העליון קבע לראשונה כי אין להכיר בעילה של הונאת אבהות בדין הישראלי. על בת הזוג אין חובה משפטית, להבדיל ממוסרית-ערכית, לגלות לבן זוגה כי הוא אינו אביו הביולוגי של היילוד, ואין להחיל סטנדרטים של דיני הנזיקין או דיני החוזים בתחום חיי הרגש. הכרה בעילה זו אינה מתיישבת אף עם שלילת העילה בגין ניאוף
השאלה העומדת במרכזו של ההליך היא האם יש להכיר, בגדרו של הדין הישראלי, בעילה של "הונאת אבהות" בין בני זוג המנהלים מערכת יחסים זוגית-משפחתית. עסקינן בבקשת רשות ערעור על פסק-דינו של המחוזי, בו התקבל ערעור המשיבה על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה שקיבל את תביעת המבקש בגין "הונאת אבהות", והמשיבה חויבה בתשלום פיצויים בסכום של 250,000 ש"ח. המבקש והמשיבה נישאו בשנת 2011 בנישואים אזרחיים מחוץ לישראל, ובמהלך שנת 2014 ילדה בן. בשנת 2019 נפרדו והמשיבה סיפרה למבקש, בתשובה לשאלתו, כי הוא אינו אביו הביולוגי של הקטין. המבקש הגיש תביעה נגד המשיבה, שבה עתר לפיצוי כספי בסך של 650,000 ש"ח, בגין נזקים ממוניים ובלתי-ממוניים שנגרמו לו, לטענתו, עקב מצג השווא שהציגה לו. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעתו וקבע כי יש להכיר בעילה של הונאת אבהות, הן מכוח דיני הנזיקין, הן מכוח דיני החוזים. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה וקבע כי אין מקום להכיר בשיטת המשפט בישראל בעילה של "הונאת אבהות", הן מטעמים הנעוצים בטובת הילד, והן בשל זיקתה ההדוקה לעילת הניאוף אשר לא הוכרה בדין הישראלי.
לעמדת המבקש, יש להבחין בין תביעתו לבין תביעה בגין ניאוף, שכן הנזק שנתבע על-ידו אינו נובע ממעשה הבגידה לכשעצמו, כי אם ממצג השווא והפרת חובת הגילוי. לא נגרמה פגיעה בטובת הקטין, לנוכח העובדה שכבר הוּכְחָה האבהות של האב הביולוגי באמצעות בדיקה גנטית שהתאפשרה מכיוון שהמשיבה אינה יהודייה, וכי הקטין לא נותר יתום מאב, משום שהאב הביולוגי מכיר בו.
המשיבה טענה מנגד כי הולדת ילד אינה יכולה להיחשב כנזק או כבסיס לעוולה נזיקית או מקור לפיצוי חוזי. המבקש הסתיר ממנה את דבר היותו עקר, ואף סירב לעבור בדיקות או טיפולי פוריות, והיא נאלצה לפנות להליך של הפריה עצמאית באמצעות תרומת זרע מהאב הביולוגי.
כב' השופטת י' וילנר פסקה כי יש לקבל את הבקשה אך לדחות את הערעור. מטעמי מדיניות משפטית ראויה, אין מקום להכרה בעילה של הונאת אבהות בדין הישראלי. השאלה בדבר הכרה בעילת "הונאת אבהות" בדין הישראלי, התבררה עד כה במקרים בודדים בערכאות הדיוניות, וניתנו לה תשובות שונות. כך, בניגוד לפסק הדין מושא הבקשה דנן, במקרים אחרים הכירו בתי המשפט – גם אם לא תמיד באופן ישיר – בעילת תביעה בגין "הונאת אבהות". מדובר, אפוא, בשאלה משפטית עקרונית אשר טרם זכתה לדיון ולהכרעה - האם חלה על בת הזוג חובה משפטית, להבדיל ממוסרית-ערכית, לגלות לבן זוגה כי הוא אינו אביו הביולוגי של היילוד. מציאות שבה ניזוק אינו יכול לקבל פיצוי עבור נזקו, ומזיק יוצא פטור בלא כלום, קשה היא, ואולם, זוהי התוצאה העדיפה. בית המשפט הכיר בעבר בתחולתם של דיני הנזיקין ודיני החוזים אף במערכות היחסים שבין בני זוג, כאשר הטעם המרכזי לכך היה הרצון לתת מזור לבני זוג המצויים במערכות יחסים זוגיות פוגעניות ללא אפשרות לקבל סעד משפטי. כך, הכיר המשפט הישראלי בעילות תביעה נזיקיות בין בני זוג בגין אלימות פיזית ומילולית, וכן בגין "סרבנות גט". השאיפה היא, מחד, להוסיף ולהגן על צדדים המצויים במערכות יחסים זוגיות פוגעניות על-ידי הושטת סעד משפטי-אזרחי, ומאידך, להימנע מהטלת חובות משפטיות מסוימות במסגרת היחסים האינטימיים והרגשיים בין בני זוג, אשר עלולות לפגוע באינטרסים אחרים. בע"א 8489/12 בעניין פלוני נקבע כי מטעמי מדיניות משפטית, אין להכיר בעילת תביעה בגין ניאוף, וכי בתחום של חיי הרגש אין להחיל סטנדרטים של דיני הנזיקין או דיני החוזים. פסיקה זו ביכרה את ההגנה על פרטיותם של בני הזוג ושיקולים נוספים של מדיניות משפטית – על פני מתן סעד משפטי-אזרחי בגין מעשי ניאוף. ברוח זו, נקבע בבע"מ 5827/19 בעניין פלוני, כי אין להכיר בחובת גילוי משפטית בין בני זוג ביחס לנטייה מינית או מידת מחויבות הדתית.
נוכח האמור, נקבע כי הונאת אבהות הינה עילת תביעה שהכרה בה עלולה להוביל לפגיעה משמעותית באינטרסים אחרים, ומשכך על המשפט להדיר רגליו מעיסוק בה, חרף הפגיעה הקשה ברגשותיו של התובע. מערכות יחסים זוגיות, להבדיל ממערכות יחסים חוזיות-מסחריות, נמשכות לאורך שנים והן רבות-רבדים והיסטוריה, המורכבים משלל פרטים אינטימיים-אישיים. ניסיון להתחקות ולאתר את ה"אשם" במסגרת הליך משפטי יאלץ את בית המשפט "לפרק לגורמים" את הזוגיות, אגב כניסה לנבכי נפשם, רגשותיהם ומחשבותיהם של בני הזוג. מערכת המשפט אינה הזירה המתאימה לערוך בירורים מעין אלה. על בתי המשפט למשוך את ידיהם מעיסוק בעניינים המצויים בעומק המחוזות הפרטיים והאינטימיים ביותר של התא הזוגי, ולהימנע מהטלת חובות משפטיות בנוגע אליהם. דיון כאמור כרוך לא רק בפגיעה בפרטיות ובאוטונומיה של בני הזוג – כי אם גם בזכויות של צדדים שלישים, בהם הקטין והאב הביולוגי. יתרה מכך, הכרה בעילת "הונאת אבהות" אינה מתיישבת עם שלילת העילה בגין ניאוף, שכן ברוב-רובם של המקרים, הונאת אבהות יסודה במעשה ניאוף. כך, הטלת חובה משפטית בקשר למעשי הונאת אבהות, תהווה "מסלול עוקף" להלכה אשר ביקשה לשלול את עילת התביעה בגין ניאוף. לכך מתווסף שיקול מרכזי שעניינו בטובת הקטין, אשר עומד במרכזן של תביעות בגין הונאת אבהות. אכן, טובת הילד היא גם לדעת מי הם הוריו מולידיו, ואולם, הפתרון לכך אינו בהעלאת הטענות על-ידי האב הלא-ביולוגי במסגרת הליך משפטי שאך יעצים את הפגיעה בקטין. אין בשלילתו של סעד משפטי כדי להמעיט מהפסול המוסרי-ערכי שבמעשי הונאת אבהות, או לשלול הכרה בחובתה המוסרית של האישה לגלות לבן זוגה את זהות האב הביולוגי של ילדם, שכן, חובה משפטית לחוד, וחובה מוסרית לחוד.
מן הכלל אל הפרט נקבע כי אין במאפייניו הקונקרטיים של המקרה כדי להשפיע על המסקנה הכללית, שאין מקום להכיר בעילת התביעה של "הונאת אבהות". הטעמים לשלילת עילה זו חזקים דיים, גם כאשר לא כולם מתקיימים, וגם כאשר בוצעה בדיקת אבהות, וזהות האב הביולוגי הוכחה. גם במקרה דנן מתקיימים השיקולים של שמירה על פרטיות הצדדים והאוטונומיה שלהם, הרצון להימנע מפלישת המשפט אל תּוֹכְכֵי המרחב האינטימי הזוגי, וטובת הקטין. מטעמים של מדיניות משפטית ראויה ובראשם מאפייניו של ההליך המשפטי, הימנעות מפגיעה ברבדים האינטימיים ביותר של התא הזוגי והמשפחתי, והחשש מפגיעה בטובת הילד – אין להכיר בחובתה המשפטית של אישה לגלות לבן זוגה, כי הוא אינו אביו הביולוגי של ילד שילדה במהלך מערכת יחסים זוגית-משפחתית ביניהם. ממילא, מטעמים אלו, אין להכיר בקיומה של עילת תביעה במשפט האזרחי בגין הונאת אבהות. כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ, הוסיפה כי "אבהות כפויה" הנוצרת בעקבות מצג שווא אינה פוגעת רק בכבודו ובאוטונומיה האישית של בן הזוג, אלא היא יוצרת שינוי מהותי במעמדו המשפטי של בן הזוג, כאב לילד, שינוי הנושא עמו קשת רחבה של חובות החלות עליו ביחס לילדו. האינטרס של בן הזוג שלא לשמש כאב למי שאינו ילדו הביולוגי ראוי להגנה, עם זאת, מנגד קביעת נורמה משפטית המחייבת אישה לגלות לבן זוגה כי ילדהּ אינו ילדו הביולוגי – עשויה להיות כרוכה במחירים כבדים ובפגיעה באינטרסים חשובים לא פחות, הראויים אף הם להגנה. הצורך לנהוג זהירות וריסון בהטלת חובת גילוי משפטית, לנוכח ההשלכות כבדות המשקל של הגילוי על חייהם של כל בני התא המשפחתי, הפגיעה בטובת הילד, ואי-התאמתם של הכלים הנזיקיים והחוזיים לטיפול בסוגיה זו – מובילים למסקנה כי אין להכיר במשפט הישראלי בעילה של הונאת אבהות. התערבות משפטית במקרים רגישים אלה, עלולה לגרום יותר נזק מתועלת, הן במישור המשפחתי והן במישור הכלל-חברתי.
כב' השופט ע' גרוסקופף סבר כי יש להותיר פתח צר לאפשרות לתבוע בגין הונאת אבהות, באותם מצבים בהם באפשרות הבעל להוכיח את התנאים המבססים עוולה של תרמית, ובכלל זה קיומו של נזק ממון מיוחד – נסיבות שאינן מתקיימות במקרה דנן. יש להותיר פתח להעלות טענה של הונאת אבהות במסגרת עוולת התרמית, במקרים חריגים בהם הוכח, ברף ההוכחה הגבוה הנדרש, כי אישה הציגה לבעלה מצג כוזב בדבר אבהותו ביחס לילד, וזאת ביודעה שהמצג כוזב, ובמטרה להטעות את בן הזוג, ולגרום לו נזק ממוני מיוחד, דהיינו הוצאה חריגה, שאינה בגדר הוצאות שגרתיות שאב משקיע בגידול ילד, אותה היה נמנע מלהוציא, בהינתן המועד בו הוצאה, לו היה יודע שהילד אינו שלו. במקרה דנן, בית המשפט קמא קבע כממצא עובדתי כי למבקש לא נגרם כל נזק ממוני.
לסיכום, הערעור נדחה.
המבקש יוצג ע"י: עו"ד שלום פוריס; המשיבה יוצגה ע"י: עו"ד ורה קירשטיין
