חברת החדשות נמצאה אחראית ל- 60% מנכות נפשית שנגרמה לצלם חדשות לאחר שמצא עצמו לבדו מוקף ברעולי פנים, במהלך צילום כתבה. כאשר נשלח צוות תקשורת לאזור סכנה, אחת הפעולות המתחייבות מקיומה של חובת הזהירות היא לוודא שהצוות מכיר את האפשרויות לחלץ את עצמו
עסקינן בתביעה כספית ותביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי, בסכום של 2,535,445 ₪, בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, במהלך עבודתו כצלם טלוויזיה עצמאי, באירוע שהתרחש בשנת 2014. התביעה נסבה על אחריותה של חברת החדשות להתרחשות האירוע. התובע נתן שירותים לחברת החדשות שהייתה מבוטחתה של כלל חברה לביטוח בע"מ. צוות חדשות, שכלל את הכתב אוהד חמו ואת התובע צילם כתבה בבית משפחת המחבל שניסה להתנקש בחייו של ח"כ גליק, בשכונת אבו טור במזרח ירושלים. דובר בתקופה מתוחה מבחינה ביטחונית, לאחר מבצע "צוק איתן" ומספר פיגועים בירושלים. במהלך צילום הכתבה הרוחות התלהטו, והצוות - חמו והתובע - עזבו את המקום. במהלך היציאה מהשכונה, התובע נותר לבד והוקף רעולי פנים וכתוצאה מכך נגרמה לו נכות רפואית נפשית.
כב' השופטת מ' בן-ארי פסקה כי יש לקבל את התביעה בחלקה, ולקבוע שקיימת אחריות של חברת החדשות לאירוע. ביחסים בין הכתב לבין התובע, הכתב היה אחראי לשלום התובע, ואף ישנה אחריות שילוחית של חברת החדשות למעשים או למחדלים של הכתב. פעילות הכרוכה בסיכון אין משמעה פטור גורף מאחריות בנזיקין, אלא רק לסיכונים סבירים וטבעיים לפעילות, ואילו כאן הסיכון שהתממש היה סיכון לא סביר, שנבע מכך שלא ננקטו אמצעי הזהירות הסבירים לצמצום הסיכון בכל הקשור לאופן היציאה מהשטח. בנוסף, קיים אשם תורם של התובע. נקודת המוצא לדיון היא שהכתב בשטח, במקרה זה - חמו, אחראי לשלום הצוות שנמצא עמו. הכתב הוא זה שמקבל את ההחלטות לגבי ביצוע הכתבה או הפסקתה, אופן ההגעה לשטח והיציאה ממנו. אין מחלוקת שחמו הוא כתב עתיר ניסיון, שהכיר היטב את השטח שבו צולמה הכתבה. יתרה מכך, ניסיונו וקשריו ייתרו את הצורך להיעזר ב"פיקסר" לצורך הכנת הכתבה - עיתונאי או אדם מבני המקום שדואג ליצור קשר עם האנשים הרלבנטיים, מוביל את הדרך וכו'. חמו העיד שירושלים המזרחית מוכרת לו היטב והוא אף משמש כ"פיקסר" בעצמו נוכח ההיכרות הטובה שיש לו עם השטח. נקבע כי בפן העובדתי והנורמטיבי הוכח שחובת הזהירות במקרה דנן לא נגזרה מהמעמד ה"קלאסי" של יחסי עובד - מעביד או מזמין - קבלן, אלא מהתפקיד של מי שמוביל את צוות התקשורת. בנסיבות דנן, הכתב, חמו, אחראי לשלומו של התובע, שנלווה אליו כצלם. אין ספק שהכתב, ושולחתו, חבו חובת זהירות כלפי התובע, והמחלוקת היחידה היא באשר להיקפה ולמשמעותה.
בהמשך לאמור, נקבע כי אחריות בנזיקין מוטלת אך בגין סיכון צפוי ובלתי סביר. לפי הפסיקה מילוי חובת הזהירות מחייב נקיטת אמצעים סבירים למניעת הסכנה או לצמצומה. במקרה של צילום כתבה באזור שבו יש הפרות סדר, קיימת צפיות סבירה שהרוחות יתלהטו והצוות יידרש לעזוב את המקום, ואף ניתן לצפות באופן סביר שאם לא יעזוב, או אם יאבד את דרכו, הוא עלול להיתקל בגורמים עוינים - זהו מהלך רגיל וטבעי של הדברים. סיכון סביר הופך להיות כזה כאשר ננקטים אמצעי הזהירות המתאימים לסיכונים הטבעיים הקיימים בסיטואציה. גוף התקשורת או הכתב אינם יכולים למנוע את נזקי העימות שאותו הם מסקרים, מנגד, קיימת אחריות אם לא ננקטו אמצעים סבירים להפחתת הסיכון באזור העימות. לא תועיל הטענה שדובר בסיכון סביר וטבעי לסיטואציה, שכן נדרש היה לנקוט את אמצעי הזהירות הסבירים האפשריים להקטנת הסיכון או למניעתו. כאשר נשלח צוות תקשורת לאזור סכנה, אחת הפעולות המתחייבות מקיומה של חובת הזהירות היא לוודא שהצוות מכיר את האפשרויות לחלץ את עצמו אם נדרש לעזוב את המקום. כאן, הכתב היה אחראי לכך שתתבצע יציאה בטוחה מהשכונה, כאשר שלומו של התובע הובטח בכך שהיציאה מהשכונה תתבצע בצוותא. עם זאת, האחריות להתרחשות בעת היציאה מהשכונה מוטלת על שני הצדדים. בעת היציאה מהשכונה, מאחר שהתובע מבוגר ממנו, חמו החליט לקחת את המצלמה הכבדה מידיו, כדי לסייע לו להתנייד יותר בקלות. התובע וחמו, לא הצליחו להסביר כיצד בתנאים אלו התובע איבד את דרכו. חמו, שהיה אחראי ליציאה מהשכונה, היה צריך לוודא שהתובע נמצא לצדו, מנגד, התובע, שלא התמצא בשכונה, היה צריך לקרוא לחמו, אם אכן ראה שחמו מגדיל את הפער ביניהם. לא מדובר בפעולה שדורשת הכשרה מיוחדת. התנהגותם של התובע וחמו בזמן אמת מלמדת על כך שהם לא נערכו כראוי למתן מענה נאות וסביר לסיכון צפוי שהתממש, והוא הצורך לצאת מהשכונה בדחיפות. לו נערכו, יש להניח ששניהם היו נותנים תשומת לב ראויה לחשיבות שיש לכך שיישארו צמודים ולכל הפחות בקשר עין זה מזה. נקבע כי אשמו התורם של התובע הינו בשיעור של 40%.
זאת ועוד, נקבע כי התובע לא הוכיח שהסיבה לכך שהוא הפסיק לעבוד לחלוטין קשורה בקשר סיבתי לאירוע. התובע טען כי הוא סובל מחרדות ומקשיים בזיכרון ואינו מסוגל לעבוד, ויש להעמיד את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות על 100%. עם זאת, לאחר האירוע נושא התביעה, ובמשך שלוש שנים תמימות, הוא המשיך לעבוד גם במקומות מסוכנים. עוד טען שהאירוע משנת 2017, במהלכו, בזמן שנכנס לכפר פלסטיני עם צוות חדשות, החל יידוי אבנים אל עבר כוחות צבא שהיו במקום, היה "טריגר" שהציף מחדש את הטראומה שחווה באירוע נושא התביעה, ועורר את התגובה הנפשית בעקבותיו. כתוצאה מכך הוא נשבר, הסתגר ולא יכול היה להמשיך לתפקד ולעבוד. נקבע כי הוכח שהתובע יכול היה להמשיך לעבוד כצלם במסגרת אולפן, בכתבות מגזין או בכתבות "אזרחיות". טענת התובע, בדבר קשר בלעדי בין האירוע נושא התביעה לבין הפסקת העבודה, אינה מתיישבת עם דברים שהתובע אמר בזמן אמת, שכן, האירוע משנת 2017 לא היה אירוע של מה בכך. מדובר אירוע מסכן חיים לא פחות מהאירוע נושא התביעה, כך שמבחינה אובייקטיבית קשה לקבל את טענת התובע שהאירוע משנת 2017 לכל הפחות לא תרם להחלטתו להפסיק לעבוד. התובע צבר שנים שבהן היה עד לאירועים אלימים שבחלקם הוא עצמו היה בסיטואציה מסכנת חיים, נוסף לאירוע נושא התביעה. מתקבל הרושם הברור שלאירוע נושא התביעה הייתה אמנם תרומה להחלטה של התובע להפסיק לעבוד בצילום כתבות, בפרט במקומות מסוכנים, אך התרומה הייתה מצטברת ולא בלעדית. לכן, גם אם מלוא הנכות הרפואית מיוחסת לאירוע נושא התביעה, בפן העובדתי התובע קץ במקצועו, בסכנות ובמראות הנלווים אליו, בשל מכלול של התרחשויות, ולא עקב אירוע בודד.
לסיכום, נקבע כי שהתובע לא הראה מאמץ מינימלי לשוב לעבודה ומנע את היכולת להעריך במדויק את מידת הפגיעה בכושר ההשתכרות. דבר זה פועל לחובתו, שכן הנטל להוכיח את התביעה, בכלל זה מידת התפקודיות של הנכות, מוטל על התובע. נוסף לכך, אי חזרה לעבודה עומדת בניגוד לחובה להקטנת הנזק, שהיא חובה עיקרית המוטלת על הניזוק. לתובע נקבעה נכות בשיעור 30%, ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות הועמד אף הוא על 30%, מתוך הנחה שיכול היה להשתלב בעבודות בשכר או בהיקף נמוכים יותר. נפסק כי הנתבעות ישלמו לתובע סכום של 175,981 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 41,180 ₪ וכן את הוצאות המשפט. כן ישלמו למוסד לביטוח לאומי סכום של 527,942 ₪. בצירוף שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 123,538 ₪.
לסיכום, התביעה מתקבלת בחלקה.
התובעים יוצגו ע"י: עו"ד א. שפירא; עו"ד א. כהן; הנתבעים יוצגו ע"י: עו"ד ג. עטר; עו"ד ד. גרסטנפלד
