בית המשפט העליון קבע כי שיעבודים שהוטלו על נכסי חברה אשר חולטו ע"י המדינה הינם שיעבודים צפים אשר נסוגים מפני החילוט. נפסק כי השעבוד הצף נחשב לבטוחה שמעמדה נחות באופן יחסי, שכן היא עשויה לסגת מפני זכויותיהם של נושים אחרים, בעלי שעבוד קבוע, ומשכך, יש להעדיף את זכותה של המדינה לחילוט רכוש הקשור בביצוע עבירה
עניינה של המחלוקת בהליך דנן, בתחרות על נכסיה של חברה חייבת, אותם מבקשת המדינה לחלט במסגרת הליך פלילי שננקט נגדה. התחרות היא בין המדינה, כמי שמבקשת לחלט נכסים הקשורים בביצוע עבירה בהתאם לסעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, לבין המערערת, נושה של החייבת אשר חובה הובטח באמצעות שעבודים שונים על נכסיה. בהחלטה נושא הערעור קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת המדינה, וקבע כי זכויותיה הנטענות של המערערת בנכסי החייבת מכוח השעבודים שנרשמו לזכותה אינן גוברות על זכותה של המדינה לחלט את הנכסים. מכאן הערעור דנן. נגד המשיבים 2 ו-3 – הנאשמים א' וחברת מוקד אריק ש. (2012) בע"מ ונאשמים נוספים, הוגש כתב אישום המגולל שלושה עשר אישומים, ובין היתר, עבירות מרובות לפי חוק מס ערך מוסף, פקודת מס הכנסה, חוק הביטוח הלאומי, וחוק איסור הלבנת הון. הנאשם, בעל שליטה בנאשמת, פעל למכירת מסמכים בתחום ענף כוח האדם אשר נחזים להיות חשבוניות מס שהוצאו כדין ללקוחות, מבלי שבפועל בוצעה העסקה אשר לגביה הוצאו המסמכים. החשבוניות הפיקטיביות נרשמו, בין היתר, על שמה של הנאשמת. הנאשם א' רשם באופן כוזב את החשבוניות הפיקטיביות בכרטיסי הנהלת החשבונות של הלקוחות, שכנגדן נרשמו תשלומים שבוצעו לכאורה בגין העסקאות נושא החשבוניות הפיקטיביות. התשלומים הופקדו על ידי הנאשם בחשבונות הבנק של הנאשמת ושל חברות נוספות בשליטתו. לפי כתב האישום, במעשיהם אלו ביצעו הנאשמים עבירות מס בהיקף של כ-1.3 מיליארד ש"ח, ועבירות של הלבנת הון בסך כולל של לפחות 139 מיליון ש"ח. המדינה הגישה "בקשה למתן צו זמני ברכוש", במסגרתה נתבקש בית המשפט ליתן סעדים זמניים אשר יבטיחו את האפשרות לחלט את הרכוש התפוס בסוף ההליך העיקרי ועם הרשעת הנאשמים. בית המשפט המחוזי הורה לכל טוען לזכות ברכוש התפוס להגיש תצהיר המפרט את העובדות הרלוונטיות לעניין הרכוש לגביו הוא טוען. ההחלטה נושא הערעור דנן עוסקת בדחיית טענת המערערת כי היא מחזיקה בזכות כאמור ביחס לחלק מהרכוש התפוס, ולכן אין לאפשר את חילוטו. בית המשפט קמא קבע כי השעבודים הרשומים לטובת המערערת הם שעבודים צפים שאינה מקנים זיקה קניינית או מעין קניינית לנכס מסוים מהרכוש התפוס, ולפיכך המערערת איננה בעלת זכות ברכוש התפוס המצדיקה להימנע מחילוטו.
לטענת המערערת, השעבודים שנרשמו לזכותה על נכסי הנאשמת הם שעבודים קבועים וספציפיים. גם השעבוד על חובות הלקוחות הוא בגדר שעבוד קבוע ולא צף, שכן מדובר בשעבוד על זכויות המגיעות לנאשמת מלקוחות שזוהו באופן ספציפי. אף אם ייקבע שאחד או יותר מהשעבודים שנרשמו לטובתה הוא שעבוד צף, אזי מכל מקום מדובר בזכות קניינית לכל דבר ועניין הגוברת על הליך החילוט.
לעמדת המדינה, בצדק נקבע שהשעבודים הרשומים לטובת המערערת הם שעבודים צפים, אשר אינם מקנים לה זיקה מיוחדת, קניינית או מעין קניינית, לאיזה מן הנכסים הנכללים ברכוש התפוס. לטענתה, קבלת עמדת המערערת עשויה להוביל לשימוש לרעה של עבריינים במנגנון השעבוד הצף לצורך הברחת נכסים ומניעת אפשרותה של המדינה לחלט את רכושם.
כב' השופטת ר' רונן פסקה כי הנאשמים הורשעו בעבירות המיוחסות להם לפי הודאתם במסגרת הסדר טיעון, אשר כלל הסכמות לעניין חילוט הרכוש התפוס. במסגרת הערעור דנן יש להכריע בתחרות בין שניים הטוענים לזכויות בנכסים – המדינה מחד גיסא והמערערת מאידך גיסא. סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, מעגן את סמכות בית המשפט להורות על חילוט רכוש במסגרת הליך פלילי. הרשעה בעבירות של הלבנת הון או עשיית פעולה ברכוש אסור תגרור, בנוסף לכל עונש, גם את חילוטו של הרכוש שנעברה בו העבירה, ששימש לביצועה או שמקורו בביצוע העבירה (או את חילוטו של רכוש בשווי רכוש כאמור). כלי זה נחשב לאחד מן האמצעים האפקטיביים ביותר להתמודדות עם התופעה של הלבנת הון, ודומה כי אין חולק בדבר חשיבותו למאבק הגלובלי בתופעה עבריינית זו ובפשע מאורגן בכלל. בפסיקה הוכרו שתי תכליות עיקריות העומדות בבסיס הסדר החילוט: האחת – תכלית הרתעתית, שכן החילוט פוגע בתמריץ הכלכלי שהוא התמריץ העיקרי שיש לעבריין, ומונע מצב בו "חוטא יוצא נשכר". השנייה – תכלית קניינית שעיקרה ב"הוצאת בלעו של גזלן מפיו", קרי נטילה מידיו של העבריין רכוש בו הוא מחזיק שלא כדין. לצד חשיבותו ותועלתו למאבק בהלבנת הון ובפשיעה מאורגנת, מכשיר החילוט טומן בחובו, מטבע הדברים, פגיעה בזכויות קנייניות, אשר זכו להגנה חוקתית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פגיעה זו מתעצמת כאשר בעל הזכות ברכוש הוא צד שלישי תם לב, אשר אין לו כל נגיעה לפעילות העבריינית. על כן, הפעלתו של כלי זה, בפרט במקרים בהם מעורבות זכויותיו של צד שלישי תמים, מחייבת עריכת איזון ראוי. לצורך הבטחתו של איזון זה, קובע החוק שני מסלולים באמצעותם יכול צד שלישי, הטוען לזכות ברכוש אותו מבקשים לחלט, להתנגד לחילוט: המסלול הראשון מעוגן בסעיף 21(א) לחוק הלבנת הון, המקנה לבית המשפט סמכות שבשיקול דעת להימנע מלהורות על חילוט הרכוש מ"נימוקים מיוחדים שיפרט"; בצירוף סעיף 21(ד) לחוק, הקובע כי בית המשפט לא יצווה על חילוט הרכוש בטרם ניתנה ל"טוען לזכות ברכוש" הזדמנות להשמיע את טענותיו. מסלול זה פורש בפסיקה כך שצד שלישי זכאי לטעון לקיומם של נימוקים מיוחדים המצדיקים להימנע מחילוט הרכוש רק ככל שיש לו זכות קניינית או מעין קניינית ברכוש, או למצער זכות אובליגטורית מוכרעת ברכוש, מה שאין כן בעניין דנן.
בהמשך לאמור, נקבע כי המסלול השני, המצוי במוקד בהליך דנן, קבוע בסעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים, החל ביחס לחילוט רכוש לפי חוק איסור הלבנת הון מכוח סעיף 23 לחוק. לפי סעיף זה, בית המשפט מנוע מלצוות על חילוט "אם הוכיח מי שטוען לזכות ברכוש כי הרכוש שימש בעבירה ללא ידיעתו או שלא בהסכמתו, או שרכש את זכותו ברכוש בתמורה ובתום לב ובלי שיכול היה לדעת כי הוא שימש או הושג בעבירה". בשונה מהמסלול הראשון, הובהר בפסיקה כי המסלול השני שמור אך ורק למי שמחזיק בזכות קניינית או מעין קניינית ברכוש. הנה כי כן, המסלול השני קובע סייג לכלל החילוט, כך שבתחרות בין זכותה של המדינה לחלט רכוש הקשור בביצוע עבירות הלבנת הון לבין זכותו של צד שלישי המחזיק בזכות קניינית או מעין קניינית ברכוש למנוע את חילוטו – תגבר האחרונה, וזאת בתנאי שהוכיח אותו צד שלישי כי רכש את זכותו בתמורה ובתום לב, מבלי שיכול היה לדעת כי הרכוש שימש או הושג בעבירה. המחלוקת המרכזית הקיימת בין הצדדים הינה האם מכוח השעבודים שנרשמו לזכות המערערת בנכסי הנאשמת, היא נחשבת כמי שמחזיקה בזכות קניינית או מעין קניינית ברכוש התפוס, אשר בכוחה להסיג את זכותה של המדינה לחלטו. מפסיקתו של בית המשפט העליון, עולה כי אין מחלוקת שצד שלישי אשר הוטל לטובתו שעבוד על נכס ייחשב כמי שמחזיק בזכות קניינית או מעין קניינית אשר יש בה כדי לגבור על זכותה של המדינה לחלטו, עם זאת, טרם ניתנה תשובה לשאלה האם לצורך גיבושה של זכות כאמור נדרש קיומו של שעבוד קבוע, או שמא ניתן להסתפק בקיומו של שעבוד צף, אשר מטיבו חל על קבוצת נכסים העשויים להתחלף מעת לעת.
בנוסף לאמור, נקבע כי שעבוד צף, מוגדר בסעיף 1 לפקודת החברות, כחל על כלל נכסי החברה או מקצתם. השעבוד המתהווה בשני שלבים: בשלב הראשון, עם יצירתו "מרחף" השעבוד הצף על פני קבוצת נכסים, והרכב קבוצת הנכסים הזו משתנה מעת לעת כאשר החברה סוחרת בנכסים אלה. בשלב השני, בקרות אירוע המביא להתגבשותו של השעבוד הצף, הופך הוא לשעבוד קבוע על אותם נכסים מקבוצת הנכסים המצויים אותה עת בידיה של החברה. החירות המוקנית לחברה בשימוש בנכסים עליהם הוטל שעבוד צף טומנת בחובה סכנה לנושה אשר לזכותו הוטל השעבוד, שכן יש בה כדי להפחית את מידת הוודאות שלו כי בבוא העת יוכל לפרוע את חובו באמצעותה הבטוחה שהוקנתה לו. כך, מאחר שאין מדובר על שעבוד על נכס ספציפי וקבוע. משום כך נחשב השעבוד הצף מבחינת הדין לבטוחה שמעמדה נחות באופן יחסי, שכן היא עשויה לסגת מפני זכויותיהם של נושים אחרים, ובכלל זאת נושים בעלי שעבוד קבוע, ומשכך, יש מקום להעדיף את זכותה של המדינה לחילוט רכוש הקשור בביצוע עבירה, על פני זכותם של נושים ברכוש מכוח שעבוד צף. שעבוד צף מתגבש לכדי שעבוד קבוע באחד משלושה מקרים: בהתמלא אחד התנאים באגרת החוב, עם מינויו של כונס נכסים לחברה, או עם כניסתה של החברה להליכי פירוק. בעניין דנן, אין טענה כי התמנה כונס לנכסי הנאשמת, והבקשה לפירוק הנאשמת הוגשה רק לאחר תחילת הליכי החילוט. על כן, נותר לבחון האם התמלא תנאי מתנאי איגרות החוב שהוביל לגיבוש השעבודים על חשבונות הבנק והשעבוד על כלל נכסי הנאשמת. כב' השופטת ר' רונן בדעת מיעוט, ענתה על השאלה בחיוב וקיבלה את הערעור באופן חלקי, תוך שקבעה שהמערערת הוכיחה במידה הנדרשת את קיומם של התנאים הקבועים בסעיף 36ג(א) לפקודה ביחס לשעבוד שהוטל לטובתה על חובות הלקוחות, ולכן זכותה בחובות האמורים גוברת על זכות המדינה לחלטם.
מאידך, כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ קבעה בדעת רוב, אליה הצטרף כב' השופט י' עמית, כי היא מסכימה לפסק דינה של כב' השופטת ר' רונן כמעט לכל אורך הדרך, אולם לא בכל המתייחס לאופן יישום הדין באשר לאגרת החוב. כב' השופטת ר' רונן קבעה כי יש לסווג את איגרת החוב האמורה כשעבוד קבוע, ומשכך קיבלה את הערעור בכל המתייחס להמחאות שנתפסו אצל הנאשמת אשר נמשכו על- לקוחותיה המנויים באגרת חוב זו. אולם, אחד המבחנים המרכזיים שנקבעו בפסיקה להבחנה בין שעבוד צף לשעבוד קבוע, הוא מבחן היקף השליטה של הנושה בנכס המשועבד, ובאופן קונקרטי מידת החירות שיש לחברה החייבת להמשיך לסחור בנכסים המשועבדים. בהתאם למבחן האמור, שעבוד המוטל על חובות להם זכאית החברה מלקוחותיה או על תקבולים שקיבלה מלקוחותיה, ייחשבו כשעבוד צף אם החברה רשאית לעשות בהם כרצונה במהלך העסקים הרגיל. בחינת הסכם השעבוד ("אגרת חוב") לאורם של מבחנים אלה, מוביל למסקנה שהמדובר בשעבוד צף ולא בשעבוד קבוע. בחינת הוראות ההסכם, מעלה כי ההסכם אינו מקנה למערערת שליטה ממשית בהמחאות שנמסרו לנאשמת על-ידי הלקוחות המנויים בהסכם. ההסכם אף אינו קובע כל הסדר המאפשר למערערת לפקח על השימוש שעושה הנאשמת בהמחאות אלה. המערערת לא פעלה לקבלת ההמחאות או למימוש הנכסים המשועבדים על פי אגרת החוב בטרם אלה נתפסו על-ידי המדינה והוגשה הבקשה לחילוטן. במצב דברים זה, נקבע כי זכותה של המדינה לחילוטן גוברת על זכויותיה של המערערת. לפיכך, יש לדחות את הערעור על כל חלקיו. כב' השופט י' עמית הצטרף למסקנה זו וקבע כי "השעבוד הקבוע" שיצרה החברה-הנאשמת על חשבונות הבנק לזכות המערערת, אינו אלא שעבוד צף, וכי החילוט גובר על שעבוד צף שטרם התגבש. השעבוד על חשבון הבנק נועד לתפוס את היתרה בחשבון במועד התגבשות השעבוד. אין מדובר בהמחאה על דרך השעבוד של זכות ספציפית. האופי הכללי של השעבוד, משליך מטבע הדברים גם על מידת השליטה של המערערת-הנושה על התקבולים המשולמים באופן שוטף על ידי לקוחות החברה ששמותיהם פורטו באגרת החוב. הלכה למעשה, המדובר בהמחאת זכות כללית של חובות לקוחות, ויש לכך השלכה על סיווג השעבוד כשעבוד צף.
לסיכום, הערעור נדחה.
המערערת יוצגה ע"י: עו"ד עודד נשר; המשיבה יוצגה ע"י: עו"ד נעמי זמרת
