בית הדין קבע כי יש לשלול באופן מלא פיצויי פיטורין לסייעת שנהגה באלימות בילדים רכים. נקבע כי הסייעת נצפתה בסרטונים נוהגת באלימות בפעוטות חסרי הישע. בהתנהלותה, הפרה באופן בוטה את האמון שניתן בה על ידי מעסיקתה ועל ידי הורי הפעוטות, והפרה הפרת משמעת חמורה המחייבת סנקציה של שלילת פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת באופן מלא.
התובעת, סייעת בגן ילדים, פוטרה מעבודתה על רקע טענות לאלימות שהפעילה כלפיי פעוטות הגן, ועתרה לפיצויי פיטורים, פיצויים בגין פגיעה בשמה הטוב וזכויות נוספות. בתביעה שכנגד הנתבעים עתרו להשיב לידיהם את פיצויי הפיטורים שהופקדו עבור הסייעת בקופת הגמל וביקשו לחייב אותה בין היתר בפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם עקב מעשיה. הנתבעים הינם חברה בע"מ אשר הפעילה את הגן, והבעלים היחיד של החברה.
לטענת הסייעת היא עבדה במסירות ובמשך כל תקופת העבודה לא היו כנגדה תלונות כלשהן ואין יסוד לטענות על התנהגות אלימה כלפי הפעוטות בגן. פיטוריה לא חוקיים שכן לא התקיים שימוע בנפש חפצה והודעת הפיטורים נמסרה לה בתקופת מחלה. הסייעת עתרה לפיצוי בגין פגיעה בשמה הטוב, פיצוי בגין סילוקה של בתה מהגן, פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות נוספות.
הנתבעים טענו מנגד כי פיטוריה של הסייעת נעשו כדין לאחר שתועדה במספר הזדמנויות מפעילה אלימות נגד ילדי הגן, חסרי הישע. בנסיבות פיטוריה ובשל מעשיה, נשללו ממנה פיצויי הפיטורים וההודעה המוקדמת כדין. במסגרת התביעה שכנגד טענו הנתבעים כי בעקבות פיטוריה, הסייעת הכפישה את הגן ואת הנתבע באופן אישי, גרמה לסגירתו של הגן, והסבה לנתבעים נזק כספי עצום. כמו כן, הסייעת הוציאה את דיבתם רעה ובשל כך עתרו לפיצוי נוסף. עוד ביקשו ליתן סעד הצהרתי לפיו הכספים שהופרשו עבור התובעת בקופת הפנסיה עבור פיצויי פיטורים יושבו להם.
כב' השופט כ' אבו קאעוד פסק כי דין התביעה והתביעה שכנגד להידחות בחלקן הגדול. גרסתה של הסייעת לא נמצאה מהימנה בכלל, תשובותיה היו מגמתיות, מתחמקות והיא ניסתה כל לאל ידה להקטין ולהגחיך את מעשיה כמי שאינה מודעת לחומרתם, גם עת תשובותיה סתרו חזיתית תיעוד מוסרט. הסייעת טענה לזכאות לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת ומאידך, הנתבעים טענו כי בשל מעשיה יש לשלול ממנה את פיצויי הפיטורים וההודעה המוקדמת ולהשיב לנתבעים את פיצויי הפיטורים והפנסיה שהופקדו על ידם לקופת הגמל. סעיפים 17-16 לחוק פיצויי פיטורים, קובעים כי ישנם מיקרים בהם לא יהיה עובד זכאי לפיצויים או יהיה זכאי לפיצויים חלקיים בלבד. נטל ההוכחה כי נתקיימו נסיבות המצדיקות שלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת מוטל על המעסיק. בנוסף, כאשר נטענת נגד העובד טענה כי ביצע מעשה בעל אופי פלילי, נדרשת מידת הוכחה מוגברת, מעבר למידת ההוכחה הרגילה הנדרשת בהליך אזרחי. בע"ע 1126/00בעניין מלון עציון נפסק כי "הלכה פסוקה היא מימים ימימה כי 'שלילת פיצויי פיטורין ותמורת הודעה מוקדמת נעשית במשורה, במקרים הקיצוניים ביותר ." זאת בשל העובדה ש' הפיטורים כשלעצמם, אף תוך כדי תשלום פיצויי פיטורים, הם עונש' (דב"ע לא/3-3 בעניין רים). התכלית שבשלילת פיצויי הפיטורים שתי פנים לה: להעניש את העובד בגין עבירת משמעת חמורה שביצע, ולהוות מסר מרתיע לכלל העובדים מפני ביצוע מעשים דומים. באותו אופן החוק מאפשר גם שלילת הודעה מוקדמת מכוח סעיף 10(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות.
יתר על כן נקבע כי מסייעת בגן ילדים, הצמודה לילדי הגן משך כל שעות שהותם במעון, ותפקידיה כוללים מגוון רחב של פעולות הקשורות לגופם ונפשם העדינה של הפעוטות, מצופה מידה גבוהה של רגישות, אמפטיה, סבלנות ואורך רוח. הורים שמפקידים את היקרים להם מכל בידיי הסייעת, מצפים כי היא תעטוף אותם בחום ואהבה, תשמור עליהם מכל משמר, תשגיח עליהם בשבע עיניים שחלילה לא יאונה להם כל רע. כמו כן, שתגרה את האינטליגנציה שלהם ותסייע בהתפתחותם הטבעית. תחת זאת, בסרטונים שהונחו בפני בית המשפט, הסייעת נצפתה נוהגת באלימות בפעוטות חסרי הישע שהופקדו בידיה, בחוסר סבלנות, ללא רגישות ואמפתיה, בזלזול ובחוסר אכפתיות ובמקום עטיפת הפעוטות ביד מלטפת, הם נזקקו להגנה ממנה. משכך, נפסק כי בהתנהלותה, הפרה הסייעת באופן בוטה את האמון שניתן בה על ידי מעסיקתה ועל ידי הורי הפעוטות, והפרה אפוא הפרת משמעת חמורה המחייבת הפעלת הסנקציה בדבר שלילת פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת באופן מלא. לא רק שבית המשפט לא פסק לזכותה של הסייעת פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת, אלא נקבע כי בנסיבות פיטוריה, ישללו מלוא פיצויי הפיטורים לרבות אלה שהופקדו על ידי הסייעת לקופת הגמל, שיושבו לידי הנתבעת.
בהמשך לאמור, נדחתה טענת הסייעת לפגיעה בשמה הטוב. נקבע כי חוק איסור לשון הרע נועד להגן על כבודו ושמו הטוב של אדם באמצעות איסור על פרסום אשר עלול להשפילו, לבזותו או לפגוע בו. זאת, בכפוף לסייגים הקבועים בחוק. בהתאם לפסיקת בתי-המשפט, התקיימותה של לשון הרע נבחנת בארבעה שלבים: בתחילה יש לפרש את הביטוי בהקשר אובייקטיבי, על-פי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. בשלב השני, יש לברר האם מדובר בביטוי המהווה לשון הרע והאם אכן פורסם. בשלב השלישי, יש לברר האם עומדת למפרסם אחת או יותר מההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק ולבסוף, אם ממלא הפרסום את תנאי שלושת השלבים הקודמים, נבחנת שאלת הסעדים, ובתוכם שאלת הפיצוי הראוי לתובע. בחינת ארבעת השלבים נערכת תוך איזון בין הזכות לשם טוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש ביטוי, זכויות המוגנות כחלק מכבוד האדם במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. איזון זה טבוע עמוק במסגרת תנאי החוק, הן לצורך בירור שאלת האחריות, והן לצורך אומדן הנזק. איזון זה משפיע על פרשנות הוראות החוק ודרך יישומו בכל הקשר.
זאת ועוד, נקבע כי במערכת של יחסי עבודה קיימים ערכים נוספים שיש לקחתם בחשבון, נוכח מאפייניהם הייחודיים של יחסי העבודה, בגינם אף הוקנתה הסמכות הייחודית לבית-הדין לעבודה. בפסיקת בית-הדין הארצי נקבע, כי מקום העבודה הוא מקום אשר יש חשיבות להבטיח בו שיח פתוח, שקיפות, שיתוף וגילוי מרביים. נקבע כי חלק מכך נוגע אף לזכותו, וחובתו, של ממונה להעיר לעובדיו הערות, לבצע לעובדיו הערכות תקופתיות, ולהעביר ביקורת על דרך תפקודם, מבלי שתתלווה לכך עננה של חשש מתמיד מתביעות משפטיות. עוד נקבע, כי יש לתת את הדעת לכך שבמקום עבודה לעיתים נאמרים דברים מתוך רוגז רגעי או סערת רגשות נוכח לחץ העבודה, וכי לא לכל עלבון יש להתייחס כאל לשון הרע במובנה המשפטי, ותיתכן בהקשר זה אף הגנת זוטי דברים. לצד זאת נקבע, כי יש להתחשב בחובות תום הלב המוגברות המוטלות על צדדים לחוזה עבודה, וכן בפערי הכוחות הקיימים על דרך כלל בין עובד לממונה עליו, ובהשפעה המשמעותית שתיתכן לאמירותיו של ממונה בנסיבות מסוימות. לפיכך, נקבע, כי על שני הצדדים ליחסי העבודה - במסגרת חובתם לנהוג זה כלפי זה בהגינות ותום לב - להיזהר האחד בכבודו של משנהו, תוך הקפדה על מידתיות וסבירות. נקבע כי למעשה הסייעת לא עברה את המשוכה הראשונה, ולא הוכיחה כלל כי הנתבע פרסם בנוגע אליה לשון הרע כלשהי. בעדותה הסייעת לא ידעה להסביר מה נאמר עליה במפורש, וממילא נמצאה עדותה בלתי מהימנה, ואין בה כדי להקים עילה יש מאין נגד הנתבעים. יתרה מכך נקבע כי אף אם הנתבע דיווח להורים על חשד לאלימות מהסייעת, הרי שעומדות לו ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע ובכלל זה הגנת "אמת דיברתי" שכן הדברים שהסייעת טוענת שנאמרו כלפיה, אכן משקפים את המציאות והייתה על הנתבע חובה לפרסמם. באשר לתביעה שכנגד, נפסק כי בהעדר ראיות לפרסום לשון הרע גם הנתבעים אינם עוברים את המשוכה הראשונה על פי הפסיקה ולא ייפסק להם פיצוי.
לסיכום, התביעות נדחו ברובן.
