בית המשפט העליון השית פיצוי נוסף על חברת משה"ב אשר פלשה שלא כדין למקרקעין סמוכים, תוך שהבהיר כי יש להצמיד תג מחיר הולם לפלישה בזדון למקרקעי הזולת. העובדה כי חברה קבלנית גדולה כמשה"ב, מרשה לעצמה לרמוס את הוראות הדין ברגל גסה, מלמדת כי ההרתעה מפני פלישה למקרקעי הזולת, תוך פגיעה בזכויותיו הקנייניות – מצויה בשפל
בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שבו התקבל בחלקו ערעור המבקשים על פסק הדין של בית משפט השלום. בפסק הדין בערעור נקבע, כי החברה, שפלשה שלא כדין למקרקעי המבקשים, תשלם להם פיצויים בסך של 12,944 ₪, נוסף על הפיצוי שנפסק בבית משפט השלום, בסך של 74,300 ₪. בשנת 2013 יזמה חברת משה"ב פרויקט התחדשות עירונית, במסגרת תמ"א 38/2, ברמת גן. במסגרת הפרויקט, נהרסו שני בניינים ישנים, תחתם נבנו שני בנייני מגורים חדשים. המבקשים הם חלק מדיירי בניין הניצב בסמוך. במהלך בניית היסודות, הבחינו הדיירים כי משה"ב פלשה לשטחם, בכוונת מכוון, מבלי לבקש את רשותם, והחדירה אל מתחת לפני הקרקע 'עוגנים זמניים', לתמיכה ביסודות הבניינים החדשים. המבקשים הגישו תביעה שבה עתרו להורות על סילוק-ידה של משה"ב מקניינם. בנוסף, התבקשו סעדים כספיים, כשיעור הנזק שנגרם לדירותיהם, כתוצאה מהחדרת העוגנים, בשווי החיסכון שצמח למשה"ב מהחדרת העוגנים, וכן תשלום דמי שימוש ראויים. תביעת הדיירים לסילוק-ידה של משה"ב – נדחתה ע"י השלום, אשר קבע פיצוי כספי, כאמור. בערעור למחוזי נקבע כי יש לשלם פיצוי כספי, בנוסף.
לטענת המבקשים, הוויתור מצדם על סעד של סילוק יד, הותנה בפסיקת סעד של 'שווי אי-סילוק יד'. וכי סעד של 'שווי אי-סילוק יד', איננו הרחבת חזית, שכן לשיטתם, 'שווי אי-סילוק יד' איננו סעד עצמאי.
משה"ב טוענת מנגד, כי לדיירים לא נגרם עיוות דין, וכי גם אלמלא הרחיבו הדיירים את יריעת המחלוקת, אין כל מקום לפסיקת פיצוי בגין 'אי-סילוק יד'.
כב' השופט נ' סולברג פסק ברוב דעות, (אליו הצטרף כב' השופט ח' כבוב, כנגד דעתה החולקת של כב' השופטת ר' רונן), כי יש לדון בבקשה כבערעור ולקבל את הערעור בחלקו. ראשית נקבע כי יש לדחות לגופה את הבקשה לסעד של סילוק יד. מתן סעד של סילוק יד, משמעו, הריסה של הבניין שבו מתגוררים המבקשים, ובנייתו מחדש לאחר מכן. בית משפט השלום דחה את התביעה לסילוק יד, משזו לא הוגשה בשם הדיירים כולם. המבקשים הם שליש בלבד מכלל השכנים המתגוררים בבניין; ארבעה דיירים מתוך תריסר. גם אם היה מקום להביא במניין זה, את שני הדיירים הנוספים שהצטרפו תחילה להליך, וביקשו להימחק ממנו בהמשך, מסיבות שלא הובררו, הרי שלכל הפחות קולם של חצי תריסר דיירים, אשר עשויים להיפגע ממתן הסעד המבוקש – כלל לא נשמע. אותם 6 דיירים לא צורפו לתביעה שהתנהלה בבית משפט השלום, ומחדל זה מונח לפתחם של הדיירים, שביקשו את מתן הסעד. "כידוע, אי צירוף צד שעלול להיפגע, עשוי כשלעצמו להוות עילה לדחיית בקשה על הסף" (ע"א 6919/15 בעניין אשפלסט). נקבע כי החברה טענה כבר בתחילה, כי לא ניתן להורות על סילוק יד, מחמת הפגיעה בצדדים שלישיים, אך המבקשים ישבו בחיבוק ידיים, ולא עשו דבר כדי לסתור את טענה זו. ב"כ המבקשים טען אמנם בדיון בבית המשפט המחוזי, כי הדיירים האחרים לא יתנגדו למתן סעד של סילוק יד – אך בכך לא סגי. עמדתם של הדיירים האחרים נותרה לוטה בערפל, ודי בכך כדי לדחות את הדרישה לסילוק ידה של החברה. מכאן, שהכרעה במחלוקת העובדתית, הנטועה כל כולה בנסיבות המקרה הקונקרטי, אם ויתרו הדיירים על סעד של סילוק יד, אם לאו – אינה מעלה ולא מורידה; היא איננה נחוצה.
בנוסף לאמור, נקבע כי יש ממש בטענות המבקשים כי יש לפסוק להם סעד של 'שווי אי-סילוק יד', ואין להסכים לקביעת המחוזי כי מדובר בהרחבת חזית. כימות שוויו הכספי של הסעד, נעשה אכן רק בשלב הסיכומים, אך הדבר אינו עולה כדי הרחבת חזית. ל'שווי אי-סילוק יד', כמו גם לכל פיצוי אחר, חלף סעד של סילוק יד, אכן אין זכר בחוק – אך הסיבה לכך פשוטה. קריאה 'יבשה' של החוק עשויה להוביל למסקנה, כי סעד של סילוק יד, הוא סעד מוּכני, הניתן בכל עת שבה נקבע כי פלוני פלש למקרקעי אלמוני, והדבר אינו נתון לשיקול דעת בית המשפט. כך, סעיף 16 לחוק המקרקעין, קובע באופן קטגורי, כי "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין"; הא ותו לא. סעיף 21(א) לחוק המקרקעין, אף הוא על-פי פשט לשונו, אינו מעניק שיקול דעת בעניין זה. אולם, ברע"א 6339/97 בעניין רוקר נקבעה הלכה, על-ידי הרכב מורחב של בית המשפט העליון, שלפיה זכות הקניין – אינה מוחלטת. היא כפופה, במקרים חריגים ונדירים, לחובת תום הלב. משנקבע כי הזכות אינה מוחלטת, נדרש בית המשפט לראשונה למתן סעדים חלופיים, באותם מקרים נדירים, שבהם נקבע כי לא קמה הצדקה להורות על סילוק יד. בניגוד לטענת משה"ב, סמכותו של בית המשפט לפסוק פיצוי חלף סילוק יד, נקבעה בפסיקתו של בית המשפט העליון, ואושררה על-ידו גם בהמשך. משעה שנקבע כי אין להורות על סילוק יד, מכוח עקרון תום הלב, נכנסים בתחומה של 'ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות'. בעניין רוקר נאמר: "הפעלת שיקול-הדעת לטובת הפולש אין פירושה בהכרח שלילת כל סעד מן הנפגע; אפשר גם אפשר כי שיקול-הדעת נוגע לברירה בין סעדים שונים, כגון בין סילוק לבין תשלום פיצויים". משכך נקבע כי כלל אין צורך בתביעה מפורשת של סעד 'שווי אי-סילוק יד' מלכתחילה, קל וחומר שאין צורך לכמת את סכומו. הדיירים דרשו, סילוק יד, וממילא, משעה שבית המשפט הסיק כי לנוכח הנסיבות החריגות, אין מקום להורות על מתן סעד שכזה, ברי כי בסמכותו לפסוק לבעל הקניין פיצוי כספי אחר, מחמת הקניין שנשלל ממנו. דיינו אפוא בסעד של סילוק יד, שנתבע במפורש, כדי לכלול בתוכו, מיניה וביה, אותו, ואת כל הנלווים אליו: סילוק יד, 'שווי אי-סילוק יד', וכל פיצוי אחר שאותו רואה בית המשפט כתחליף לסילוק יד. ממילא, הטענה בדבר הרחבת חזית – דינה להידחות.
יתרה מכך, נקבע כי משה"ב, חברת בנייה גדולה וותיקה, המצוידת במומחי הנדסה וביועצי משפט. חזקה על משה"ב כי ידעה היטב, שפלישתה למקרקעי הדיירים נעשתה שלא כדין. ככל שמשה"ב חפצה לעשות שימוש במקרקעי הדיירים, היה עליה לפנות אליהם ולבקש את רשותם; כזאת – כמתחייב מהחוק, מהשכל הישר ומן המוסר הטבעי – לא עשתה. תכנית המתאר החלה על המקרקעין לא אפשרה לה לפלוש למקרקעי הדיירים מבלעדי הסכמתם. חרף האמור, באקט חד-צדדי, שלא לומר בריוני, ומתוך ניסיון לקבוע עובדות בשטח, בחרה משה"ב לפלוש למקרקעי הדיירים, ללא הסכמתם, ואף ללא כל ניסיון הידברות עימם. כך גם נקבע מפורשות, כממצא עובדתי, בפסק הדין של בית משפט השלום, שעליו משה"ב לא ערערה: "אין מחלוקת [שמשה"ב] פגעה בזכות הקניינית של [הדיירים], ועשתה כן ביודעין, ומתוך כוונה לחסוך עלויות". הדיירים, עיניהם רואות את הפלישה וכלות, פנו למשה"ב בבקשה כי תימנע מפלישה לשטחם, ואיימו בנקיטת הליכים משפטיים. ברם, תחינותיהם נפלו על אזנים ערלות. משה"ב בחרה להתעלם, והמשיכה בפלישה. במצב דברים זה, עליה לשאת בהשלכות מעשי-ידיה. קל וחומר, משאותה פלישה, נעשתה תוך מודעות לכך שיקשה להחזיר את הגלגל לאחור. משה"ב היתה מודעת היטב לכך שמדובר בפלישה אסורה, שהיא בבחינת 'אל-חזור', וכי יקשה עליה לסלק את ידה לאחר הפלישה. זאת, הן בשל הפגיעה שתיגרם מכך לצדדים שלישיים, הן מחמת העלות האסטרונומית של ביצוע הסילוק. משה"ב פלשה למקרקעי הדיירים, אך ורק משום שהניחה, כי בהמשך תוכל לעמוד לפנינו, כש'דמעות תנין' בעיניה, ולטעון בלהט כי מתן סעד של סילוק יד, או למצער סעד של 'שווי אי-סילוק יד', איננו צודק בנסיבות. זאת, תוך הסתמכות על שיקול הדעת המסור בידי בית המשפט. במצב דברים שכזה, אין מקום לשיתוף פעולה עם 'נשף המסכות', החותר תחת הבסיס הרעיוני המאפשר לבית המשפט להפעיל שיקול דעת, לגבי אותם מקרים חריגים שבחריגים. כאמור, עניינה של משה"ב רחוק ממקרים שכאלו, כרחוק מזרח ממערב. נראה כי הפתח הצר, המאפשר לבתי המשפט להימנע מלהורות על סילוק יד, הוא זה שגרם למשה"ב לסבור מלכתחילה כי הפלישה כדאית. בנסיבות אלו, ברי כי אין מקום לשעות לטענותיה, ולעשות שימוש בחריג שסייע בעדה לחטוא מלכתחילה. יחד עם זאת, נקבע שהעניין דנן, נופל לגדרם של אותם מקרים חריגים, שבהם על אף שהפלישה נעשתה במזיד, יהא זה מרחיק לכת עד מאד, ולא צודק, להורות על סילוק יד. למעשה, עסקינן ברווח חד-פעמי, שהסתיים עוד בטרם ניתן פסק הדין של בית משפט השלום. משכך, התנגדותה של משה"ב לסילוק ידה, לאחר שכל התועלת מן הפלישה כבר מצויה בכיסה – אינה עקרונית. למעשה, סעד של סילוק יד, כשלעצמו, כלל אינו מטריד את משה"ב, וחששה הינו מפני עלותו של סילוק היד. הדיירים לא טענו כי יש להם עניין מיוחד בפינוי העוגנים מהקרקע, או כי עשויה להיגרם להם אי-נוחות כלשהי מהשארתם של העוגנים במקומם. הדיירים התבססו אך ורק על רצונם לנהוג ב'שרירות בעלים' המאפשרת להם לדרוש את הוצאת העוגנים משטחם. נקבע כי יש לפסוק לדיירים סעד חלופי: כפל פיצוי, בגין הרווחים שאותם הפיקה משה"ב 'על חשבונם'.
לא זו אף זו נקבע כי העניין דנן, כמוהו כ'נורת אזהרה': העובדה כי חברה קבלנית גדולה כמשה"ב, מרשה לעצמה לרמוס את הוראות הדין ברגל גסה, מתוך מודעות מלאה, מלמדת כי ההרתעה מפני פלישה למקרקעי הזולת, תוך פגיעה בזכויותיו הקנייניות – מצויה בשפל. דומה כי פולשים מניחים, שגם ביום פקודה, בתי המשפט ימנעו מלמצות עמם את הדין. הענקת פיצוי בגין רווח שהפיק הפולש מעצם הפלישה, אין די בה כדי לפצות על ההימנעות ממתן סעד של סילוק יד. פיצוי הדיירים בגין אי-מתן סעד של סילוק יד, נותר אפוא 'על הנייר' בהחלטת השלום, אשר קבע כי חוות הדעת השמאית, לא נועדה, וממילא לא התיימרה, לטעון לנזק כלשהו שנגרם לדיירים, אלא אך לשום את 'דמי השימוש הראויים' מכוח עילה של 'עשיית עושר'. ביהמ"ש המחוזי הוסיף פיצוי בדמות 'דמי שימוש', אך זאת רק עבור השנתיים הראשונות, ולא במבט צופה פני עתיד. נפסק כי יש לקבל חלקית את ערעור המבקשים, יידע כל פולש פוטנציאלי, כי לא ניתן לפלוש בזדון למקרקעי הזולת, מבלי שיוצמד למעשיו 'תג מחיר' הולם. בנוסף לסכומי-הכסף שבהם חויבה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, תשלם משה"ב לדיירים, המבקשים 8-1, סך של 74,300 ₪, כסעד חלופי לסעד של סילוק יד, בתוספת ריבית והצמדה, החל מיום שבו ניתנה חוות הדעת השמאית של מומחה בית המשפט. יתר הטענות נדחות. משה"ב תשא בהוצאות הדיירים בכל הערכאות, בסכום כולל של 100,000 ₪.
לסיכום, הערעור התקבל חלקית.
המבקשים יוצגו ע"י: עו"ד אבי עמבר ; המשיבה יוצגה ע"י: עו"ד מרדכי רז; עו"ד עדיאל דהן
