התקבלה טענת לוחם שיש להכיר בו כנכה בשל אירוע טראומתי בעת שירותו הצבאי, כשמחבל שיסף את גרונו של חברו. נקבע כי הלוחם לקה בתסמונת כאב סומטית מלווה בחרדה ודכאון, אשר באה לידי ביטוי לפני השירות, והתגברה במהלכו. יש לייחס 70 אחוזים מהחמרתה של המחלה הסומטית שקיננה בו, לתנאי שירותו.
המערער, שטרם גיוסו, התגורר בארצות הברית עם הוריו, החליט לחזור ארצה ולהתגייס לצה"ל. הוא החל בשירות כחייל בודד, ושובץ כלוחם לחטיבת הנח"ל. עת שהה המערער בתפקיד בשירות, הוא היה עד לאירוע בו מחבל שיסף גרונו של לוחם ביחידה. המערער שירת שירות חובה מלא בצה"ל, והשתחרר מהשירות בנובמבר 2002. בחודש מרץ 2016, הוא הגיש לקצין התגמולים בקשה להכרה בזכות כ"נכה" כמשמעותה בחוק הנכים[תגמולים ושיקום]. הבקשה נדחתה, תוך שנקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין האירוע למצבו הנפשי.
המערער טען כי הוא לוקה בפוסט טראומה בה לקה תוך כדי ועקב שירותו הצבאי.
קצין התגמולים טען מנגד כי לא הוכח כי המערער לוקה בפוסט טראומה. בנוסף, לא הוכח בפניו קשר סיבתי בין האירוע ובין פגיעה כלשהיא בתחום התמודדות הנפש אצל המערער הקשורה בשירותו.
כב' השופט ר' כהן פסק כי יש לקבוע האם הוכחה הפגימה ובנוסף, האם הוכח קשר סיבתי, בין האירוע לבין פגימה נפשית כלשהיא הקשורה סיבתית לאירוע. עד מטעמו של המערער העיד כי היה מצטיין המח"ט בסיום הטירונות, וגם בהמשך נחשב המערער "..לאחד החיילים המובילים והמצטיינים בפלוגה..". המערער בעדותו פירט כי בזמן אמת, היה עד לאירוע כשבמרחק קטן ממנו, מחבל שיסף, לנגד עיניו את גרונו של חייל מהיחידה, בעת שהיה בעת פעילות מבצעית. המערער היה הראשון שהגיע אל החייל הפצוע וניסה להעניק לו טיפול רפואי. עדותו זו של המערער לגבי האירוע זוכה לחיזוק בעדות חברו לשירות. המערער העיד שלאחר האירוע חל שינוי ומהפך בו ובגישתו לשירות הצבאי, הוא חש תחושת תסכול ואכזבה מהמערכת הצבאית, ומחייל מצטיין ומוערך הפך לחייל "בעייתי", חסר מוטיבציה. אמנם לאחר האירוע הוא שוכנע לצאת לקורס סמלי חי"ר המיועד למי שמיועד לקצונה. אולם כששב מהקורס היה חסר מוטיבציה לקבל תפקיד פיקודי; מחייל מצטיין הפך לחייל חסר משמעת ובעייתי, חש התקפי זעם ונפקד פעמיים מהשירות. למרות זאת המג"ד לא העניש אותו על התנהגותו. לבסוף, הוא שוחרר מגדוד הנח"ל, סירב לכל תפקיד שהוצע לו, ולבסוף נשלח לקורס קליעה וצליפה, הוסמך כצלף, השתתף כצלף מתגבר, בלחימה בעיר רמאללה. עם תום שירותו הצבאי הגיע לצרפת בעקבות בחורה אותה הכיר, ובשלב זה החל לסבול ממצוקה נפשית אשר התבטאה בכאבים שהרופאים הצביעו כעל פסיכו סומטיים. הוא מצא עבודה, אך חוסר השקט והתקפי כאבים לא אפשרו לו להתמיד במקום עבודה. רעייתו לא יכלה לשאת את חוסר התפקוד הכללי שלו ונשואיו עלו על שרטון. הוא חזר לארץ באוקטובר 2014, ומתגורר מאז בבית הוריו. נקבע כי אין ספק שמדובר אירוע מזוויע שהתרחש לנגד עיני המערער עת היה עד ראיה לשיסוף גרונו של חבר /חייל. המערער נטל חלק פעיל במה שנעשה מיד לאחריו. מיד לאחר האירוע חל מהפך קיצוני בהתנהגותו ומחייל למופת, מצטיין ומוערך הפך ל"חייל בעייתי" עם בעיות משמעת, כך עד ששוחרר מהשירות.
בהמשך לאמור, נקבע כי אין חולק שהמערער גויס לשירות בפרופיל רפואי המתאים ללוחם ביחידה קרבית. קצין התגמולים ציין שהמערער בשאלון רפואי למועמד ליחידות שדה אישר שטרם שירותו סבל מכאבים בחזה. למרות שהמערער לא הסתיר עובדה זו, שלטונות הצבא קבעו שהוא מתאים לשירת כלוחם ביחידת שדה. כלומר התופעות הבריאותיות שחש טרם שירותו, היו בידיעת שלטונות הצבא והם מצאו לנכון גם לקבוע את כושרו הבריאותי, ככזה המתאים לשרת כלוחם, וגם שיבצו אותו לתפקיד לוחם. אין חולק שהמערער בפועל ממש תפקד כלוחם לאורך חודשים ארוכים- למעלה משנה לפחות עד האירוע. הוא היה חייל מוערך, מקובל חברתית, מנהיג ומצטיין הן מבחינה מנטלית והן מבחינת כושר בריאותי גופני. למרות שחל מהפך של ממש בהתנהגותו, מיד לאחר האירוע - מחייל מצטיין לחייל עם בעיות משמעת; ותלונותיו על כאבים וסבל – גורמי הצבא לא ביררו מקורו של כאב, אף לא העמידו אותו בפני וועדה רפואית כדי לבחון התאמתו לשרת כלוחם והוא סיים את שירות הצבא באופן מלא, כשנתיים לאחר האירוע, עד לשחרורו. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי הוא מאמין למערער שבתקופת שהותו בחו"ל הוא סבל מכאבים, חרדות ותופעות שונות. אמנם הוא השלים לימודים לתואר ראשון, ואף ניסה לשקם את חייו האישיים בנישואין שלא עלו יפה, בין היתר בגלל שלא יכול היה להתמיד בעבודותיו- עד אשר נישואיו התפרקו. לאחר שחייו האישיים במישורים שונים: יכולת התמדה בעבודה, מצב כלכלי, יחסיו האישיים עם רעייתו- התפרקו- המערער חזר בשנת 2014 ארצה. מאז ששב הוא מתגורר בבית הוריו, אינו יכול להתמיד במקום עבודה ואף סובל מבעיות נפשיות אחרות אשר מונעות ממנו לנהל אורח חיים תקין, חברתי ואישי. מאז 2016 הוא מטופל באופן עקבי בקבוצה טיפולית להלומי קרב ובטיפול פסיכוטרפי.
בנוסף לאמור, נקבע כי מאחר שמומחה המשיב שולל קיומה של אבחנת פוסט טראומה, ואף אינו מוצא קשר סיבתי בין המחלה לבין השירות- ומומחה המערער קובע שמצא שמתקיימים בו התסמינים לקיומה של פוסט טראומה, יש למנות מומחה מטעם וועדת הערעור. המומחה קבע כי הפרעה שהחלה בעוצמה קטנה עוד טרם שירותו הצבאי והתגברה במהלך השירות. אין מדובר בפוסט טראומה אלא בתסמונת כאב סומטית מלווה בחרדה (פניקה) ודכאון – היא באה לידי ביטוי לפני השירות, התגברה במהלכו ונמשכה לאורך השנים. מסקנתו היא שלא ניתן להתעלם מהעובדה שהתקפי החרדה /כאבים הוחמרו במהלך השירות, ולכן ישנו קשר סיבתי רפואי של החמרה בשיעור 30 אחוזים ע"ח השירות הצבאי ותנאיו. נפסק כי האירוע היה טראומתי עבור המערער ולמעשה מהווה קו שבר. הוכח שהמערער הפך אחרי האירוע הטראומתי מחייל מוביל, מנהיג, מצטיין ואהוד- לחייל שאינו ממושמע, נפקד מהשירות ואינו מקבל מרות. לא רק התשתית הראייתית הנרחבת מביאה למסקנה זו, אלא גם סמיכות הזמנים בין האירוע והמהפך בהתנהגות המערער, כשלעצמה, מהווה ראיה להוכחת הדברים.
יתרה מזו, נקבע כי כנטען ע"י קצין התגמולים עצמו -המערער כבר בשאלון מועמד ליחידות שדה, גילה, טרם גיוסו לשירות, שהוא סבל מכאבים. ידיעה ברורה זו, שנכתבה בטופס ייעודי שנועד לבחון התאמת חייל לשירת ביחידת שדה, לא גרמה למוסמכים לכך לשלול כשירותו של המערער להיות לוחם. ההיפך, הגורמים המוסמכים בצבא, לא ראו זאת בסיבה לשלול יכולתו לשרת הלוחם ושיבצו אותו כלוחם ביחידת נח"ל. לו סבר הצבא שהאמור בתשובתו של המערער שולל יכולתו לשרת כלוחם, או למצער, שהתשובה מחייבת בדיקות נוספות טרם שיבוצו בוודאי הגורמים האחראים לכך היו מורים על ביצוע הבדיקות טרם שיבוצו. לא נכון להתעלם מטענתו ובדיעבד לטעון שהן בבסיס מצבו הנוכחי של המערער. יתר על כן, הלכה למעשה עבר הכשרה שלימה של לוחם, החזקת קווים ושירות בהם- כאשר במשך למעלה משנה תפקד כלוחם ללא תלונות על מצב בריאות. משכך, נפסק כי נדחית טענת קצין התגמולים שהמערער לקה באותה מחלה זו שאובחנה ע"י המומחה, עוד לפני שירותו. העובדה שהיו למערער כאבים לפני השירות אינה מאיינת טענתו לכאבים מפושטים ובגזרות רחבות יותר – אשר הקשו ולמעשה כנראה גם מררו את חייו. ייתכן שכאבים אלה מלמדים על מחלה שקיננה בו אולם פרצה במלוא עוצמתה לאחר האירוע. מסקנת המומחה הינה שלא ניתן להתעלם מהעובדה שהתקפי החרדה /כאבים הוחמרו במהלך השירות, ולכן ישנן קשר סיבתי רפואי של החמרה בשיעור 30 אחוזים ע"ח השירות הצבאי ותנאיו משכך נקבע כי הוכח קשר סיבתי רפואי בין תנאי השירות לבין המחלה הסומטית.
לא זו אף זו נקבע כי לאחרונה שב בית המשפט העליון והנחה כיצד להתייחס למבחן הקשר הסיבתי המשפטי שפותח בפרשת פלוני (רע"א 4949/18): "למבחן הקשר הסיבתי המשפטי ישנם שני יסודות: יסוד סובייקטיבי ויסוד אובייקטיבי. היסוד הסובייקטיבי בוחן את הפגיעה מנקודת מבטו של החייל הספציפי, על רגישותו וחולשותיו הייחודיות. גלומה בו ההכרה בכך שעל הצבא לקבל אותו כמות שהוא..". המערער לא אובחן כסובל ולא סבל קודם שירותו מבעיות נפשיות, והשינוי הדרמטי בתפקודו לאחר האירוע ומאז – בסמיכות זמנים לאירוע. משאין חולק שהאירוע הוא אירוע צבאי מובהק- בבחינת הדבר מדבר בעד עצמו- והשפעתו על המערער הייתה דרמטית ומתמשכת שהחלה סמוך לאחר האירוע. אמנם המחלה כבר פרצה, טרם השירות, אולם בעוצמה כה קטנה שלא הפריעה לתפקודו של המערער כלוחם עד האירוע. לכן יש לקבוע שהמחלה הסומטית הוחמרה תוך כדי ועקב שירותו. אולם משהאירוע הוא המחולל של המהפך בחייו של המערער, יישום הקשר הסיבתי המשפטי תוך התבססות על המידע הרפואי, אך גם תוך הפעלת שיקולים נוספים של מדיניות משפטית בפרט זו הנוגעת לחוק הנכים, מחייב ייחוס של 70 אחוזים מהחמרתה של המחלה הסומטית שקיננה בו, לתנאי שירותו. הערעור מתקבל. הוכח שמחלתו הסומטית של המערער- ההפרעה- הוחמרה תוך כדי ועקב שירותו הצבאית, כך שיש ליחס לשירות שבעים אחוזים מהחמרתה.
לסיכום, הערעור התקבל.
המערער יוצג ע"י: עו"ד שרון מאירי; המשיב יוצג ע"י: לא צוין
