שלח לחבר
דף הבית > חדשות משפטיות > בג"ץ: חקלאים לא יוכלו להמשיך לגדל תמרים על קרקעות של פלסטינים בגבול ירדן

חדשות

בג"ץ: חקלאים לא יוכלו להמשיך לגדל תמרים על קרקעות של פלסטינים בגבול ירדן , צילום: pixabay
בג"ץ: חקלאים לא יוכלו להמשיך לגדל תמרים על קרקעות של פלסטינים בגבול ירדן
16/11/2023, עו"ד שוש גבע

בג"ץ קבע כי בשל רשלנות המדינה, נמסרה קרקע בבעלות פלסטינית פרטית בגבול ירדן, לידי חקלאים באיזור אשר גידלו בה במשך עשורים מטעי תמרים. גורמי המדינה לא היו רשאים להקצות את הקרקע לצורך גידולים חקלאיים של מי שאינם הבעלים שלה, ויש להורות על הפסקת שימושם של המחזיקים בקרקע ולפצותם

 

במרכזו של ההליך דנן ניצבת השאלה כיצד יש לנהוג בקרקע פרטית של תושבי האזור, בנסיבות שבהן התברר, במהלך השנים, כי חקלאים ישראלים מעבדים בה מטעי תמרים. המקרקעין הינם בשטח כולל של יותר מאלף דונם, מקרקעין מוסדרים פרטיים המצויים בשטח צו הסגירה - רצועת שטח הסמוכה לגבול עם ירדן אשר הוכרזה בשנת 1967 כשטח צבאי סגור. מאז ועד היום תוקן צו הסגירה מספר פעמים, באחרונה בשנת 2016. בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת החליטה הממשלה לאפשר, בתנאים מסוימים, כניסה של חקלאים שהם אזרחים ישראלים יוצאי צבא ונושאי נשק לשטח צו הסגירה, לצורך עיבודן של אדמות המדינה המצויות בו. עם זאת, נקבע כי אין לקיים עיבוד כאמור באדמות פרטיות. כניסתם של תושבי האזור לשטח צו הסגירה נאסרה, מטעמי ביטחון, ובהתאם לכך, בעלי הזכויות בקרקעות הפרטיות המצויות בשטח צו הסגירה לא נכחו בהן במשך עשרות שנים. העותרים הם חלק מיורשיהם של המנוחים, הבעלים הפרטיים הרשומים של הקרקע. על אף שמדובר בקרקע בבעלות פלסטינית פרטית, לימים התגלה כי מתקיים בה עיבוד חקלאי על-ידי אזרחים ישראלים שאין להם זיקה קניינית לקרקע. המחזיקים הם חקלאים מהמושבים חמרה ומכורה שמגדלים בקרקע מטעי תמרים. ככל הנראה הקרקע מעובדת, לפחות על-ידי חלק מהמחזיקים, מזה עשרות שנים.

העותרים מדגישים כי שימושם של המחזיקים בקרקע פוגע בזכותם לקניין ומנוגד לדין הבינלאומי. אף אם חל על הקרקע צו הסגירה, יש להורות על הפסקת השימוש שעושים בה המחזיקים, ולאפשר לעותרים לגשת אליה. הם אינם מעוניינים בפיצוי כספי תמורת הקרקע, אלא במימוש זכויותיהם הקנייניות.

לעמדת המדינה, יש לדחות את העתירה בשל בשיהוי כבד בהגשתה – משום שהיא מכוונת כלפי צו סגירה שהוצא לפני למעלה מחמישים שנה ועוסקת באירועים שהתרחשו לפני עשרות שנים. יש לדחות את העתירה אף לגופה בהיעדר עילה להתערבות בשיקול דעתו של המפקד הצבאי, משסגירת השטח עודנה נחוצה מבחינה ביטחונית. ביסוד העתירה עומדים אינטרסים כלכליים, משהעותרים הביעו עניין בעיבוד הקרקע רק לאחר שהמחזיקים תרמו להשבחתה.

כב' השופטת ד' ברק-ארז פסקה כי יש לקבל את העתירה ולהורות על הפסקת שימושם של המחזיקים בקרקע, שאין חולק שהיא קרקע בבעלותם הפרטית של העותרים. בשים לב להתנהלות הבעייתית מצד המדינה והחטיבה להתיישבות, אשר בסופו של יום הובילה לכך שהמחזיקים מעבדים את הקרקע מזה זמן רב, יש לעשות כן לאחר מתן פרק זמן מתאים שיאפשר להם התארגנות מתאימה. באשר לטענת השיהוי, נקבע כי העותרים אינם הבעלים המקוריים של הקרקע, אשר נפטרו במהלך השנים. בשים לב לשנים הארוכות שחלפו מאז ניתן צו הסגירה אף יכול להיות שחלקם לא ביקרו בה מעולם, ומכל מקום לא הייתה להם גישה אליה. משכך, לא הייתה לעותרים אפשרות לעקוב אחר המתרחש בקרקע בכל עת. אף כאשר ביקשו העותרים לברר מהו מצבה של הקרקע השיב להם המינהל האזרחי באיו"ש, כי מבדיקה שערך עולה שהקרקע לא הוקצתה. על כן, בשים לב לכך שהעותרים לא ידעו על עיבוד הקרקע, אין לראות באיחור בהגשת העתירה שיהוי סובייקטיבי, ובכל מקרה לא כזה שיש לתת לו משקל רב. מנגד, חלוף הזמן הוביל להסתמכות של המחזיקים אשר השקיעו בקרקע משאבים שונים לצורך עיבודה. מדובר אפוא במצב שבו קיים צד שלישי שתיכנן וניהל את עסקיו על יסוד ההנחה שההחלטה המינהלית תקפה. כעניין של מדיניות משפטית, הקושי שהשיהוי האובייקטיבי מעורר הוא גדול יותר, בשל השפעת הזמן החולף על ההסתמכות על ההחלטות.

בהמשך לאמור, נקבע כי בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי, התושבים של אזור יהודה ושומרון, הם תושבים מוגנים, וההגנה על זכותם לקניין מבוססת בראש ובראשונה על דיני התפיסה הלוחמתית. מקור נורמטיבי מרכזי שעליו מבוססת ההגנה על הזכות לקניין בדיני התפיסה הלוחמתית הוא תקנה 46 בתקנות האג,  הקובעת איסור על החרמת רכוש פרטי. המפקד הצבאי מחויב להימנע מפעולות הפוגעות בקניינים הפרטי של תושבי האזור, ומחויב לפעול באופן אקטיבי על מנת להגן על זכותם של התושבים המוגנים לקניין, ובכלל זאת הגנה מפני השתלטות על אדמתם. הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח מעמדה של הזכות לקניין כזכות יסוד במשפט הישראלי, ואף כזכות שקיבלה מעמד חוקתי עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נוסף על כך, חלים על המפקד הצבאי עקרונות היסוד של המשפט המינהלי הישראלי, וזאת בהתאם לתפיסה לפיה נושאי תפקיד ישראלים הפועלים באזור נושאים עמם את החובה לנהוג על-פי אמות המידה המתחייבות מהיותם חלק מהרשות המינהלית הישראלית. ישנה הגנה חזקה על הזכות לקניין פרטי – בין מכוח החובות המוטלות על המדינה ביחס לתושבים המוגנים של האזור ובין מכוחו של המשפט החוקתי הישראלי.

זאת ועוד, נקבע כי מדובר במצב שבו נעשה שימוש, באישור רשויות המדינה, בקרקע בבעלות פרטית שאינה בגדר רכוש ממשלתי. אין די בקיומה של טעות כדי להכשיר נטילה של קרקע פרטית. בהתאם להחלטתה של הוועדה להתיישבות המשותפת לממשלה ולהסתדרות הציונית העולמית, היה על החטיבה להתיישבות לתאם עם מערכת הביטחון וצה"ל את פעולותיה בנוגע לתחילת עיבודים חקלאיים של קרקעות המצויות בבקעת הירדן. כמו כן, בהחלטה של ועדת השרים משנת 1981 נקבע כי המדיניות בכל הנוגע לעיבוד אדמות ליד נהר הירדן היא לאפשר עיבודים לאורך הנהר אם מדובר באדמות מדינה או באדמות נפקדים, וכי אין לאפשר עיבודים על קרקעות השייכות לתושבים נוכחים. לאור האמור, עיבוד הקרקע על-ידי המחזיקים נעשה לא רק בניגוד לדין הבינלאומי, אלא גם בניגוד למדיניות המוצהרת של הממשלה ואף בניגוד להלכה הפסוקה. בשלב זה, אין חולק על כך שלא גורמי המדינה ואף לא החטיבה להתיישבות היו רשאים להקצות את הקרקע לצורך גידולים חקלאיים של מי שאינם הבעלים שלה. מסירת הקרקע שבבעלות העותרים לידי המחזיקים נבעה מטעות או רשלנות.

נוכח האמור, נקבע כי נותרה השאלה הנוגעת למועד הראוי להפסקת השימוש בקרקע. אכן, התוצאה אינה פשוטה, משחלק מן המחזיקים מעבדים את הקרקע למעלה מ-30 שנים, הם השקיעו בה את כספם ומרצם, ורואים בה את מפעל חייהם. אולם, מאחר שהקרקע ניתנה להם בטעות, בעליה עותרים להשבתה לידיהם, וניסיונות של שנים לא הובילו למציאת פתרון מוסכם, אין מוצא מתוצאה זו. יש לאזן בין ההגנה על זכות הקניין של העותרים לבין ההגנה על האינטרסים של המחזיקים, בהתחשב בהשקעותיהם בקרקע ובצורך להיערך לפינוי באופן נאות בסיועה של המדינה. יש לאפשר להם זמן התארגנות סביר לצורך קבלת הקצאה אחרת, ככל הניתן, ולוודא כי משך השהות הכולל בקרקע לא יפחת מפרק זמן של 10 עד 12 שנים, כדי להבטיח שהשקעתם הראשונית של המחזיקים בקרקע תוחזר. למען הזהירות מועד הפינוי נקבע כך שיחול ביחס לכל המחזיקים לכל המאוחר בעוד 7 שנים, עד לסוף שנת 2030, זאת, על מנת לאפשר תקופת התארגנות נאותה לאיתור קרקע חלופית לגידוליהם, ככל שיש כזאת בנמצא.

יתרה מזו, בית המשפט סיים בהבעת מורת רוח נוכח העובדה שטיפול בלתי סדור בקרקעות ובעיבודן מצד גורמים רשמיים הוביל לפגיעה, הן בבעלי הקרקע והן במי שהקרקע נמסרה לחזקתם. הכשלים בטיפול במקרה דנן היו במישורים רבים – הן מהיבט הקצאתה של קרקע שלא ניתן היה להקצות, על-פי הדין החל באזור והחלטת הממשלה כאחד, והן מן ההיבט של היעדרו של תיעוד מתאים לפעולות שנעשו. הדברים אירעו לפני שנים רבות, וניתן לצפות כי הלקחים המתאימים יופקו. נוכח העובדה שתוצאתו של פסק הדין תביא לפגיעה ביכולתם של המחזיקים להוסיף ולגדל תמרים בקרקע, ונוכח האחריות של גורמי המדינה לכך, ייעשו כל הפעולות הנדרשות כדי להבטיח מתן מענה הולם. ניתן להניח שהדבר יוכל להיעשות בדרך של הקצאת קרקע חלופית, באמצעות מתן פיצוי כספי, או על דרך של שילוב בין אפשרויות אלה. ניתן להבין לליבם של המחזיקים, ואף לחוש את כאבם, אולם, אלו אינם יכולים לשמש בסיס לאשרור נטילתה של קרקע פרטית.

לסיכום, העתירה מתקבלת.

העותרים יוצגו ע"י: עו"ד ויסאם אסמר

המשיבים יוצגו ע"י: עו"ד רועי שויקה; עו"ד אבי מיליקובסקי; עו"ד אוהד עינבר; עו"ד גלעד חן

בג"ץ 3362/18

הרשמה לניוזלטר
באפשרותכם להירשם לניוזלטר תקדין ולהתעדכן באופן יומי בחדשות המשפטיות החמות ביותר, בתקצירי פסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה, בעידכוני החקיקה ובעוד מידע חשוב. כל שעליכם לעשות הוא להקליד את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו את הניוזלטר לתיבת הדואר שלכם.
הרשם עכשיו
תקדין
/HashavimCmsFiles/images/banners/banner-commit2022.jpg
17 | S:161
קומיט וכל טופס במתנה