כמעט ארבע שנים נדרשו על מנת שהמל"ל יעביר מסמכים שביקש קצין התגמולים לצורך תשלום תגמולים לנכה צה"ל. מדובר בעיכוב בלתי סביר שאין לו כל הסבר מניח את הדעת, משבקשות אלמנטריות לקבלת מסמכים לא טופלו כראוי במשך שנים ארוכות. התנהלות זו משקפת התרשלות רבתי של המל"ל
עסקינן בתביעה לפיצוי כספי, בגין הנזקים שנגרמו לנכה צה"ל בשל התרשלותו הנטענת של המל"ל. התובע נפצע בשנת 2002 בפיגוע התאבדות, בעת ששירת בצה"ל, והוכר על-ידי קצין התגמולים כנכה צה"ל בתחום הנפשי. לצורך העברת התגמולים, דרש קצין התגמולים כי המוסד לביטוח לאומי יעביר לו מסמכים רפואיים שונים הנוגעים לתובע. לטענת התובע, המל"ל התעכב ממושכות בהעברת המסמכים וכפועל יוצא מכך לא שולמו לתובע התגמולים המגיעים לו, במשך זמן רב. דרישה זו של קצין התגמולים לקבלת מסמכים רפואיים מהמל"ל, נסמכה על הוראות הדין הקובעות את הכלל שלפיו מי שזכאי עקב אותו מאורע -"מאורע אחד", לגמלה מקצין התגמולים מכוח חוק הנכים, וגם לגמלה מהמל"ל, מכוח חוק הביטוח הלאומי, נדרש ככלל, לבחור, ממי ברצונו לקבל את הגמלה. בשנת 2016 התובע הגיש תביעה ברשלנות כנגד קצין התגמולים, בפסק-הדין בהליך הקודם נקבע כי הטיפול בעניינו של התובע אצל קצין התגמולים, אכן היה רצוף מחדלים ואי-סדרים, לקה בסחבת חמורה והתעכב בפועל במשך למעלה משנתיים וחצי. על רקע זה נקבע כי קצין התגמולים התרשל בניהול הליך התביעה במישור הנפשי, וכי עקב הנזק הלא ממוני שנגרם לתובע, להבדיל מנזק ממוני, שלא הוכח, זכאי התובע לפיצוי בסך של 25,000 ש"ח בתוספת הוצאות משפט בסך של 5,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ש"ח.
כב' השופט ר' גולדשטיין פסק כי יש לקבל את התביעה. השאלה המרכזית בהליך היא האם התנהלותו של המל"ל, חורגת מסטנדרט ההתנהגות הסביר של רשות מינהלית. לצורך הוכחת תביעה ברשלנות על התובע להוכיח קיומה של חובת זהירות, הפרה של חובה זו, קיומו של נזק, וקשר סיבתי בין ההפרה לנזק שנגרם. במקרה דנן למל"ל חובת זהירות כלפי התובע, בכל הקשור לאופן הטיפול בפניותיו למל"ל, כמו גם בפניות של גורמים אחרים למל"ל, לצורך טיפול בתביעתו. ביהמ"ש ציין כי בעבר הרחוק חל הכלל לפיו לא ניתן לתבוע רשות מינהלית בגין נזקים שנגרמו כתוצאה ממעשיה והחלטותיה אלא שכיום מקובל כי מעמדה של הרשות הציבורית יושווה למזיק הפרטי- במובן זה שעל הרשות המינהלית – כמו כל מזיק אחר – מוטלת חובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע נזק. עם זאת, במסגרת בחינת הטלת אחריות בנזיקין נהוג ליתן, בכל זאת, מעמד להיותו של המזיק רשות מינהלית. יש לשקול לעניין זה שיקולי מדיניות רחבים וליתן משקל לכך שעסקינן ברשות שלטונית ולטיבה של הסמכות שנוכח אופן הפעלתה הוגשה התביעה.
מן הכלל אל הפרט נקבע כי פניותיו של קצין התגמולים למל"ל על מנת שהלה יעביר לו את המסמכים הנוגעים לתובע, וזאת כדי שקצין התגמולים יוכל לקבוע האם התובע אכן זכאי לקבלת ממנו גמלה, לא טופלו באופן הראוי והמצופה על-ידי המל"ל. הפנייה הראשונה של קצין התגמולים למל"ל נעשתה במרץ 2017. פנייה זו נענתה מיד על ידי המל"ל, ששלח לקצין התגמולים בחזרה את המכתב, וציין בכתב-יד: "רצ"ב אישור נכות כללית". אלא שאין באישור זה כדי ליתן מענה לפניית קצין התגמולים, שהרי האישור אינו מאפשר לקצין התגמולים להכריע בסוגיית "מאורע אחד". גם פניות נוספות לא טופלו כראוי ע"י המל"ל. בסופו של דבר, ורק לאחר שגורמים שונים אצל קצין התגמולים הפעילו "קשרים" – עלה בידו של קצין התגמולים לקבל בחודש יוני 2020 את המסמכים שביקש מהמל"ל, זאת על-אף שפנייתו הראשונה נעשתה כאמור בחודש דצמבר 2017. נקבע כי תשתית עובדתית זו מלמדת כי המל"ל לא טיפל כראוי בפניותיו של קצין התגמולים, ובמשך כשנתיים וחצי נמנע מלהעביר את המסמכים שהתבקשו על-ידי קצין התגמולים. רק הפעלת "קשרים אישיים" של גורמים שונים מקצין התגמולים הביאו בסופו של דבר להעברת המסמכים המיוחלת.
נוכח האמור, נקבע כי מנסיבות המקרה מצטיירת תמונה עגומה למדי של אופן העברת מסמכים בין שני גופים שלטוניים – המל"ל ואגף השיקום במשרד הביטחון. נציגת אגף השיקום העידה כי המסמכים מהמל"ל מגיעים בדרך כלל דרך חברת שליחויות, ועם קבלתם באגף השיקום הם מוחתמים בחותמת "נתקבל". זאת, מבלי ליידע את המל"ל אם המסמכים התקבלו אם לאו. לפני כשנתיים, החל לפעול ממשק ממוחשב – המכונה "קשב" – להעברת מסמכים באופן דיגיטלי בין קצין התגמולים למל"ל, אלא שממשק זה "עדיין בחיתולים", ו"מקרטע". נסיבות המקרה דנן מלמדות כי בקשות אלמנטריות לקבלת מסמכים לא טופלו באופן סביר במשך שנים ארוכות, באופן אשר הוביל לעיכוב ארוך שנים בהעברת תגמולים לתובע שהינו נכה צה"ל, והדבר מחזק את הצורך להשמיש לאלתר את המערכות הממוחשבות להעברת המסמכים בין אגף השיקום למל"ל, שני גופים שלטוניים חשובים הנדרשים לפעול בשקידה ראויה, ברגישות ובהקפדה לצורך מתן שירות לאוכלוסיות הנזקקות לשירותיהם. התמונה המצטיירת, שלפיה במשך שנתיים וחצי לא קיבל התובע תגמולים מקצין התגמולים, אך ורק עקב "קצר בתקשורת" בין המל"ל לקצין התגמולים, הינה תמונה עגומה ביותר. נדרשו כמעט ארבע שנים על מנת שהמל"ל יעביר את המסמכים שביקש קצין התגמולים לצורך תשלום התגמולים לתובע. מדובר בעיכוב בלתי סביר שאין לו כל הסבר מניח את הדעת. התנהלות זו משקפת התרשלות רבתי של המל"ל שלא עלה בידו להראות כי העביר את המסמכים שאכן התבקשו, עד לאותה פנייה שנעשתה, תוך הפעלת קשרים אישיים, בחודש יוני 2020, ובהיעדר הקפדה ובדיקה כי המסמכים אכן מועברים.
באשר לקיומו של נזק, נקבע כי חרף האיחור בהעברת המסמכים, קיבל התובע – רטרואקטיבית – את כל הגמלאות מקצין התגמולים. על כן, אין מקום לפצותו בגין נזקים ממוניים. עם זאת, ככל שמדובר בנזק לא ממוני יש בהחלט מקום לקבוע, כי עלה בידו של התובע להוכיח כי נגרם לו נזק שכזה, ואף שככלל לא נהוג לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש מקום בו לא הוכח נזק ממוני, הרי שבדומה למה שנקבע בהליך הקודם – יש מקום לעשות כן במקרה דנן. בהליך הקודם (ת"א (שלום ת"א) 19234-07-16), נקבע כי: " אכן, ההכרה הרטרואקטיבית מהווה פיצוי מסוים על העיכוב בטיפול. אולם נכה שלא יכול היה לגשת לטיפולים, בהעדר מקורות מימון לטיפול או לנסיעות אליו, ועל כן לא זכה לטיפול במשך שלוש שנים, אין בפיצוי הרטרואקטיבי כדי להוות פיצוי הולם בגין אותן שלוש שנים 'אבודות'. גם על כך יש לפצות את התובע בגדרי ראש הנזק של עגמת נפש". נפסק כי דברים אלה יפים, אחד לאחד, גם ביחס לאופן שבו טיפל המל"ל בהליך העברת המסמכים לקצין התגמולים. לכן, גם בהליך דנא, ובשל התרשלותו של המל"ל, יש לפסוק לטובת התובע פיצוי בגין נזק לא-ממוני, המשקף את עוגמת הנפש שנגרמה לו עקב העיכוב הרב והבלתי סביר בעליל, בהעברת מסמכי המל"ל לקצין התגמולים, עיכוב שהוביל בתורו לעיכוב ממשי בהעברת תגמולי קצין התגמולים לתובע. המל"ל ישלם לתובע פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו בסך של 30,000 ש"ח. בנוסף ישלם לתובע הוצאות בסך של 5,000 ש"ח ושכר טרחת עורך-דין בסך של 10,000 ש"ח.
לסיכום, התביעה מתקבלת.
התובע יוצג ע"י: עו"ד רני רוזן זרחיה; הנתבע יוצג ע"י: עו"ד דנה קוסקאס כהן
