העליון אישרר הגשת תביעה ייצוגית נגד בנק לאומי, וקבע כי הבנק הפר את חובת איתור הבעלים של "חשבון רדום" המוטלת עליו. הבנק נמנע מפנייה למרשם האוכלוסין ביחס לכלל החשבונות הרדומים, ובמשך כ-11 שנים לא נקט בפעולה ממשית לאיתור כתובתה העדכנית של המשיבה. התמשכות הליכי האיתור אינה סבירה
מה טיבה של חובת האיתור המוטלת על הבנק לצורך יצירת קשר עם הבעלים ב"חשבון רדום", ובפרט האם פנייה למרשם האוכלוסין נופלת בגדר חובה זו. זו השאלה שניצבת בלב בקשת רשות הערעור דנא. תכנית חיסכון שנפתחה על שם המשיבה על ידי הוריה היתה מונחת עשרות שנים בפיקדון בנקאי כאבן שאין לה הופכין, עד שעלה בידי הבנק ליצור עם המשיבה קשר. כמוה, ישנם "חשבונות רדומים" נוספים בבנק. הסוגיה של היקף חובת האיתור החלה על הבנק התעוררה בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ב-ת"צ 10205-05-18, ובגדרה התקבלה בקשה לאישור תובענה כייצוגית שהוגשה נגד בנק לאומי. במוקד בקשת האישור ניצבת הטענה כי הבנק הפר את החובה המוטלת עליו מכוח סעיף 13ב לפקודת הבנקאות, לאתר את הבעלים ב"פיקדונות ללא תנועה" וליידע אותם בדבר יתרת הזכות המצויה בחשבונות אלה. על פי סעיף 2 לפקודה, "פיקדון ללא תנועה" הוא "פקדון, בין במטבע ישראלי ובין במטבע חוץ, שלגביו עברו עשרה חדשים מהיום שנתקבלה ההוראה האחרונה מבעל הפקדון". לטענת המשיבה, סעיף 13ב לפקודת הבנקאות, מטיל על הבנק חובה פוזיטיבית לנקוט צעדים לצורך איתור הבעלים בחשבונות רדומים, ונוסף על זאת, לפי סעיף 13ב(ג) לפקודה מוטלת על הבנק חובה סטטוטורית להשקיע את כספי החשבונות הרדומים בהתאם להוראות צו הבנקאות (פיקדונות ללא תנועה). בחוזר המפקח על הבנקים משנת 1998 –הובהר כי על הבנק להגביר את מאמצי האיתור ולנקוט באמצעים שעומדים לרשותו בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית. נטען כי חרף הנחיות אלה הבנק נוהג להסתפק במשלוח אוטומטי של דואר לכתובת הרשומה בספריו – גם כאשר פעם אחר פעם מכתבים אלה חוזרים לשולח. הבנק נמנע מלפנות למרשם האוכלוסין על מנת לאתר פרטי התקשרות עדכניים עם בעלי החשבונות הרדומים. נטען כי במשך שנים רבות מחזיק הבנק בכספים המונחים בחשבונות רדומים כאבן שאין לה הופכין, זאת מבלי לנקוט אמצעים סבירים כנדרש ממנו על מנת לאתר את הבעלים בחשבונות אלה, ותוך שערכם של הכספים הולך ונשחק. בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבה הניחה תשתית ראייתית מספקת לכך שהבנק הפר לכאורה את חובת האיתור ביחס לחשבונות הרדומים שהתנהלו אצלו. ניהול התובענה כייצוגית אושר בעילות עשיית עושר ולא במשפט והפרת חובה חקוקה.
כב' השופטת (בדימ') ע' ברון פסקה כי יש לדחות את הבקשה. סלע המחלוקת בבקשת רשות הערעור ממוקד בשאלה אם היה על הבנק לפנות למרשם האוכלוסין על מנת לקיים את חובת האיתור כלפי חברי הקבוצה. הפנייה למרשם האוכלוסין לצורך בירור כתובת עדכנית של בעלים בחשבונות רדומים היא ככלל צעד סביר ואף מתבקש, שיש לבצע במסגרת חובת האיתור החלה על הבנק. אף על פי כן, בעת הרלוונטית לבקשת האישור הבנק נמנע מלעשות שימוש באמצעי זה כחלק מפעולות האיתור. ניכר כי במשך כ-11 שנים הבנק לא נקט בפעולה ממשית כלשהי לאיתור כתובתה העדכנית של המשיבה. לאורך כל התקופה, הבנק הסתפק במשלוח אוטומטי של דואר רשום לכתובת שהיה ברור כי זו אינה כתובתה של המשיבה – ורק לאחר למעלה מעשור נמסר הטיפול בחשבון למוקד האיתור, שאז אותרו פרטיה האישיים בארכיון המיקרופיש של הבנק. התמשכות זו של הליכי האיתור אינה סבירה על פניה, והינה בבחינת "מעט מדי ומאוחר מדי". המשיבה הראתה, באמצעות שאילתה שהגישה בעצמה למרשם האוכלוסין, שניתן היה בנקל לאתר את כתובתה העדכנית. הבנק לא סיפק הסבר ראוי מדוע הוא אינו עושה שימוש באמצעי זמין ופשוט זה לצורך איתור בעלי חשבונות רדומים. הבנק טוען שאין תועלת בפנייה למרשם האוכלוסין מקום שבו מספר תעודת הזהות של הלקוח אינו ידוע, כפי שהיה בעניינה של המשיבה, ואולם אין בטענה זו כדי להועיל לו, משום שהימנעותו מפנייה למרשם האוכלוסין היתה גורפת, גם במקרים שבהם מספר תעודת הזהות של הבעלים בחשבון הרדום כן ידועה לו. הבנק טען כי עיקר פעולות האיתור ביחס לחשבונות הרדומים התבצע על ידו במסגרת מוקד האיתור – ואולם בית המשפט המחוזי קבע כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת בנוגע לפעילות הנטענת של מוקד זה. הבנק אף נמנע מלמסור מידע רלוונטי בדבר טיב הפעולות המבוצעות על ידי מוקד האיתור, היקפן, ושיעור הצלחתן. נקבע כי התמונה המצטיירת לכאורה היא שהבנק לא עמד בחובת האיתור המוטלת עליו, לא באמצעות פנייה למרשם האוכלוסין ואף לא באמצעי חלופי אחר.
יתרה מזו, נקבע כי אכן יש יסוד סביר להניח כי הגשה פיזית של שאילתה פרטנית למרשם האוכלוסין, באופן נפרד ביחס לכל אחד מהבעלים בחשבונות הרדומים, היא פחות יעילה ויותר יקרה מגישה ישירה ומקוונת למאגר מידע זה. ואולם עצם העובדה שהבנק נדרש להשקעת משאבים מסוימת בהגשת שאילתות פרטניות, אינה משחררת אותו מן החובה הקבועה באופן מפורש בחוזר 1998 – לפנות למרשם על מנת לאתר פרטי התקשרות עדכניים עם הבעלים בחשבונות רדומים. נראה כי הדרישה להגיש שאילתה למרשם האוכלוסין בעלות של 15 ש"ח היא סבירה בהינתן שמדובר בחשבונות שבהם נצבר סך של 1,000 ש"ח ומעלה, ואין מדובר בהשקעת משאבים ניכרת. כבר בתקופה הרלוונטית לבקשת האישור חלה על הבנקים חובת האיתור המעוגנת בפקודת הבנקאות, והדרישה הספציפית לפנות למרשם האוכלוסין לשם מימוש חובה זו עוגנה כבר בחוזר 1998 של המפקח על הבנקים. לפיכך, אין ממש בטענת הבנק כי הוראה 443 משנת 2020, מהווה "קו פרשת המים" בכל הנוגע לזכאותו לגישה ישירה למרשם לצורך איתור בעלי חשבונות רדומים. מדובר במאגר מידע עדכני ורלוונטי לצורך איתור כתובות, הפתוח בפני כל אדם. סעיף 29(ב) לחוק מרשם האוכלוסין מורה כי "כל אדם רשאי לקבל ידיעה על שמו ומענו של כל אדם אחר הרשום במרשם" – וברי כי אין למנוע דווקא מתאגידים בנקאיים קבלת מידע כאמור, הדרוש להם למימוש חובת האיתור המוטלת עליהם. נקבע כי הבנק נאחז כמוצא שלל רב בלשון המבוא להוראה 443, שצוין בו כי "הורחבו בהוראה זו החובות החלות על התאגידים הבנקאיים בדבר אופן האיתור של בעלי הכספים האמורים". ואולם אין באמירה כללית זו כדי ללמד כי החובה הספציפית לפנות למרשם האוכלוסין לצורך איתור כתובת עדכנית של בעלי חשבונות רדומים לא חלה על הבנק גם קודם להוראה זו. מה גם שחוזר 1998 מחיל על הבנקים באופן מפורש את החובה לעשות שימוש באמצעי איתור זה במקרים המתאימים.
לאור האמור, נקבע כי אין מקום להתערבות בקביעתו של בית המשפט המחוזי שלמשיבה קמה עילת תביעה אישית נגד הבנק וכי קיים סיכוי סביר שהתובענה הייצוגית תוכרע לטובת הקבוצה. הודאתו של הבנק בכך שהוא נוקט בשיטת פעולה דומה ונמנע מפנייה למרשם האוכלוסין ביחס לכלל החשבונות הרדומים אף מבססת לכאורה קיומה של קבוצה החולקת שאלות מהותיות משותפות. הרושם המתקבל הוא שבנסיבות המקרה תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בין הצדדים. זאת על רקע פערי המידע והכוחות האינהרנטיים ליחסי בנק-לקוח, ובפרט בהינתן היעדר מודעות מצידם של בעלי החשבונות הרדומים לעצם קיום החשבון הרשום על שמם.
לסיכום, בקשת רשות הערעור נדחית.
המבקש יוצג ע"י: עו"ד ליאת עיני-נצר; עו"ד אסף בר-דוד; המשיבה יוצגה ע"י: עו"ד גיא רשף
