בעלי חברות בפירוק שעיסוקן במלונאות חוייבו בתשלום מלוא חוב החברות לנושים לאחר שנקבע שפעלו להברחת נכסים. נפסק כי הדירקטורים פעלו יחדיו בכדי להונות את נושיהם והתנהלו בתרמית במסגרתה פעילותן העסקית של החברות הועברה מחברה לחברה במטרה להסוות את החובות ולרמות את הנושים
פסק הדין דנן עוסק בבקשת עו"ד אברהם משה סגל -המנהל המיוחד, לחייב את המשיבים- הגב' היאם קרש בעלת מניות ודירקטורית בחברת פטרא הוטל, ומר עווד סעיד, בעל מניות ודירקטור בחברת אלפטרא, בתשלום חובות החברות שבפירוק וזאת בהתאם לסעיפים 374-373 לפקודת החברות. בחודש פברואר 2017, ניתן צו פירוק לחברת פטרא הוטל, ועו"ד אברהם משה סגל התמנה כמנהל מיוחד. מטעם עיריית ירושלים נטען בדיון כי חברת פטרא הוטל חייבת ארנונה בסכום העולה על 4 מיליון שקלים וכי העירייה תומכת בבקשת הפירוק. ב"כ הכנ"ר טענה בדיון כי נוכח הטענות בדבר חשש להברחת נכסים, יש צורך במינוי מנהל מיוחד שיתחקה אחר הפעילות והנכסים של החברה. באותו מועד התקיים גם דיון בבקשת הפירוק של חברת אלפטרא ובסופו ניתן צו פירוק ועו"ד סגל התמנה כמנהל מיוחד. עיריית ירושלים טענה בדיון כי חוב הארנונה של חברה זו עומד על למעלה מ-160,000 ₪.
לטענת המנהל המיוחד, המשיבים קרש וסעיד עסקו באופן שיטתי בהברחת נכסי החברות שבפירוק. על המשיבים לשאת באחריות אישית ללא הגבלה לחבויות החברות. פעולותיהם של המשיבים מהוות העדפת נושים וברור כי בוצעו מהלכים הנוגדים את הפקודה ואת הדין. התנהלות המשיבים מביאה למסקנה כי פעולותיהם עומדות בכל התנאים המצטברים שבסעיפים 373 ו-374 לפקודה.
לטענת המשיבים, המנהל המיוחד משמש כשליח של עמותת עטרת כוהנים המנסה להשתלט על הבנין בו שוכן המלון וכי הליכי הפירוק נועדו לשמש כפלטפורמה בלבד להשתלטות זו. אין מקום להחלת סעיפים 374-373 לפקודה על חובות שנוצרו לאחר הפסקת פעילות החברות.
לעמדת הכנ"ר, יש לקבל את בקשת המנהל המיוחד וכי לאור עובדות המקרה והתנהלות המשיבים 2-1, יש מקום להטיל עליהם חיוב אישי מכוח הוראות סעיפים 373 ו-374 לפקודה.
כב' השופט א' דורות פסק כי הטענות כלפי המשיבים הן חמורות, אך המסקנה המתבקשת היא כי הצדק הוא עם המנהל המיוחד. המשיבים פעלו על מנת להסתיר את המידע המלא מהמנהל המיוחד ולא שיתפו עמו פעולה כנדרש מהם בדין. יתרה מכך, ממכלול המסמכים שהגיש המנהל המיוחד ומחקירותיהם של המשיבים, עולה תמונה ברורה של התנהלות חמורה של המשיבים בקשר לחברות השונות ולהברחת הפעילות. חוסר תום הלב של המשיבים בולט עוד יותר כאשר בוחנים את דרך התנהלותם במסגרת ההליכים דנן. מהגשת בקשת הפירוק על-ידי בנו של המשיב 2, עד העברת הפעילות בין החברות השונות, תוך תזמון של פתיחתם של החברות לצורך קליטת הפעילות, סגירתן הפורמלית והמשך התנהלות חסרת אחריות במסגרת חברות נוספות, והכל כפי שהוכח, להונות את הנושים. על המשיבים היה להופיע לפני המנהל המיוחד כאשר האחרון הזמין אותם לחקירות במשרדו. העובדה שהמשיבים עשו דין לעצמם ולא הופיעו לחקירה במשרדי המנהל המיוחד ונמנעו מהגשת תצהירים מטעמם עד מועד מאוחר, מקימה חזקה כי היה להם מה להסתיר. המשיבים בחרו להטיל דופי במנהל המיוחד וזאת למרות דחיית טענותיהם בהחלטות קודמות. נדמה כי האמור נועד בכדי לנסות ולהסיט את תשומת הלב מהתנהלותם הקלוקלת בקשר לחברות שבפירוק. יתרה מכך, חזקה על המנהל המיוחד כי פעל כזרועו הארוכה של בית המשפט על מנת לקבל את מלוא המידע הרלוונטי לצורך בחינת מצב החברות והתחקה אחרי שרשור החברות בכדי להגיע לחקר האמת. המנהל המיוחד פעל באופן מקצועי וללא רבב, וכמיטב יכולתו, להגיע לחקר האמת. המשיבים, סירבו להגיע לחקירה אצל המנהל המיוחד, ואף במסגרת חקירתם בבית המשפט, עשו ככל האפשר על מנת להקשות על המנהל המיוחד להגיע לחקר האמת. המשיבים לא מסרו מסמכים בסיסיים בנוגע לפעילות החברות, הסכמים, וכל מסמך רלוונטי אחר ואף הגדילו ופעלו על מנת להסתיר מידע רלוונטי ובחקירותיהם פעלו להכשיל את עבודתו.
יתרה מזו, נקבע כי התנהלות המשיבים ראויה לגינוי. נקודת הפתיחה מבחינת המנהל המיוחד הייתה קשה, שכן, המשיבים פעלו על מנת להסתיר את מלוא המידע הרלוונטי ממנו במסגרת החקירות שהתנהלו בבית המשפט. המשיב 2 בחקירתו, לא סיפק את מלוא המידע הידוע לו וענה תשובות מתחמקות, אשר נועדו להתל במנהל המיוחד ובבית המשפט וכל זאת, בנסיון להמשיך ולפעול כפי שפעל בקשר לחברות השונות ולהתחמק מתשלום מלוא החובות לנושים. נקבע כי מהעובדות המפורטות לעיל עולה כי קיימת תשתית משפטית מספקת להטיל על המשיבים 2-1 חיוב בהתאם לסעיף 373 ולחילופין בהתאם לסעיף 374 לפקודה. הוכח שהמשיבים היו מודעים לחובות ההולכים וטופחים עקב פעילות החברות וחוסר האפשרות להבריא אותן. הם לא ניסו לספק הסברים מדוע לשיטתם היה מקום להעביר את פעילות המלון מהחברות השונות כאשר כל פעילות החברות הייתה הפעלת המלון. המסקנה המתבקשת היא כי העברת הפעילות בין החברות השונות נעשתה על מנת להבריח את הנכס מנושיהם של החברות באופן שעולה לכדי תרמית. יתרה מכך, בחקירותיהם, ניתן לראות כי המשיבים 2-1 פעלו על מנת לרמות את המנהל המיוחד גם במסגרת זו, כאשר טענו, כל אחד בנפרד, כי השני הוא זה שניהל את פעילות החברות וכי הוא עצמו "לא היה מעורב בכך". עדויות אלה של המשיבים מחזקות את התזה שביקש המנהל המיוחד להציג.
לאור האמור, נקבע כי ניתן לקבוע בבירור כי המשיבים פעלו בניגוד להוראות סעיף 373 לפקודה. הם פעלו להעביר את הנכס היחיד של החברות מאחת לשניה תוך שרשור שלישי למשיבה 3, דהיינו פעילות המלון הועברה בין החברות השונות במטרה להבריח את הפעילות. המשיבים במסגרת סיכומיהם לא מנסים להסביר את ההגיון העסקי שבדבר ואינם משכנעים כי פעלו בדרך מקובלת ובתום לב, להיפך, פעולותיהם עולות לכדי תרמית, ומכלול הנתונים מביא למסקנה כי יש להטיל עליהם את האחריות בהתאם לקבוע בסעיף 373 לפקודה. המשיבים, פעלו יחדיו בכדי להונות את נושיהם ולהעביר את זכויות הפעלת המלון מחברה לחברה ובכך להסוות את החובות ולרמות את הנושים. הדברים נדונו בעבר והוכרעו באופן חד משמעי. זאת ועוד, הטלת אחריות על המשיבים 2-1 בהתאם להוראות סעיף 374 הולמת את מצב הדברים דנן. המשיבים פעלו בחברות השונות כמקשה אחת והעבירו את הפעילות מחברה לחברה ופעלו בהן כבשלהם. העובדה שהם טוענים – כל אחד בנפרד – כי לא שימשו באופן פורמאלי כבעלי תפקידים בחברות מחזקת את המסקנה העולה ממכלול הראיות – כי המנהל המיוחד הוכיח שהם פעלו בנכסי החברה באופן לא הוגן המקים את תנאיו של סעיף 374. יתרה מכך, המשיבים 2-1 "עשו עושר שלא במשפט" בכך שהעבירו את פעילות המלון, בסופו של דבר למשיבה 3, שהיא בבעלותו של המשיב 2 ובניהולו. לאור האמור, יש מקום להטיל עליהם את החובה לפצות את קופת הנשיה של החברות בגין הברחת פעילות המלון. זאת ועוד, נקבע כי המשיבים 2-1 היו פעילים בכל הנוגע להעברת פעילות המלון בין החברות השונות ובהברחת הפעילות למשיבה 3 וחקירתו של המנהל המיוחד העלתה כי יש להחיל עליהם את הוראות סעיף 373 לפקודה.
יתר על כן, נקבע כי המנהל המיוחד הוכיח כי פעילות המלון הוברחה לאחר שהחברה נקלעה לקשיים כלכליים פעם אחר פעם, תוך העברת הפעילות בין שתי החברות שבפירוק ולאחר מכן למשיבה 3. המשיבים התנהלו בתרמית במסגרתה פעילותן העסקית של החברות כך שפעילות פטרא הוטל הועברה לאחר שנצברו למעלה מ-4 וחצי מיליון שקלים של חובות, ומחברת אלפטרא הועברה הפעילות לאחר שנצברו כ-800 אלף שקלים של חובות. פעולותיהם של המשיבים מהווה בסיס לחיובם האישי בהתאם להוראות סעיף 373 לפקודה ואין צורך שפעולות התרמית הן שגרמו לפירוק החברות בפועל. החברות נכנסו לקשיים כלכליים ולכן המשיבים פעלו יחד להעברת הפעילות בין החברות השונות. המשיבים פעלו, בהתאם להוראות סעיף 374 כ"גורמים פעילים בחברה" יחד ולחוד, כך שניתן להחיל עליהם את מה שטוען לגביהם המנהל המיוחד. עולה חשד כי הגשת בקשת הפירוק על ידי חזאם, שהוא בנו של המשיב 2, נעשתה בתיאום בין הצדדים ועל מנת להונות את נושי החברה והעובדה שחזאם גם הגיש בקשה לסגירת ההליכים בעקבות הסכם הפשרה הלכאורי שנחתם בינו ובין החברות שבפירוק מעלה חשד כי מדובר בתרמית. במקרה דנן, ניתן להכריע בבקשה לחיוב אישי, אף אם היקפם המדויק של החובות טרם הוברר. המשיבים 2-1, יחד ולחוד, יחוייבו בתשלום מלוא חובות החברות לאחר שייקבע היקפם באופן סופי ובנוסף יחוייבו בשווי הפעילות שהוברחה מהחברות למשיבה 3. המשיבים 2-1, יחד ולחוד, יחוייבו בהוצאותיו ובשכר טרחתו של המנהל המיוחד בגין הבקשה דנן, ובשל ניהול ההליכים בסך של 50,000 ₪.
לסיכום, הבקשה התקבלה.
המבקש יוצג ע"י: עו"ד אברהם משה סגל ; המשיבים יוצגו ע"י: עו"ד פארס אבו מיאלה
הכנ"ר יוצג ע"י: עו"ד תהילה ביטון שמש
