מנהל חברה אשר ביטל, במרמה ובחוסר תום לב, שיקים שהוציאה החברה עבור סחורה, יישא אישית בחוב החברה לספק. נקבע כי עדות המנהל שהסחורה הייתה פגומה אינה אמינה, וכי נסיונו להכשיל את פירעון ההמחאות מצדיקה הרמת מסך בינו לבין החברה וחיובו אישית בתמורתן
התובע, הינו הבעלים של מפעל המייצר ומשווק מוצרי טיפוח והרשום כעוסק מורשה. מוצרי הטיפוח נארזים ומשווקים תחת שמות מסחריים שונים לבקשת הלקוחות. הנתבע 1, המתווך, התקשר בהסכם עם התובע ומשך ממנו סחורה שכוללת מוצרי טיפוח תחת מותגים שונים, לצורך הפצתם במגזר הפלסטינאי/ערבי. הנתבעת 2, חברה, התקשרה עם המתווך לצורך רכישת מוצרי טיפוח, שסופקו על ידי התובע. הנתבע 3, הינו בעל החברה. המתווך שילם בהמחאות של החברה עבור הסחורה, כאשר בהמשך, התברר כי החברה ביטלה המחאות בטענה כי הסחורה פגומה. המתווך לא התייצב לדיון ולכן באותו דיון ניתן כנגדו פס"ד על מלוא סכום התביעה. התביעה דנן, הינה רק כנגד החברה ומנהלה ועוסקת רק בהמחאות שניתנו על ידי החברה.
לטענת התובע, בינו ובין החברה לא היה קשר עסקי והקשר היה בינו לבין המתווך. טענת החברה ומנהלה כי הסחורה הייתה פגומה אינה טענת אמת, ואף לא צורפה לכך כל ראיה, והם פעלו בכוונת מרמה על מנת להתחמק מתשלומים.
החברה ומנהלה טוענים כי התובע אינו אוחז כשורה, שכן התובע ידע כי בכוונת מנהל החברה לבטל אותן שכן לא קיבל את הסחורה בגינן.
כב' השופט י' ברוזה פסק כי יש לקבל את התביעה. מכלל הראיות עולה כי מדובר במערך משולש. מצד אחד התובע, אשר ייצר את הסחורה, מצד שני המתווך שהזמין את הסחורה תחת שמות מסחריים שונים ושיווק אותה ומהצד השלישי החברה שקיבלה חלק מהסחורה שיוצרה אצל התובע. היחסים לא היו של ספק (תובע), רוכש (החברה) ומתווך (הנתבע 1) כפי שמנסים החברה ומנהלה לטעון. הרוכש היה המתווך, הוא העביר את הסחורה לצדדים שלישיים, אשר החברה הייתה אחד מהם. למעשה לא הייתה מערכת יחסים ישירה בין התובע לבין החברה. ולא בכדי בשיחה שנעשתה לאחר שההמחאות בוטלו מציע התובע, למנהלה, לראשונה, שיתקשרו בקשר ישיר. נקבע כי הוכח שהתשלומים של החברה לפקודת התובע היו מבלי שהיה כל קשר מסחרי או משפטי ישיר ביניהם. התשלום הורכב משני חלקים, תשלום אחד, ארבעת ההמחאות הראשונות, היו בעבור סחורה שסופקה לחברה ישירות, ואותה מכרה במלואה. התשלום השני כלל לא היה קשור לסחורה שסופקה על ידי התובע לחברה. לפי הראיות, מדובר בתשלום שמורכב מסחורה שאותה סיפק וכן יספק המתווך לחברה, מבלי להתחייב כי זו סחורה של התובע, ולמעשה החברה פרעה כנראה חובות שהיו לה כלפי בעליה וכן נתנה לו קו אשראי, והכל מסיבה לא ברורה. היה על החברה להראות כי מדובר בתשלום עבור סחורה שהתובע התחייב לספק לה או שהינו תולדה של קשר משפטי בינה לבין התובע, והיא לא עשתה כן. החוליה החסרה בתיק זה, הינו המתווך. כפי שעולה מהראיות המתווך "עקץ" את שניהם, רימה את שניהם ולמעשה לקח סחורה מהתובע מבלי לשלם, לאחר שבנה יחסי אמון איתו, מחד, וכספים מהחברה, על חשבון סחורה שסופקה ושטיבה אינו ברור וגם לא מקורה וכן על חשבון סחורה שלא סופקה מאידך, וכעת נעלמו עקבותיו. לפיכך, נקבע כי ההכרעה בתיק דנא הינה בין שני קורבנות של המתווך ולא יותר מזה.
בנוסף לאמור, נקבע כי התובע אוחז בשבע המחאות של החברה (המחאה אחת נמסרה ללשכת ההוצאה לפועל). בכל הקשור להמחאה בסך 5,385 ₪, הרי לגביה אין כל שאלה, ויש להורות לחברה לשלם אותה. השאלה הינה לגבי ששת ההמחאות בסך כולל של 250,000 ₪ -התשלום השני. על המחאות אלו חלות הוראות של פקודת השטרות. היתרון של "אוחז כשורה" על פני "אוחז" הינה שמי שהינו "אוחז כשורה" נהנה ממעמד בכורה, ולמעשה השטר שבידו נקי מכל פגם בהתאם לסעיף 37 לפקודת השטרות. לטענת החברה ומנהלה, התובע אינו אוחז כשורה משלתובע יש קשר לעסקת היסוד, שכן הוא סיפק את הסחורה, בין אם ישירות ובין אם באמצעות המתווך. ההמחאות נעשו ישירות על שמו של התובע, והוא ידע כי בכוונת מנהל החברה לבטל אותן שכן לא קיבל את הסחורה בגינן. נקבע כי יש לדחות את טענות החברה ומנהלה במלואן. התובע הינו אוחז כשורה ועל כן הוא זכאי להגנת סעיף 37 לפקודת השטרות, ועל כן על החברה לפרוע את ההמחאות. יש לדחות את הטענה כי הואיל וההמחאות היו לפקודת התובע הרי שהוא אינו יכול להיחשב כ"אוחז כשורה". עניין זה נדחה במפורש בע"א 1886/97 בעניין יהודה שם נקבע במפורש כי המבחן אינו צורני אלא מהותי, ויש לבחון האם קיים קשר משפטי ישיר בין אוחז השטר למושך השטר.
זאת ועוד, נקבע כי גם אם התובע לא היה אוחז כשורה אלא "רק" אוחז בעל ערך בהמחאות, הרי שדין הטענה לכישלון תמורה להידחות. טענת כישלון תמורה אינה יכולה להיטען באורח סתמי וכוללני. על מנת להוכיח טענה זו יש לפרט את טיב התמורה, מועד מתן התמורה, מועד מסירת ההמחאה וכל יתר הנסיבות, וככל שמקום כישלון התמורה הנטען מתבטא באי קיום הסכם - להביא את ההסכם כראיה. גם אם אכן הסחורה יוצרה בעבור החברה, והנתבע 1 היה רק מתווך, הרי שהיא סופקה, ובהקלטות אישר מנהל החברה כי החלק הראשון שלה שווק במלואו. הטענה ולפיה הסחורה הייתה פגומה נטענה ללא כל בסיס, מבלי להציג ולו ראיה אחת לכך. החברה יכולה הייתה להציג תמונות של המוצרים הפגומים, תלונות של לקוחות, מסמכי הנהלת חשבונות שמלמדים כי הסחורה הוחזרה, או לא שווקה, אך היא לא עשתה דבר מתוך זה. כל אשר יש הינה אמירה סתמית, של מנהלה, כי הסחורה הייתה פגומה, ועדותו אשר כלל לא הייתה אמינה. משכך, נקבע כי גם אם התובע אינו אוחז כשורה, החברה לא הוכיחה כישלון תמורה, ומדובר בטענה שנטענה סתם ויש לדחות אותה, ועל כן חייבת החברה בפירעון ההמחאות. בית המשפט הדגיש כי, באשר לעסקה הראשונה, מנהל החברה אישר כי היא סופקה ושווקה במלואה, והניסיון לטעון שהסחורה הזו הייתה פגומה, טוב אם לא היה נטען.
יתרה מזו נקבע כי יש להטיל על מנהל החברה אחריות אישית מכוח היותו אורגן החברה. הטלת אחריות על המנהל תהיה אפשרית רק כאשר יוכח כי פעל בחוסר תום לב מובהק, זאת משהוא חב בשם החברה חובת תום לב אישית כלפי צד ג'. בכדי שניתן יהיה להרים את המסך בין החברה לבין האורגן יש לבחון האם נעשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות. הפסיקה מעדיפה להמעיט בהרמת מסך, שכן אם בתי המשפט ימהרו להשתמש בה, אזי יהיה בכך לעקוף את ההגנה התאגידית שניתנת לאורגנים בדיני החברות. מנגד, אין להפוך את המסך התאגידי למגן שלא ניתן לפרוץ אותו, ובכך לאפשר לצדדים להסתתר מאחוריו. בעניין מכנס (ע"א 10385/02) נאמר: "משמע, כי להטלת חבות אישית על המנהל אין די להיווכח כי נורמת תום-הלב – המכתיבה רמת התנהגות אובייקטיבית – הופרה, אלא יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית". החברה ומנהלה ידעו כי אם ההמחאות יוצגו לפירעון לא יהיה כיסוי מספיק ולכן התובע יקבל את התמורה (בניכוי עמלה) ולכן פנו באופן יזום לתובע, ביקשו ממנו לבקש מחברת ERN לדחות את ההפקדה, ופעלו לוודא כי יהיה כסף בחשבון ואז לשלוח הודעת ביטול שקרית וזאת מתוך כוונה שלא יהיה להם שיג ושיח עם חברת ERN - שלגביה ידעו כי היא אוחזת כשורה- אלא מול התובע, מתוך מחשבה שכנגדו יוכלו לטעון טענות שונות. הפניה לתובע הייתה מתוך כוונת מרמה ובחוסר תום לב. נקבע כי פעולה מכוונת זו של המנהל, שפעל כדי לנסות ולהכשיל את פירעון ההמחאות, מצדיקה הרמת מסך בינו לבין החברה, אולם זאת רק בכל הקשור לשתי ההמחאות שהופקדו בחברת ERN.
לסיכום, נקבע כי בכל הקשור לשתי ההמחאות שלא כובדו נשוא העסקה הראשונה, הרי שהוכח מההקלטות כי הסחורה סופקה וכי החוב קיים, ועל כן על החברה לפרוע אותן. הואיל ואחת מהן הוגשה ללשכת ההוצאה לפועל, הרי שפסק הדין יחול רק על השנייה בסך 5,385 ₪. בכל הקשור לששת ההמחאות נשוא העסקה השנייה, התובע הינו אוחז כשורה, או לכל הפחות אוחז בעל ערך, והחברה ובעליה לא הוכיחו כל כישלון תמורה ולכן על החברה לשאת בתמורתן, נכון ליום עריכתן. בכל הקשור לשתי ההמחאות הראשונות מתוך העסקה הראשונה, על סך של 41,666 ₪ כל אחת, הביטול שנשלח לחברת ERN היה שקרי ובחוסר תום לב, בכוונה למנוע מהתובע לקבל את התמורה ובידיעה שלחברה לא תהיה כל הגנה למול טענות ERN ומשכך נקבע כי לגביהן יש מקום להרים את המסך למול מנהל החברה ולחייבו אישית בתמורתן. הודגש כי החיוב של החברה ומנהלה הינו במקביל לחיוב המתווך וכי ככל שהוא יפרע חלק מחובות אלו יהיה בכך כדי להפחית את חיובי החברה ומנהלה.
לסיכום, התביעה מתקבלת.
התובע יוצג ע"י: עו"ד אדיר אוזן; עו"ד נווה מזוז ; הנתבעים יוצגו ע"י: עו"ד אורין סהר
