בג"ץ דחה עתירת עבריין סמים שנמלט בעת חופשה ממאסרו לפרגוואי, הוסגר כעבור 28 שנים, וטען כי העונש התיישן. נקבע כי ריצוי העונש הופסק אמנם על ידי העותר בשנת 1993, אך ביצועו על ידי המדינה, במובן של נקיטת צעדי אכיפה, נמשך עד עצם היום הזה. המדינה מעולם לא חדלה מלבצע את העונש. אשר על כן, דינה של טענת ההתיישנות להידחות.
עסקינן בעתירה בה מבקש העותר כי בית המשפט יורה על שחרורו לאלתר ממאסר, אותו הוא מרצה בעקבות הרשעתו בעבירות סמים, זאת, לאחר שנמלט ממאסרו בשנת 1993 והושב אליו אחרי שנתפס בחודש ספטמבר 2021. בשנת 1992, הורשע העותר בקשירת קשר לייבוא סם מסוכן, בייבוא סם מסוכן, וכן בעשיית עסקה בסם מסוכן – עבירות לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים, וסעיף 499 לחוק העונשין. בעקבות הרשעה זו, נגזרו עליו 12 שנות מאסר לריצוי בפועל. עוד נקבע בגזר הדין כי תקופת מאסרו של העותר תיחשב מיום מעצרו במסגרת הליכי הסגרתו לישראל, שהתנהלו בארצות הברית. בשנת 1993 אחרי שריצה כ-4 שנות מאסר, יצא העותר לחופשה ונמלט לפרגוואי – שם שהה מאז הימלטותו. בספטמבר 2021 הוסגר לישראל והמשיך בריצוי מאסרו. מועד שחרורו המלא של העותר מן הכלא צפוי לחול ביוני 2029.
לטענת העותר, במקום לרצות את עונשו בכלא הוא ריצה את תקופת ההתיישנות בת-20 שנה, אשר מפרידה בין חודש מאי 1993 – בו הוא הפסיק, באופן חד-צדדי, את ריצוי מאסרו – לבין חודש מאי 2013. בחודש מאי 2013, הושלמה תקופת ההתיישנות שלטענת העותר הופכת את מאסרו ללאו-בר-ביצוע. בחלוף שנים כה ארוכות, לציבור הישראלי ממילא אין עוד עניין בכך שירצה את מאסרו במלואו, וריצוי העונש כאמור אינו מקדם את מטרותיו הציבוריות של המשפט הפלילי.
לעמדת המדינה, כאשר אין באפשרות המדינה לקדם הליכים פליליים בשל מניעה שאינה בשליטתה, יש בכך כדי לקטוע את מרוץ ההתיישנות, אשר מניינה יתחיל להיספר מחדש במועד הסרת המניעה. ועל כן עלינו למחוק את תקופת ההימלטות של העותר מעונשו מתקופת ההתיישנות לה הוא זכאי מכוחו של סעיף 10 לחסד"פ כנוסחו לפני תיקון 87. לחלופין, לפי העיקרון הכללי "אין חוטא יוצא נשכר", המחוקק לא התכוון לאפשר לאדם להביא בדרך של הימלטות ממאסרו להתיישנות עונש המאסר שהושת עליו כדין.
כב' השופט א' שטיין פסק בדעת רוב, אליו הצטרף כב' השופט ש' שוחט (כנגד דעתו החולקת של כב' השופט י' עמית), כי יש לדחות את העתירה, זאת, משום שמרוץ ההתיישנות טרם החל. לפי סעיף 10 לחסד"פ, מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום הפסקת ביצועו של העונש. הרשות המוסמכת אשר אמונה על ביצוע העונש – קרי: המדינה – היא זאת שאמורה להפסיק את ביצועו כדי להפעיל את שעון ההתיישנות. במקרה דנן, המדינה מעולם לא הפסיקה את ביצועו של העונש על ידי חדילה שהיא – ורק היא – מסמנת את תחילת ההתיישנות. הימלטות העותר לפרגוואי הפסיקה אמנם את ריצוי עונש המאסר שהושת עליו, אך המדינה מעולם לא חדלה מלנקוט בצעדי האכיפה החוקיים אשר נועדו להבטיח את ביצועו. ההיפך הוא הנכון: המדינה נקטה בצעדי אכיפה אשר נועדו להבטיח את ריצוי העונש על ידי העותר. ריצוי העונש הופסק אמנם על ידי העותר בשנת 1993, אך ביצועו על ידי המדינה – במובן של נקיטת צעדי אכיפה אשר נועדו להבטיח את ריצוי העונש – נמשך עד עצם היום הזה. המדינה מעולם לא חדלה מלבצע את העונש. אשר על כן, דינה של טענת ההתיישנות שבבסיס העתירה להידחות, יחד עם העתירה כולה. לפי פירושו הנכון של סעיף 10 לחסד"פ, כנוסחו לפני תיקון 87, מרוץ ההתיישנות של עונש המאסר אשר הושת על העותר בפסק הדין המרשיע טרם החל, ולפיכך ממילא לא הסתיים. לפי סעיף 10 לחסד"פ, מרוץ ההתיישנות מתחיל, כאמור, ביום שבו נפסק הביצוע של העונש. הפסקת ביצועו של העונש נעשית על ידי המדינה באמצעות החלטה או חדילה מלפעול. אדם שנדון למאסר יכול "רק" לברוח מן הכלא או להימלט מן הדין בדרך אחרת. במילים אחרות: אותו אדם יכול רק להפסיק את ריצוי העונש, אולם אין בכוחו להפסיק את ביצוע העונש. ביצועו של עונש מאסר על ידי המדינה כולל בתוכו את כל מאמצי האכיפה הנדרשים, לרבות חיפוש אחר העבריין הנמלט, מעצרו; ובמקרה של הימלטות העבריין למדינה אחרת, גם ניסיונות להביא להסגרתו לשם ריצוי עונש המאסר בישראל. בהתאם לכך, המדינה תיחשב כמי שהפסיקה את ביצוע העונש רק במועד שבו היא מחליטה לחדול מניסיונותיה לאוכפו, או במועד שבו היא חדלה בפועל מלנקוט באמצעים להבטחת ביצועו של העונש – לפי המוקדם. לעניין זה, בקשת הסגרה או בקשת מעצר, שהמדינה מניחה בפני מוסדות חו"ל, תיחשב לאמצעי אכיפה מתמשך. אשר על כן, תחילתו של מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 10 לחסד"פ היא מועד החדילה כאמור לעיל, שהיא – ורק היא – מהווה הפסקת ביצוע העונש. נפסק כי המדינה מעולם לא הפסיקה את פעולות הביצוע האמורות, ועל כן מרוץ התיישנותו של העונש בו אמור העותר לשאת טרם החל.
בהמשך לאמור נקבע כי הרציונל שעומד בבסיסה של התיישנות עבירות שונה מהרציונל אשר מצדיק את התיישנותם של עונשים. התיישנות עבירות מושתתת על רעיון השכיחה והמחילה – זאת, כאשר התיישנותם של עונשים נובעת מחדילת המדינה מאכיפתם ומביצועם; ולא הרי זה כהרי זאת. כפי שהוסבר על ידי כב' השופט א' מצא בבג"ץ 1618/97 בעניין סצ'י: "[...] להתיישנות העבירה יש כמה צידוקים ידועים. התיישנות העבירה ממריצה את פעולתן של מערכות האכיפה (רשויות החקירה והתביעה), ובכך תורמת היא לחיזוקו של שלטון החוק. וקיום הבירור המשפטי במועד קרוב לזמן האירועים, בעוד הראיות מצויות וזיכרון העדים רענן, מספק ערובה לא-מבוטלת לבירור האמת. להתיישנות העונש, לעומת זאת, אין אלא צידוק עיקרי אחד; היינו, כי עונש, שמסיבה זו או אחרת נמנעה הרשות מלבצעו, פג טעמו, ושוב אין זה מן המידה לתבוע את ביצועו.... תוצאותיה של התיישנות העונש חמורות יותר. התיישנות העבירה שוללת אפשרות להביא את העבריין לדין. הרשעתו בדין היא בגדר אפשרות שהוחמצה. ואילו התיישנות עונש פוטרת את העבריין, שהורשע בדינו ופסק-דינו הפך חלוט, מחובתו לרצות את העונש שנגזר עליו.". סעיף 10 לחסד"פ מסמן את הפסקת ביצועו של העונש על ידי המדינה כנקודת ההתחלה של מרוץ ההתיישנות. הפסקת ביצוע – כשמה כן היא – היא הפסקת פעולות האכיפה של העונש אחרי שביצועו כבר החל, קרי: החלטה, פעולה או הימנעות מפעולה של הרשות המוסמכת אשר עולה כדי חדילה מצעדי אכיפה שננקטו קודם לכן. במקרה דנן לא היתה חדילה, קל וחומר, אפס-מעשה, מצד המדינה. עונש המאסר אשר הושת על העותר בפסק הדין המרשיע לא התיישן אפוא. בית המשפט דחה את טענתו של העותר כי הזמן שחלף מאז הימלטותו מן הכלא בישראל כילה לחלוטין את העניין הציבורי בריצוי יתרת עונשו ויש לשכוח ולסלוח. תיקון 87 לחסד"פ, שולל לחלוטין את ההתיישנות במקרים של הימלטות מן הדין. רק המדינה – היא, ולא הנאשם שהורשע בדינו – מסוגלת להפסיק את שרשרת פעולותיה-שלה אשר נקראת "ביצוע העונש". משכך נקבע כי "עונש ... שנפסק ביצועו" הוא עונש שהמדינה הפסיקה את ביצועו על ידי חדילה מפעולות הביצוע. חדילה כאמור, או החלטת המדינה לחדול מביצוע העונש, היא זאת שמפעילה את שעון ההתיישנות בגדרו של סעיף 10 לחסד"פ.
בנוסף לאמור, קבע כב' השפט ש' שוחט כי לעקרון העל של "אין חוטא יוצא נשכר" יש משמעות רבה בקביעת עמדות שיפוטיות, ובעניין דנן, בבחירה בפרשנות הרצויה והצודקת. השימוש בעיקרון שלפיו "אין חוטא יוצא נשכר" מביא לדחיית העתירה. החלת העיקרון "אין חוטא יוצא נשכר" מכוונת, כאמור, לשלילת זכות שבדין (התיישנות הענישה) משום שהיא התקבלה באופן לא חוקי. השימוש בעיקרון זה שולל את הרווח (התיישנות) שהשיג העותר משום שאנו לא רוצים שהוא, החוטא, יצא נשכר מכך. אם חדלה המדינה מלפעול להבטחת ביצוע העונש, הרי שהיא מחלה על רצונה זה. הימנעות המדינה מלפעול להבטחת ביצוע העונש לא הופכת את העיקרון לבלתי ישים. יש לראות בהימנעות זו משום מחילה. לפיכך, משלא חדלה המדינה, במקרה של העותר דנן, מלפעול להבטחת ביצוע עונשו, ממילא היא לא מחלה לו והעיקרון האמור ישים לגביו. התיישנות העונש של עבריין שברח היא בגדר מחיר חברתי נדרש על מנת ל"דרבן" את הרשויות לפעול לביצועו של העונש מתחילתו ועד לגמר נשיאתו על ידי העבריין. אם המדינה לא שקטה על שמריה ולא נחה ממאמציה להחזיר את העבריין הנמלט אל בין כתלי הכלא, לא יימנו לו, לבורח, ימי הבריחה. חובתה של המדינה לעשות כל שניתן כדי להביא לכך שהוא יישא את עונשו עד לגמר. אם המדינה לא תעשה כן ותחלוף תקופת ההתיישנות זהו המחיר החברתי שתשלם, שכולנו נשלם.
לסיכום, העתירה נדחתה.
