העליון החמיר בעונשו של רוצח באדישות על רקע סכסוך משפחות בחברה הערבית. נקבע כי כאשר מדי יום ביומו נקטלים אנשים, מתעורר חשש כי אין דין ואין דיין. ישנו צורך מידי בהתמודדות מרתיעה ומיטבית עם האלימות הגואה כיום במדינה, והשימוש באלימות לצורך פתרון סכסוכים בחברה הערבית
עסקינן בערעור המדינה על קולת העונש (ע"פ 2089/22) וערעור המשיבים על חומרתו (ע"פ 2079/22). המשיב 1 הורשע ברצח באדישות והמשיב 2 הורשע בסיוע לביצוע רצח זה. בגין מעשיהם, בית המשפט המחוזי גזר על המשיב 1 עונש של 18 שנות מאסר בפועל, ועל המשיב 2 עונש של 9 שנות מאסר בפועל. בגזר דינו, עמד בית המשפט על השינוי שהוחל ברפורמה בעבירות ההמתה ביחס למעשה המתה אשר בוצע ביסוד נפשי של אדישות. בתוך כך, תואר כי המחוקק "ראה לצמצם את הפער הנורמטיבי הערכי" בין רצח בכוונה לבין רצח באדישות, ולפיכך נקבע כי העונש המרבי בגין עבירה זו הוא עונש של מאסר עולם. על רקע האמור, צוין כי נדרשת החמרה בענישה ביחס למדיניות הענישה עובר לרפורמה. ביחס למשיב 1 הוער כי מעשה הירי בוצע לאחר תכנון והכנה, כאשר המניע למעשיו הוא רצונו לנקום על כך שחסמו את רכבה של אחותו, במסגרת סכסוך משפחות. אשר למשיב 2, צוין כי הוא זה שהשיג נשק מאולתר לצורך ביצוע הירי תוך שהיה מודע לכוונת המשיב 1 "לנקום". בית המשפט המחוזי התחשב לזכות המשיב 1 בהודאתו במעשים והחיסכון בזמן שיפוטי כתוצאה מכך, והיעדר עבר פלילי. אשר למשיב 2, נשקלה לזכותו הפגיעה הצפויה בו ובבני משפחתו כתוצאה ממאסר ממושך וכן הודאתו במעשים, החרטה על ביצועם והחיסכון בזמן שיפוטי בשל כך. מנגד, נשקל לחובתו עברו הפלילי המכביד.
לעמדת המדינה, עונשם של המשיבים מתאים למדיניות הענישה עובר לרפורמה ואינו מגשים את מדיניות ההחמרה הנלווית לעבירת הרצח באדישות. המשיב 1, פעל מתוך תפיסת עולם "שאין להשלים עמה", שלפיה מוטל עליו לנקום את הפגיעה באחותו, אשר ספק אם בכלל התרחשה במכוון. אלמלא תרומתו המשמעותית, של המשיב 2 ספק אם התכנית הייתה יוצאת אל הפועל.
המשיבים טענו מנגד כי העונש שנגזר עליהם מחמיר עימם יתר על המידה. לטענת המשיב 1, בית המשפט המחוזי שגה כאשר לא בחן את העונש ההולם ביחס למדיניות הענישה בעבירת ההריגה, קודם הרפורמה בעבירות ההמתה. המשיב 2 הוסיף כי העונש המקסימלי הקבוע בחוק בגין עבירת סיוע לרצח נותר על 10 שנות מאסר בפועל.
כב' השופט י' אלרון פסק כי יש לדחות את ערעור המשיבים ולקבל בחלקו את ערעור המדינה, באופן שעונשו של המשיב 1 יוחמר, ואילו עונשו של המשיב 2 יוותר על כנו. בית המשפט ייטה שלא להתערב בעונש שהושת על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים שבהם ניכרת חריגה קיצונית ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, או כאשר נפלה על פני הדברים טעות מהותית ובולטת בגזר הדין. יחד עם זאת, במקרה דנן, שעניינו קביעת ועיצוב מדיניות הענישה בראי הרפורמה בעבירות ההמתה – מתחם התערבותו של בית המשפט העליון הוא רחב יותר. המקרה הנדון הוא מהחמורים של רצח באדישות, ועם זאת העונש שנגזר על המשיבים הוא מהקלים. משכך, הוא נמנה על אלו המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור. בהמשך לאמור, נקבע כי מבין השינויים המשמעותיים שחוללה הרפורמה בעבירות ההמתה הוא מיקומו בחוק העונשין של מעשה המתה אשר נעשה ביסוד נפשי של אדישות. בעוד שעובר לרפורמה שכנו מקרים אלו תחת עבירת ההריגה, אשר העונש המרבי בצידה היה 20 שנות מאסר בפועל, עתה חקוקים מקרים אלו תחת עבירת הרצח "הבסיסית" לפי סעיף 300(א) לחוק, לצד מעשה המתה ביסוד נפשי של כוונה. בכך ביקש המחוקק לבטא הן מגמת החמרה ערכית-נורמטיבית המגולמת בתיוגו של הממית האדיש – כרוצח, הן מגמת החמרה בענישה כאשר העונש המרבי בגין מעשה המתה באדישות הוא עונש מאסר עולם. יתר על כן, המחוקק פסע צעד נוסף ביחס לממית האדיש בכך שקבע כי מעשיו אף יכולים לעלות כדי עבירת רצח בנסיבות מחמירות (סעיף 301א(א) לחוק) אשר העונש בצידה הוא מאסר עולם חובה.
זאת ועוד, נקבע כי המחוקק החמיר במידה ניכרת – הן נורמטיבית הן עונשית – ביחס לממית האדיש. כריכתן של עבירת ההמתה באדישות יחד עם עבירת ההמתה בכוונה אינה דבר של מה בכך. בע"פ 5806/22 בעניין גריפאת נקבע: "עבור האדיש, היעדר העדפה לגבי התרחשות התוצאה מבטאת בחירה מלאה מצדו לפגיעה אפשרית בערך המוגן. משכך, היחס השלילי והמזלזל של האדיש כלפי ערך חיי אדם – והאשמה הנודעת למעשיו בגין יחס זה, קרובים יותר למתכוון המייחל להגשמת התוצאה ופועל להוציאה לפועל, מאשר לקל הדעת המקווה שזו לא תתרחש". הרפורמה בעבירות ההמתה מכתיבה החמרה ערכית-נורמטיבית ועונשית ביחס למעשי המתה באדישות, ולמגמה זו יש לתת ביטוי גם במקרה הנדון. מסכת האירועים המתוארת בכתב האישום המתוקן, חושפת את חומרת מעשה הרצח ומחדדת את אשמת המשיבים ברצח המנוח. עובר לאירוע ההמתה, התגלע סכסוך משפחות, על יסודו סברה אחות הרוצח כי דרכה בכביש נחסמה. "פגיעה" פעוטה זו על דבר של מה בכך, אשר ספק בכלל אם התרחשה במכוון, הספיקה כדי להביא את המשיב 1 לידי החלטה לפגוע ולנקום. לצורך הגשמת התכנית האלימה, המשיב 2 סיפק עבורו נשק מאולתר אשר בכוחו להמית אדם, והם יצאו יחדיו – לחפש נקמה. כל אחת מנסיבות ביצוע העבירה – התכנון שקדם למעשים, ההצטיידות בנשק חם, המניע לנקמה, ההתמדה בתכנית העבריינית, הנזק שנגרם והנזק הפוטנציאלי שעלול היה להיגרם – חמורה כשלעצמה. מעבר לכך, הצטברות הנסיבות גם יחד מלמדת ביתר שאת על טיב אדישות המשיבים לרצח המנוח ועל הזלזול המובהק וההתנכרות לערך של חיי אדם.
יתרה מזו, נקבע כי מאז ניתן גזר הדין, ניתנו בבית המשפט העליון סדרת פסקי דין שעניינם עבירות ההמתה לאחר הרפורמה, בפרט ביחס לעבירת הרצח באדישות. בראי פסקי דין אלו, המיישמים את מגמת ההחמרה ביחס למעשי המתה באדישות, ניכר כי רצח המנוח מצוי ברף העליון של חומרת מעשי רצח באדישות, בכלל זאת – שימוש בנשק חם, תכנון והתמדה בתוכנית עבריינית חרף מספר 'נקודות יציאה', ו"חיסול חשבונות על פגיעה בכבוד", כלשון בא-כוח המדינה. כל אלה, משקפים רמה חמורה של אדישות וזלזול בחיי אדם מצד המשיבים, ומלמדים על חומרת המקרה, ולכך נדרשת ענישה הולמת ומתאימה. בית המשפט הדגיש כי לצד הרשעת המשיבים באחריות לרצח המנוח, הם הורשעו גם בעבירות נשק – כל אחד כמבצע עיקרי. עבירות אלו חמורות בפני עצמן, ומדיניות הענישה הנוהגת בהן כוללת רכיב מאסר בפועל לתקופה משמעותית מאחורי סורג ובריח. למול הפגיעה בעקרון קדושת חיי האדם, נסיבותיו האישיות של נאשם בעבירת הרצח הן בעלות משקל מוגבל, ומכאן כי יש לאזן במשורה בין שיקולים אלו במלאכת גזירת העונש. בית המשפט המחוזי שגה בהעניקו לנסיבות לזכות המשיבים משקל עודף. אכן, הודאתו של המשיב 1 במעשים ושיתוף הפעולה עם הרשויות הובילו לחסכון בזמן שיפוטי יקר, אולם בד בבד התרשמות שירות המבחן כי הוא "התקשה לקבל אחריות מלאה" – מאפילה על כנות הודאתו ולקיחת האחריות על מעשיו, באופן המצמצם את משקלה כנסיבה לזכותו. באותו אופן, עברו הפלילי של המשיב 2 לא הרתיע אותו כהוא זה והוא שב לסורו וסייע בביצוע עבירת רצח באדישות עד כי ייתכן שללא מאמציו להשגת הנשק – רצח המנוח לא היה יוצא לפועל.
יתר על כן, נקבע כי בית המשפט העליון שב ומתריע השכם והערב על הצורך במיגור האלימות ברחובות ישראל בכלל, ובהקשר של פתרון סכסוכים בפרט. כך בעיקר בימים אלו רווי דמים, כאשר מדי יום ביומו נקטלים אנשים עד כי מתעורר חשש כי אין דין ואין דיין. על כן, נדרשת מדיניות ענישה מרתיעה והולמת המעניקה משקל של ממש לשיקולי הרתעת הרבים והיחיד במלאכת גזירת העונש. רצח המנוח ממחיש היטב את הצורך המיידי בהתמודדות מרתיעה ומיטבית עם האלימות הגואה כיום במדינה, ובפרט בחברה הערבית. שוב אנו למדים עד היכן מגעת פגיעתו הרעה של השימוש באלימות לצורך פתרון סכסוכים, כאשר גם הפעם אזרח מן השורה נקלע שלא בטובתו בתווך שבין סכסוך אלים. אשר על כן, ובהתחשב במדיניות הענישה הנהוגה כעת, בית המשפט המחוזי שגה והקל בעונשם של המשיבים. ערעור המדינה מתקבל באופן חלקי, כך שעונשו של המשיב 1 יעמוד על 22 שנות מאסר בפועל, חלף 18 שנות מאסר, ועונשו של המשיב 2 יוותר על כנו, ולו מאחר שערכאת הערעור תתערב רק בסטייה קיצונית ממדיניות הענישה.
לסיכום ערעור המדינה מתקבל בחלקו, הערעור שכנגד נדחה.
מערערים יוצגו ע"י: עו"ד זידאן מטאנס; עו"ד דורון נוי; עו"ד יהלי שפרלינג; עו"ד אליהו חן ברק
המשיבה יוצגה ע"י: עו"ד עמרי כהן
