדות קצין האג"ם עלה, נוכח מיקומי הפגיעות בגופו של המנוח, כי לא מן הנמנע שהירי כּוּוָן אל עבר פלג הגוף התחתון, בשים לב לכך שהירי בוצע תוך כדי ריצה, הן של השוטר, הן של המנוח, ובהינתן תוואי השטח שבו בוצע המרדף. גם כמות הכדורים שנורו, אינה מחייבת לקבוע, כי השוטר פעל באופן בלתי סביר, בנסיבות. מסקנת הדברים היא, כי אין לשלול את התקיימות הוראות הפקודה המשטרתית שחלה במועד האירוע, העוסקות בשימוש בכלי ירייה לצורך ביצוע מעצר. עוד נקבע כי אשר לסייגים הקובעים כי השימוש בכלי הירייה יבוצע כמוצא אחרון, במידת הזהירות הראויה, ובנסיבות שבהן קיים יחס הגיוני בין מידת הסכנה לבין התוצאה שאותה נועד הירי למנוע – דומה כי גם כאן החלטת הרשויות אינה בלתי-הגיונית. כאשר מדובר בהפעלת 'נוהל מעצר חשוד' במהלך פעילות מבצעית, המאופיינת בתנאֵי לחץ ומחייבת קבלת החלטות מהירות, יש להותיר למבצע הירי 'מרווח טעות' מסוים. במקרים מעין אלה, אין לצד השוטר היורה 'יועץ משפטי' צמוד, שיוכל לעמוד על האסור והמותר, ולכן אין מקום לבחון את התנהגותו ב'תנאי מעבדה'.

יתר על כן נקבע כי קיים קושי ממשי לקבוע שהשוטר פעל בניגוד להוראות הפקודה המשטרתית. הירי בוצע בתום מרדף רגלי, שאינו אלא אירוע מתגלגל של המרדף הרכוב והאגרסיבי, שבמהלכו סיכן המנוח, כמה וכמה פעמים, חיי אדם. האירוע הסתיים רק לאחר 3 'נגיחות' חזקות של ניידת המשטרה ברכבו של המנוח. לא ניתן אפוא לנתק את המרדף הרגלי מרצף האירועים שקדמו לו. הגם שמדובר באירוע מצער ביותר במישור התוצאה, אין לבחון את התנהלות השוטר כ'חכמה שבדיעבד' או 'בתנאי מעבדה'. לפיכך, אפילו היה נקבע כי המקרה הוא גבולי, לא היה בכך כדי להביא לשינוי המסקנה. ההחלטה על סגירת תיק חקירה פלילי, ויתר ענייני העמדה לדין פלילי, גם במקרים גבוליים, היא החלטה הנטועה עמוק בדל"ת אמותיהם של רשויות התביעה, לא של בית המשפט. התערבות, אם בכלל, תישמר למקרים ה'זועקים' עיוות דין. המקרה שלפנינו איננו כזה. זאת ועוד, אין לקבל את טענת הורי המנוח, שלפיה יש להחזיר את התיק למח"ש, לשם השלמת חקירה. בית המשפט ציין, בשולי הדברים, כי על המשיבים לתת את הדעת לדברי מחלקת עררים למשטרה בנוגע לפקודה המשטרתית: "בחינת הפקודה העלתה כי מרווח הפעולה של השוטר, אותו היא מאפשרת, רחב מדי גם בעת ביצוע ירי במקרים שעל פניו אינם מצדיקים זאת, הפקודה חסרת הגדרות בדבר אופן ביצוע הירי וחסרים בה הגבלות נדרשות אשר יש בכוחן להביא לצמצום הפגיעה בנפש. לנוכח האמור סברנו כי יש להמליץ בפני הגורמים הרלוונטיים במשטרה [...] לשקול לתקן את הפקודה". גם כב' הנשיאה א' חיות הצטרפה לדברים אלה באומרה כי על המשיבים ליתן דעתם להודעת מחלקת עררים בפרקליטות המדינה למחלקה לחקירות שוטרים, בדבר "מרווח הפעולה" הרחב מדי שמתירה בהקשר זה הפקודה המשטרתית בידי השוטרים.

לסיכום, העתירה נדחתה.

העותרים יוצגו ע"י עו"ד דוד קירשנבוים; עו"ד יוסף זילברברג; המשיבה יוצגה ע"י עו"ד מיטל בוכמן-שינדל

בג"ץ 4308/21

הרשמה לניוזלטר
באפשרותכם להירשם לניוזלטר תקדין ולהתעדכן באופן יומי בחדשות המשפטיות החמות ביותר, בתקצירי פסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה, בעידכוני החקיקה ובעוד מידע חשוב. כל שעליכם לעשות הוא להקליד את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו את הניוזלטר לתיבת הדואר שלכם.
הרשם עכשיו
תקדין
תקדין בטוויטר
/HashavimCmsFiles/images/banners/banner-commit2022.jpg
17 | S:7
קומיט וכל טופס במתנה