נדחתה טענת ישראכרט כי על בעלת עסק לשאת במלוא הסיכונים הנובעים מעסקאות טלפוניות מוכחשות בשל מרמה. נקבע כי מהות הוראות חוק שירותי תשלום, היא למנוע "טרטור" הלקוח או בית העסק מנותן שירות אחד לאחר, ובכך לחמוק מאחריות. ישראכרט פעלה בניגוד לדין, בכך שמנעה תשלום מכח הודעת ההכחשה שקיבלה
עניינו של פסק הדין דנא במחלוקת בין בית עסק המפעיל חנות בגדים לבין חברת כרטיסי אשראי. המחלוקת התגלעה לאחר שהתובעת מכרה לאדם אחד, פרטי לבוש ואופנה בסך של 518,444 ₪ בארבע עסקאות שונות ובמשך שלושה חודשים. העסקאות נעשו באישור טלפוני, לאחר שהתובעת אימתה את פרטי מוסר כרטיס האשראי אל מול צילום דרכון שהוצג לה על ידי שליח. עוזרו של הרוכש שהגיע לאסוף את פרטי הלבוש. צילום הדרכון התייחס לדרכון אשר פג תוקפו לצורך נסיעות לחו"ל, ואולם לגופו של ענין אותו דרכון אימת את זהות מוסר פרטי כרטיס האשראי. כך או כך, העסקה נערכה טלפונית, וכרטיס האשראי לא הוצג והועבר במכשיר. החיובים שבמחלוקת הם פרי ארבע עסקאות שונות בין החודשים אוקטובר 2020 לינואר 2021. העסקאות נעשו באופן טלפוני אל מול מי שהציג עצמו כ"סולטן מאבו דאבי". חברת ישראכרט אישרה בתחילה את העסקאות אך לאחר כשלושה חודשים מהעסקה הראשונה הודיעה שלא תמשיך לכבד העסקאות, זאת לאחר שהגורם המשלם הכחיש העסקאות ודיווח על חשד למרמה.
טענת התובעת, עסקאות טלפוניות בסכומים דומים מתבצעות פעמים רבות כנגד אמצעי זיהוי על מנת לוודא שפרטי האשראי תואמים לפרטים באמצעי הזיהוי. התובעת עתרה להשבת הסך של 221,869.75 ₪ אותו גבתה ישראכרט מהתובעת, בגין הכחשת עסקאות האשראי נשוא התובענה, עד למועד הגשת כתב התביעה. כמו כן השבה של כל הסכומים שתגבה ישראכרט עד למתן צו מניעה זמני ו/או עד להכרעה בתובענה דנן, בגין הכחשת עסקאות האשראי.
ישראכרט מצידה ציינה שביצוען של עסקאות טלפוניות אינו דבר שמותר בשגרה לבתי העסק המתקשרים עמה. התובעת נטלה על עצמה, במסגרת הסכם שנחתם, את מלוא הסיכונים הנובעים מעסקאות טלפוניות. הוראות ההסכם מטילות את האחריות לעסקאות טלפוניות מוכחשות על התובעת, זאת ללא קשר למועד קבלת ההכחשה. בעת הצגתו כבר פג תוקף הדרכון, ובכך יש כדי להעצים את רשלנותה וחוסר זהירותה של התובעת.
כב' השופט א' ברקאי פסק כי לא ניתן להתייחס לתביעה ולטענות ישראכרט, ללא הסתמכות והפניה לחוק שירותי תשלום, אשר נכנס לתוקף באוקטובר 2020. התייחסות לחוק חשובה במיוחד לאור טענות ישראכרט אשר אינן עולות, בחלק ניכר מהן, עם הוראות החוק ועם השינוי אותו הוא התווה. כך למשל, ישראכרט התעלמה מהאחריות שהטיל עליה המחוקק גם כלפי המוטב, קרי בעל העסק מקבל התשלום. ישראכרט התעלמה גם מהמיקוד המיוחד והרחבת החבויות שהמחוקק ערך ביחס למערכת היחסים שבינה לבין בית העסק. עוד התעלמה מהוראות מיוחדות שנועדו למנוע התחמקות מאחריות והעברת הלקוח או בית העסק גורם אחד לשני. ישראכרט שילחה את התובעת ללקוח בחו"ל, לחברות אשראי בחו"ל. אך היא מצידה לא פעלה ולא עשתה דבר. יתירה מכך, כאשר כבר בדיון קדם המשפט הראשון נשאלה מדוע לא הגישה הודעת צד ג', היא התפלאה והביעה תמיהה באמצעות ב"כ הקודם – "נגד מי, נגד חברת האשראי באבו דאבי?". תשובות מיתממות כאלה ביקש חוק שירותי תשלום למנוע, כפי שעולה ברורות מהוראותיו ומדברי ההסבר לו. חוק שירותי תשלום ביטל והחליף את הוראות חוק כרטיסי חיוב, והוראות החוק החדש הותאמו לשינויים שחלו בישראל ובעולם בכל הקשור לחיובים כספיים. במסגרת הצעת החוק הוסברה ההתפתחות הטכנולוגית בתחום האינטרנט, טלפונים חכמים וכן "יצירה ופיתוח של מגוון אמצעי תשלום חדשניים המאפשרים ללקוחות לשלם מרחוק". ייחודו של החוק, הוא גם בהתייחסותו לבית העסק, המוטב מקבל התשלום. התייחסות זו הייתה חסרה בחוק כרטיסי חיוב. בהמשך לאמור, נקבע כי המחוקק כיוון הוראותיו במיוחד למצבים, כמו בעניין דנן, בהם נותן שירותי התשלום מנסה להעביר את האחריות ממנו אל נותני שירותים אחרים, בארץ או בחו"ל. בכך ניתנת תשובה לכל ניסיונות ההתחמקות של ישראכרט, לפיהן האחריות אינה רובצת לפתחה, וכן ניסיונותיה להעביר ולגלגל את האחריות וכן את התובעת הרחק ממנה. מהות הוראות חוק שירותי תשלום היא, אפוא, למנוע העברת הלקוח מנותן שירות אחד לאחר, או כפי שנוסחה הצעת החוק – "בלי שיטורטר בין נותן שירותי תשלום אחד לאחר". ישראכרט לא בהכרח פעלה כך.
בנוסף לאמור, נקבע כי החוק קובע תקופה של 30 ימים, בהם בעל עסק חשוף לכך שלקוח יתכחש לעסקה שבוצעה. תקופת 30 הימים מתחילה במועד בו נמסרה ללקוח הודעה על החיוב. ככל שבתקופה זו מודיע הלקוח שלא הוא ביצע את העסקה, או כי הסכום לחיוב גבוה מהסכום שהוסכם – מחויב נותן שירותי התשלום להשיב לו את סכום החיוב העודף תוך שמונה ימי עסקים. בעל עסק המבצע עסקה נכנס למעין "אזור סכנה" בן שלושים ימים, כאשר די שתוגש הודעת הכחשה על ידי הלקוח המשלם, על מנת ש"נותן שירותי התשלום" יימנע מהעברת התשלום ואף יפצה את הלקוח. יודגש שגם לאחר תקופת שלושים הימים יכול הלקוח המשלם לטעון לכך שלא ביצע את העסקה. הלקוח אינו מוגבל להעלות את טענותיו גם לאחר שלושים ימים ולמעשה עד תום כל שנות תקופת ההתיישנות על פי דין. ואולם במקרה בו טענות התובע יובאו לאחר יותר משלושים ימים, אזי לא יהיה זכאי לביטול והשבה מיידית ובטרם בדיקה כאמור בסעיף 29 לחוק. תקופת שלושים הימים היא מהמועד בו נודע ללקוח על העסקה, מועד שאינו ידוע לישראכרט ובכל זאת החליטה לפעול כאילו הכחשות העסקה נמסרו בהתאם לסעיף 29 לחוק ולבטל העסקאות. כאשר ישראכרט אינה מבהירה מה המועד בו החלה תקופת 30 הימים המותרים למתן הודעת הכחשה, הרי אין לקבל טענה כאילו הודעות ההכחשה נמסרו בתקופה הקבועה בחוק. הניסיון לטעון שישראכרט אינה יודעת פרטים ביחס לחיוב ולהודעות והניסיון לטעון לכך ש"מדובר בכרטיס זר מונפק חו"ל" – נוגד את הוראות חוק שירותי תשלום, ודברי ההסבר להצעת החוק לפיהם אין מקום שבית העסק "יטורטר בין נותן שירותי תשלום אחד לאחר". יתרה מכך, אם ישראכרט אינה יכולה לפעול בהתאם להוראות חוק שירותי תשלום, הרי עליה לתקן ולשדרג את מערכות העבודה שלה, כך שתוכל לעמוד בדרישות החוק. כאשר גוף עסקי לא יודע לפעול במסגרת החוק, הנכון הוא למצוא דרך לציית לחוק, או לחדול מהפעילות בכלל. בוודאי אין מקום לגלגל את האחריות ואת הנזק לכתפי התובעת, מקבלת השירות. בנוסף, אם אכן לא ידעה "מתי הובאו העסקאות לידיעת המחזיק החוקי של הכרטיס", כיצד הרשתה לעצמה להתייחס להודעות ההכחשה. משכך נקבע כי ישראכרט לא פעלה בהתאם להוראות סעיף 29 לחוק.
יתרה מזו נקבע כי אין לקבל את טענת ישראכרט, לפיה הוראות חוק שירותי תשלום, אינן חלות במקרה בו הלקוח המשלם אינו תושב ישראל. כך טענה כי מסעיף 47 לחוק למדים שכאשר "מדובר בכרטיס שהונפק ללקוח שאינו תושב ישראל, חוק שירותי תשלום אינו חל לעניין העסקות דנן על אותו מנפיק זר". התביעה אינה כנגד "מנפיק זר" ודרישות התובעת אינן מופנות להשבת סכומי כסף מ"מנפיק זר". התביעה מופנית אל חברה הפועלת בישראל. הניסיון לגלגל את התובעת אל "מנפיק זר" ולאחר מכן לטעון שהחוק כלל לא חל עליו, אינו ניסיון ראוי. כך קובעת גם מהות החוק וכן כך הובהר בדברי ההסבר לפיהן המחוקק ראה לנגד עיניו את החובה למנוע העברת האחריות מגורם לגורם. החוק מתייחס לנותן שירות תשלום המעניק שירותים ללקוח בישראל. החוק קובע בסעיף 1: "לקוח – משלם או מוטב". כלומר, לא רק בעל הכרטיס היושב כנטען באבו–דאבי הוא לקוח, אלא גם בית העסק, המוטב, היושב בישראל הוא לקוח. מכאן, החוק חל, בין אם כרטיס האשראי הונפק בחו"ל ובין אם לאו. טענת ישראכרט מנוגדת לכל ההתנהלות של פעילות עסקית באמצעות כרטיסי אשראי. אם נלך לפי שיטתה, נמצא עצמנו מגבילים את המסחר בכרטיסי אשראי לבתי עסק בישראל, כך שרק לקוחות ישראליים יוכלו לעשות בהם שימוש. זאת בניגוד לאינטרס ואף למציאות הכלכלית, בה המסחר בעולמי והבינלאומי לא נעשה כבר רק בין גופים גדולים אלא גם בין יחידים לבין עצמם. כבר לא נדיר למצוא אדם יחיד היושב במדינה אחת בעולם, העורך עסקת אשראי עם אדם במדינה אחרת וזאת תוך ששניהם יודעים שנותני שירותי התשלום יכבדו את חיוב כרטיס האשראי. לעמדת ישראכרט היא רשאית לחייב את בית העסק, וזאת תוך הפניה להוראות סעיף 32(א) לחוק-הוראות שנועדו דווקא להגן על בית עסק מוטב: "נעשה שימוש לרעה באמצעי תשלום והוראת התשלום ניתנה באמצעות המוטב, נותן שירותי התשלום למשלם ונותן שירותי התשלום למוטב לא יהיו רשאים לחייב את המוטב בשל כל סכום שהושב למשלם...". הסעיף מפרט מקרים בהם נותן השירות לא יהיה רשאי לחייב את בית העסק. הוראות סעיף 32(א) הן בגדר "סעיף מגן" למוטב ולא "סעיף חרב" לחברת האשראי. יתרה מכך, ישראכרט אינה מהססת להאשים את התובעת על כך שביצעה עסקאות בהיקף של מאות אלפי ₪, מבלי בדיקה של "פרט אימות מוגבר". ועדיין יש לשאול, אם קמה חובה לפרט כזה או אחר, מדוע עדיין אפשרו מערכות ישראכרט את ביצוע החיוב? והרי כשם שלא ניתן לחייב כרטיס אשראי מבלי להקליד או למסור את מספרו, כך יכולה הייתה ישראכרט לכלול חובה לפרט נוסף. אילו סברה שלצורך חיוב כדין של הלקוח יש צורך בפרטים נוספים, חזקה עליה שהייתה כוללת פרטים אלה במסוף או במערכת באמצעותה בוצע החיוב. אם ישראכרט ידעה שלא תכבד חיוב כלשהו, הרי המסקנה היא שהותירה, אולי חלילה במכוון, פתח מילוט מהתחייבות. נותן השירות לא יוכל להטיל על המוטב חבות בגין נזקים, ככל שהוא (נותן השירות) אפשר שימוש במערכת שאינה מחייבת שימוש בפרט אימות מוגבר.
לסיכום, נקבע כי ישראכרט אינה רשאית למנוע תשלום על בסיס הודעת ההכחשה ביחס לשלוש העסקאות הראשונות והיא רשאית לקבל את הודעת ההכחשה ביחס לעסקה הרביעית. ישראכרט פעלה כדין ביחס לעסקה הרביעית ולאור הודעת ההכחשה היא הייתה רשאית לא לזכות את התובעת בדבר. ישראכרט פעלה בניגוד לדין ובניגוד להוראות חוק שירותי תשלום, בכך שמנעה תשלום מכח הודעת ההכחשה שקיבלה. ישראכרט חוייבה בתשלום הסך של 213,764.34 ₪. בנוסף חוייבה ישראכרט בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 27,000 ₪.
לסיכום, התביעה התקבלה ברובה.
התובעת יוצגה ע"י: עו"ד ליעד שטרצר ; הנתבעת יוצגה ע"י: עו"ד בני לרנר
