בג"ץ קיבל את עתירתה של שופטת בדימוס שהמדינה טענה שאינה זכאית לפנסיה תקציבית, בניגוד להחלטת הממונה על גמלאות השופטים. משיבי המדינה לא היו רשאים להתעלם מהחלטת הממונה שהוא גוף עצמאי ובלתי תלוי. בכך פעלו בכוחניות, בעשיית דין עצמי כמי ש"יושבים על הברז" של תשלומי הפנסיה
השאלה הניצבת במרכזה של העתירה דנן הינה האם העותרת זכאית לפנסיה תקציבית ביחס לתקופת כהונתה כשופטת בצירוף תקופת עבודתה הקודמת במוסד לביטוח לאומי. העתירה מעוררת שאלה מקדמית בדבר הדרך שבה היה על משיבי המדינה לנקוט, אם בכלל, על מנת לתקוף את החלטת מנהל בתי המשפט השופט מ' שפיצר, הוא המשיב 5 הממונה על גמלאות השופטים, שבגדרה נקבע כי העותרת זכאית לפנסיה תקציבית. העותרת מונתה כשופטת בינואר 2004 וכיהנה כשופטת בבית הדין האזורי לעבודה משך כ-19 שנים עד לפרישתה לגמלאות בחודש פברואר 2023. קודם למינויה לשיפוט, עבדה חל משנת 1987 כעורכת דין במחלקה המשפטית של המוסד לביטוח לאומי, שם בוטחה בהסדר של פנסיה תקציבית. עם מינויה לשיפוט, נמסר לה במכתב של מנהלת אגף תנאי שירות שופטים בהנהלת בתי משפט כי היא זכאית לפנסיה תקציבית. לכל אורך 19 שנות כהונתה כשופטת, העותרת בוטחה בהסדר של פנסיה תקציבית. בשנת 2016, אגב מינויו של שופט אחר שהועסק קודם לכן במחלקה המשפטית במל"ל, התעוררה שאלת הזכאות לפנסיה תקציבית של מי שטרם מינויו לשפיטה הועסק במל"ל. במסגרת זו, הובעה עמדת משרד האוצר כי בנסיבות של מעבר מהמל"ל או מגוף אחר שאינו בשירות המדינה, לתפקיד שיפוטי לאחר תאריך ה-15.5.1999 – אין זכאות לפנסיה תקציבית. במסגרת הטיפול בעניינו של אותו שופט, התגלה עניינן של העותרת ושופטות נוספות שמונו לשיפוט לאחר המועד הקובע ושויכו למסלול של פנסיה תקציבית. לטענת העותרת, באותה עת לא היה ידוע לה על כך ש"מאחורי הקלעים" התעוררה שאלה לגבי זכאותה לפנסיה תקציבית. בפברואר 2023 ניתנה החלטת מנהל בתי המשפט בכובעו כממונה על גמלאות השופטים, ולפיה העותרת זכאית לקצבה על פי הסדר פנסיה תקציבית. בהחלטה נקבע כי יש לפרש את המונח "שירות המדינה", בהתאם להקשרו, והמל"ל נכלל בהגדרת "שירות המדינה" שבחוק הגמלאות. בסוף מרץ 2023, היועץ המשפטי למשרד האוצר הודיע במכתב לעותרת כי הוראות סעיף 1א לחוק גמלאות לנושאי משרה לא חלות בנסיבות העניין ואין סמכות חוקית שמכוחה ניתן לאפשר לה לקבל פנסיה תקציבית. משכך, תשולם לה גמלה כאילו הייתה מבוטחת בפנסיה צוברת.
לטענת העותרת, היא לא קיבלה הודעה רשמית על אי זכאותה לפנסיה תקציבית, לא הוצגה לה עמדה מנומקת של משרד האוצר טרם פרישתה ולמעשה עד למועד הגשת העתירה. סמכות הממונה על גמלאות השופטים היא מעין שיפוטית ויש להשיג עליה בערכאות. לא ניתן להתערב בהחלטתו או להכפיף אותה לעמדה אחרת, ויש להשיג עליה במנגנון הקבוע בחוק, באמצעות הגשת ערעור לנשיא בית המשפט העליון.
לעמדת משיבי המדינה, העותרת לא זכאית לפנסיה תקציבית מאחר שהתנאים המצטברים הקבועים בסעיף 1א(ב) לחוק הגמלאות לנושאי משרה לא מתקיימים בעניינה. התנאי הראשון שעניינו העסקה בשירות המדינה – המל"ל הוא תאגיד סטטוטורי וישות משפטית נפרדת משירות המדינה. היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של החוק כלפי רשויות המנהל, וחוות דעתו מחייבת את רשויות המנהל לרבות הממונה על הגמלאות.
כב' השופט י' עמית פסק כי משיבי המדינה פעלו שלא כדין, תוך עשיית דין עצמי, באופן שהפך את היוצרות ואילץ את העותרת להגיש את העתירה דנן. לפי חוק גמלאות נושאי משרה והתקנות, מנהל בתי המשפט הוא הממונה על הגמלאות של שופטים שחדלו לכהן ושאיריהם והוא הגורם המוסמך לשם כך. הממונה על גמלאות השופטים קבע בהחלטתו כי העותרת זכאית לפנסיה תקציבית, אך משיבי המדינה התעלמו מהחלטתו כאילו הייתה בגדר המלצה לא מחייבת, וכך נוצר מצב שהעותרת היא שהייתה צריכה לעתור בבקשה לקיים את החלטת הממונה, למרות שזו נפסקה לזכותה, בעוד שמשיבי המדינה מתעלמים מהחלטתו של הממונה ומתייחסים אליה כ-void. בדרך שבה נהגו, שללו מהעותרת את זכות הטיעון, טרם שקיבלו את ההחלטה להתעלם מהחלטת הממונה. בכך שללו גם את זכות הערעור של העותרת, מאחר שעל פי סעיף 4א לחוק הגמלאות לנושאי משרה, רק מי ש"רואה עצמו מקופח" מהחלטת הממונה על גמלאות השופטים זכאי להגיש ערעור לנשיא בית המשפט העליון. במקרה דנן, העותרת לא ראתה עצמה מקופחת מהחלטת הממונה, באשר הממונה פסק לזכותה, כך שבהעדר צורך להשיג על החלטתו, ממילא לא היה מקום להגשת ערעור, כפי שבעל דין שזכה בפסק דין לזכותו אינו זכאי וממילא גם אינו נדרש להגיש ערעור. לכן, לא מובנת עמדת משיבי המדינה לפיה הם מסכימים כי סעיף 4א לחוק הגמלאות לנושאי משרה הוא "הנתיב הנכון והראוי לדיון בשאלת זכאותה של העותרת לגמלה". לא רק זכות הטיעון וזכות הערעור נשללו מהעותרת, אלא גם זכותה להביא את עמדת הממונה על הגמלאות. מאחר שמשיבי המדינה עשו דין לעצמם, העותרת היא שנאלצה ליזום הגשת עתירה, כאשר הממונה על גמלאות השופטים הוא אך משיב פורמלי, שהרי אין לעותרת טרוניות כלפיו. כך נוצר מצב, שהממונה אינו מיוצג, ועמדתו המנומקת לגופה של מחלוקת לא נשמעת. משיבי המדינה עשו דין לעצמם, "סגרו את הברז" לעותרת, התעלמו מעמדת הגורם המוסמך, ויצרו מצב שבו עמדתו של הגורם המוסמך – הן לגופה של מחלוקת והן לגבי מעמדו-שלו בכובעו כממונה על גמלאות השופטים – אינה מונחת בפני בית המשפט.
בנוסף על האמור, נקבע כי לשיטתם של משיבי המדינה, החלטתו של הממונה על הגמלאות היא החלטה מינהלית-ביצועית, בהתאם לסמכותו לברר את זכאות הפורש/ת לגמלה ושיעורה כמתחייב מהוראות הדין, וכמו כל גוף מינהלי, הוא כפוף לעמדתה של היועצת המשפטית לממשלה. הכפפת הממונה על גמלאות השופטים לחוות דעתה של היועצת המשפטית לממשלה, כמו היה הממונה גוף מינהלי של הרשות המבצעת, פוגעת ברציונל של עצמאות מערכת המשפט, של אי תלות הרשות השופטת ואי תלות השופטים. בשל רציונל זה, שמעוגן בחוק יסוד: השפיטה, נקבע בתקנות כי הממונה על גמלאות השופטים יהיה מנהל בתי המשפט, הוא ולא אחר. בשל עקרון זה, נקבע גם כי יש זכות ערעור על החלטתו בפני נשיא בית המשפט העליון, הוא ולא אחר. מנהל בתי המשפט בכובעו כממונה על גמלאות השופטים הוא עצמאי ובלתי תלוי בהחלטתו. החלטתו היא אינה החלטה מינהלית רגילה, אלא החלטה מעין-שיפוטית, שניתנה לאחר ששקל את טענות הצדדים. לכן, משיבי המדינה פעלו נכון כאשר פנו אל הממונה בבקשה כי ישקול שוב את החלטתו, בקשה שנבחנה ונדחתה. ברי כי הממונה על הגמלאות פעל בגדר סמכותו, וגם אם לשיטת משיבי המדינה טעה בהחלטתו, היה עליהם לתקוף את החלטתו. אך הם בחרו להתעלם מהחלטת הממונה, ובכך פעלו בכוחניות, בעשיית דין עצמי כמי ש"יושבים על הברז" של תשלומי הפנסיה, ומבלי להעביר את ההחלטה תחת עינו של בית המשפט.
נוכח האמור, נקבע כי משיבי המדינה לא היו רשאים להתעלם מהחלטת הממונה על הגמלאות, שהוא גוף עצמאי ובלתי תלוי, והיה עליהם לתקוף החלטה זו באמצעות הגשת עתירה לבג"ץ, או המסלול של סעיף 4א לחוק הגמלאות הקובע כי "הרואה את עצמו מקופח" על ידי החלטת הממונה על גמלאות זכאי לערער לפני נשיא בית המשפט העליון. לשונו של החוק היא ניטרלית, והביטוי "הרואה עצמו מקופח" יכול לפרוס מצודתו גם על המדינה. בהינתן הלשון הניטרלית בה נקט המחוקק, ובהינתן שהממונה על גמלאות השופטים הכריע בסכסוך בין שני צדדים, ניתן לפרש את הביטוי "הרואה את עצמו מקופח" ככזה שיכול לחול על כל אחד מהצדדים לסכסוך, קרי, גם על המדינה. בדרך זו, המדינה יכולה לפרוס טיעוניה בערעור לגופה של החלטת הממונה על גמלאות השופטים, מאחר שבדיקת ערכאת הערעור אינה מצטמצמת למישור המינהלי בלבד. דין העתירה להתקבל אך ורק מאחר שהיה על משיבי המדינה לתקוף את החלטת הממונה על גמלאות השופטים, חלף עשיית דין עצמי. משלא נעשה הדבר, ובהעדר החלטה אחרת על ידי בית משפט מוסמך, החלטת הממונה עומדת על כנה. העתירה מתקבלת והצו נעשה מוחלט, במובן זה שבהעדר החלטה אחרת על ידי בית משפט מוסמך, משיבי המדינה ישלמו לעותרת גימלה על פי החלטתו של הממונה על גמלאות השופטים. משיבי המדינה ישאו בהוצאות העותרת בסך 50,000 ₪.
לסיכום, העתירה מתקבלת.
העותרת יוצגה ע"י: עו"ד טל מאירסון; עו"ד אלה גור; עו"ד הגר גיארי בצלאל; המשיבים 1-4יוצגו ע"י: עו"ד אביה גולדין טשיל; עו"ד מיכל לייסר
