רשות המסים תשלם פיצוי על הצד הגבוה בשל טעות בהוצאת צווי עיקול על נכסי חברה. סכום העיקול הגבוה מחייב רמת זהירות מוגברת מרשות המסים. הטלת העיקול עלולה לגרום להפצת שמועות בקהילה העסקית ולהניע תהליך של כדור שלג שיגרום לקריסה כלכלית תוך זמן קצר, במיוחד בעידן הרשתות החברתיות
עסקינן בתביעת לשון הרע נגד המדינה ועובדי מע"מ בגין הוצאת צווי עיקול נגד החברה התובעת. התובעת טענה, כי רשות המסים ועובדיה הוציאו צווי עיקול שלא כדין וכך ביצעו נגדה עוולת לשון הרע. הנתבעים טענו כי מדובר בטעות מחשב, בפרסום אחד וכי לתובעת אשם תורם. הנתבע 2 - הינו הממונה האזורי מטעם מע"מ, הנתבע 3 –הינו סגן הממונה האזורי מטעם מע"מ, והנתבע 4 - הינו הגובה הראשי מטעם מע"מ.
לטענת התובעת, מחלקת הגבייה של מע"מ עיקלה את חשבונה שלא כדין, כשהיא יודעת ולכל הפחות אמורה לדעת שאין חוב שהינו בר עיקול. ההודעה בדבר העיקול על חשבונה נמסרה לשני בנקים וכן לשניים מלקוחותיה, ואף הוטלו עליהם עיקולי צד ג'. רשות המיסים, באמצעות אגף מכס ומע"מ, הוציאה את דיבתה, בהתאם לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. מאחורי הפרסומים המשמיצים הנ"ל עומדים בני אדם, אשר לא מן הנמנע כי החליטו להתנכל לה.
הנתבעים אישרו כי שליחת צווי עיקול של נכסי החברה שלא כדין מהווים לשון הרע, אך טענו שאין לייחס להם אחריות אישית. הם עובדי מדינה העושים ככל יכולתם כדי להעניק לחברה את הטיפול המקצועי וההגון ביותר.
כב' השופט ע' הדר פסק כי יש לקבל את התביעה נגד רשות המסים ולדחותה ככל שמדובר בעובדים. ביהמ"ש לא קיבל בדיון מענה לשאלה מדוע המדינה לא הודיעה לפי סעיף 7ב לפקודת הנזיקין על קיומה של חסינות לפי סעיף 7א לפקודה ולא ביקשה לדחות התביעה נגד נתבעים 2 עד 4 מכוח חסינות. המחוקק קבע בסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע הסדר מיוחד לגבי אמצעי תקשורת בו הטיל אחריות על בעלי תפקידים. אין הסדר דומה לגבי מפרסמים אחרים ולכן היה על התובעת לברר, לרבות באמצעות הליכים מקדמיים, מי נתן ההוראה להטיל את העיקול ומשלא הוכיחה מי ביצע את הפרסום, למעט הרשות עצמה, יש לדחות את התביעות נגד העובדים, שכן לא הוכח שהם ביצעו הפרסום באופן ישיר או עקיף. להפך, התובעת טענה שכאשר התקיימה פגישה בינה ובין מי מהנתבעים, לאחר שהעיקולים הוטלו אך התובעת טרם ידעה על כך, גם העובדים לא ידעו על הטלת העיקולים. מכאן שיש לקבוע שהמפרסמת היא הרשות.
באשר להגנת תום הלב, נקבע כי המדינה הודתה שמדובר בטעות עקב תקלה טכנית שבעטיה "עלה" במחשב של מע"מ שהחוב הוא בר גביה. העובדים טענו, שבשל הבנה שגויה של מצב העניינים כמו גם שכחה, התקלה לא תוקנה בטרם הוטלו העיקולים. ברור כי רשות המסים הוציאה צווים מכח חובתה לאכוף את דיני המס ולכן לכאורה קמה לה הגנה מכח סעיף 15 (2), אילו הצו לא היה שגוי, שכן היחסים שבין הרשות לתובעת הטילו עליה חובה חוקית, לעשות את אותו הפרסום. אולם, סעיף 16 שולל מהרשות את הגנת תום הלב במקרה זה שכן הפרסום חרג מתחום הסביר באותן נסיבות ולא ננקטו לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם הצו תקין, שעה שהתובעת התריעה לפניה מראש כי במחשביה מופיע מידע שגוי. הטעות הייתה כפולה שכן על אף שלא הוכח שהגובה הראשי מטעם מע"מ אחראי לפרסום, אין מחלוקת שהובא לידיעתו כי נפלה טעות במידע שמופיע במחשב הרשות, אך הוא לא פעל למניעת הוצאת צווי העיקול. כמו כן, החשש של התובעת מפני הטלת עיקולים עלה בישיבה בין הצדדים לאחר הטלת העיקולים, כאשר מי מהצדדים אינו ער לכך שהעיקולים הוטלו, וגם הפעם הרשות לא ביצעה בדיקה. לא הוגש תצהיר ע"י מי מהנתבעים, או מי שהיה מעורב בפועל בהוצאת הצווים ושליחתם, אלא הוגש תצהיר של עובד שלכאורה הצהיר על פי השמועה. מכאן שהגנת תום הלב לא עומדת לרשות שעה שמדובר בטעות כפולה ולא רק בתקלת מחשב אקראית ובלתי נמנעת כביכול. לכן, טוב עשו הנתבעים כאשר זנחו הטענה לקיום הגנות בסיכומיהם וצמצמו את הדיון לעניין היקף הנזק.
זאת ועוד, נקבע כי באשר לסכום הפיצוי מדובר בארבעה פרסומים. תוכן הפרסום, דהיינו תוכן הצו, זהה. הפרסומים נעשו בסמיכות זמנים, אולם, מדובר בארבעה נמענים שונים. ככל שמספר הודעות העיקול רב יותר, מצופה מהרשות לגלות זהירות רבה יותר ולכן למען הרתעת הרשות, אין מקום לקבוע שכל הודעות העיקול חד הן. לכן, ביהמ"ש דחה את התמקדות הרשות בכך שמדובר באותה במה בנימוק שיש מכנה משותף בין הנמענים, צדדי ג' שמחזיקים בנכסי התובעת. כאשר מדובר בארבעה פרסומים בלבד בדבר עיקול על סך של 16 מיליון כ"א, אין מקום לצמצם את מספר הפרסומים. באשר לטענת התובעת כי יש לחייב בכפל פיצוי בשל כוונה לפגוע, נקבע כי אין די בעניין זה בחששה בלבד והתובעת לא בססה את טענתה. באשר לעוצמת הפגיעה, התובעת טענה כי לא רק שהוטל עליה עיקול שווא על לא עוול בכפה, העיקול אף פורסם, פגע בעסקיה, פגע ביחסיה עם לקוחותיה ופגע ביחסיה עם הבנקים. הפרסום לבנקים וללקוחות, תוך עיקולי צד ג', פגע באמינותה ובשמה הטוב אל מולם ושמה הטוב נרמס ונדרס ברגע אחד. היא הושמה לבוז וללעג לאור מה שנחזה כהיעדר יכולותיה הכלכליות. נקבע שהודעה ללקוח שמע"מ הטילו עיקול על נכסי ספק שלו, וכן הודעה לבנק על עיקול על חשבונות לקוח שלו, בסך של 16 מיליון ₪, מצדיקה חיוב בפיצוי גבוה, על אף שמדובר בנמען אחד לגבי כל פרסום. עם זאת, על אף טענות התובעת לנזק כבד, הרשות ביטלה את העיקול מספר ימים לאחר שנודע לתובעת על העיקול ולמעשה, לא נגרם נזק מוחשי. יש להניח שהתובעת הבהירה לנמענים מידית שמדובר בטעות, והסברים אלה תאמו את ביטול העיקולים תוך מספר ימים. מכאן שהתיאורים לגבי עוצמת הנזק המתמשך כביכול היו מופרזים בלשון המעטה.
יתרה מזו, נקבע כי סכום העיקול הגבוה מאד חייב רמת זהירות גבוהה יותר ולכן מבחינה הרתעתית יש לפסוק סכום פיצוי כפול בגין כל פרסום. אין לשלול קרות תקלות, כאשר אוכפים חוק מע"מ ביחס לנישומים רבים בו זמנית, ויש חשיבות להרתעה מהירה ויעילה, אך כאשר נישום מזהיר רשות המס בדבר תקלה שנפלה, עוד בטרם נשלחו הודעות העיקול, מצופה מרשות המס לבדוק ביסודיות הטענה מתוך הבנה שהטלת עיקול בסכום כה גבוה עלולה לגרום להפצת שמועות בקהילה העסקית עד כדי תחילת תהליך של כדור שלג מתגלגל ומתעצם שעלול לגרום לקריסה כלכלית תוך זמן קצר, במיוחד בעידן הרשתות החברתיות בן ימינו. לכן, על אף שבמקרה זה, לא הוכח שנגרם נזק משמעותי, מבחינה הרתעתית יש לחייב בסכום גבוה.
לסיכום, רשות המסים תשלם לתובעת פיצוי בסך של 80,000 ₪. התביעה נגד הנתבעים 2-4, נדחית.
מייצגי הצדדים: לא צוין
