בית הדין הארצי לעבודה שב וקובע כי חוק הביטוח הלאומי שולל זכאות לגמלה אשר יסודותיה נטועים במעשה פשע. המחוקק ביכר תפישה ערכית לפיה קופת הציבור לא תישא בעלות הנזקים הישירים שנגרמו לאדם עקב ביצוע פשע. התיישנות העבירה אין בכוחה להצמיח זכות שנשללה במפורש בחוק הביטוח הלאומי
עסקינן בערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי שעניינו בפרשנות ההסדר הקבוע בסעיף 326(א) לחוק הביטוח הלאומי, הקובע כי לא תשולם גמלה ככל שהמקרה המזכה בה חל "אגב ביצוע או אגב נסיון לבצע פשע בידי הזכאי לאותה גמלה...". בשנת 1987, במהלך שירותו הצבאי, ניסה המערער להניח חומר נפץ ברכבו של אדם אחר. חומר הנפץ התפוצץ בידיו וכתוצאה מכך, ידו השמאלית ורגלו השמאלית נקטעו וכן נגרמה פגיעה קשה לראייתו באחת מעיניו ולשמיעתו. בגין מעשיו, הוגש נגדו כתב אישום בו יוחסו לו עבירות של קשירת קשר לפשע וניסיון רצח, ובהמשך לכך הוא הורשע. סמוך לאחר שחרורו ממאסר בשנת 1991 הגיש המערער תביעה לקבלת קצבת נכות כללית אשר נדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי מן הטעם שנכותו נגרמה אגב ביצוע פשע או ניסיון לבצע פשע. המערער הגיש תביעות דומות למוסד בשנת 2005 ובשנת 2013 אך גם הן נדחו. בשנת 2017 התקבלה תביעתו לקצבת נכות כללית, אולם בהמשך חזר בו המוסד והודיע למערער כי הוא אינו זכאי לקצבה כיוון שנכותו נוצרה אגב ביצוע פשע או ניסיון לבצעו. עוד הוחלט על שלילה רטרואקטיבית. בשנת 2018, היה המערער מעורב בתאונת דרכים. בגינה נקבעה לו נכות יציבה בשיעור של 15%. בהתאם לסעיף 208(א) לחוק הביטוח הלאומי, שיעור זה בלבד אינו עולה לכדי סף רפואי המזכה בגמלת נכות כללית. במקביל נקבעה למערער בשל מכלול מצבו הרפואי נכות רפואית בשיעור 92% על רקע היותו קטוע יד ורגל, עיוור באחת מעיניו, עם לקות שמיעה ובעל מוגבלות בידו השנייה. חרף שיעור הנכות האמור קבע המוסד כי המערער אינו זכאי לקצבת נכות כללית. בית הדין האזורי דחה את תביעתו וקבע כי שלילת הגמלה אינה מוגבלת בזמן וכי אין משמעות לשאלה אם התיישנה הרשעתו של המערער בגין המעשה שבגינו נוצרה הנכות אם לאו.
המערער טען כי החלטת המוסד גוזרת עליו ועל משפחתו חיי דלות ועוני. נכותו הקשה אינה מאפשרת לו לפרנס את עצמו ואת משפחתו, והוא מתקיים מקצבת השלמת הכנסה של כ-800 ₪. ההסדר הקבוע בסעיף 326(א) לחוק פוגע באופן בלתי מידתי בזכות לקיום אנושי בכבוד, ובזכות החוקתית לשוויון באופן שאינו מידתי.
לעמדת המוסד לביטוח לאומי, היעדר זכאות המערער לקבלת גמלת נכות, אינו מהווה פגיעה בזכות אלא היעדר זכאות לזכות מלכתחילה שכן המחוקק בחר שלא להעניק את הזכות הסוציאלית על אירועים מסוג זה.
לעמדת היועצת המשפטית לממשלה, הוראות סעיף 326(א) לחוק הביטוח הלאומי ברורות ומפורשות, והפרשנות המוצעת על ידי המערער, נעדרת אחיזה בלשון החוק ואף נוגדת את תכליתו של הסעיף.
כב' השופטת ח' אופק -גנדלר פסקה בדעת רוב (אליה הצטרף כב' השופט א' איטח, כנגד עמדתה החולקת של כב' השופטת ס' דוידוב-מוטולה), כי יש לדחות את הערעור. הוראת סעיף 326 לחוק שוללת זכאות לגמלה אשר יסודותיה נטועים במעשה פשע, ולכן יש לראות בה כקובעת הסדר לפיו סיכון שהתממש עקב מעשה פשע אינו מבוטח על ידי חוק הביטוח הלאומי. מדובר בהוראה הנוגעת לגרעין מאפייני המקרה המזכה בגמלה, ולכן יש לראות בסעיף כקובע תנאי מהותי לעצם הזכאות לגמלה ולא רק לתשלומה. לשונו של הסעיף הינה ברורה ומפורשת, ולפיה מעשה פשע לא רק שאינו מצמיח זכאות לגמלה, אלא הוא מהווה כשלעצמו טעם מספיק לשלילתה. מבחינה מוסדית המפתח להגמשת סעיף 326 מצוי בידי המחוקק הראשי. ייחודו של סעיף 326(א) רישא שהוא עוסק בגמלאות שהיו אמורות להשתלם למבצע העבירה עצמו וכי האירוע המזכה הוא הפשע עצמו. משמע, השלילה הקבועה בסעיף היא בנסיבות בהן הזיקות בין מעשה הפשע לבין התביעה לגמלה כבדות משקל, וזאת הן בהיבט הפרסונלי - מבצע העבירה הוא תובע הגמלה, והן בהיבט הזיקה הסיבתית-המקרה המזכה הוא פשע עצמו. לאחרונה, בעניין אבו אלקיעאן (ע"א (י-ם) 69382-05-24 ), נשללה הזכאות לפיצויים מקרנית מכוח סעיף 7(4) לחוק הפיצויים בשל עבירת הסתננות, אשר נקבע כי היא חלה גם על שוהים בלתי חוקיים שנכנסו לישראל מתוך שטחי הרשות הפלסטינית. בהיבט הראייתי נקבע שם כי "שלילת הזכאות אינה מותנית בכך שהניזוק הורשע או אף הועמד לדין בגין עבירת פשע. די בכך שהוכח כי הרכב שימש או סייע לביצוע מעשים המקיימים את יסודותיה של עבירה מסוג פשע". בין סעיף 7(4) לחוק הפיצויים לבין סעיף 326(א) לחוק הביטוח הלאומי קיים דמיון מבני מבחינת עוצמת הזיקה הפרסונלית והסיבתית. משכך, ניתן להיעזר בהלכה שנפסקה בקשר לחוק הפיצויים, ואשר ממנה עולה כי שימוש ברכב לביצוע פשע אינו מקים זכאות לפיצוי לפי החוק. מטעמי אחדות השיטה, ובהינתן הדמיון המבני, מתבקשת המסקנה כי מעשה פשע אינו מצמיח למבצע העבירה זכאות לגמלאות.
זאת ועוד, נקבע כי השאלה אם הכיסוי של חוק הביטוח הלאומי נפרש גם על מקרה מזכה שיסודו בביצוע פשע היא שאלת מדיניות מובהקת, ואשר לה פנים לכאן ולכאן. שאלה זו היא שלוחה של שאלה תיאורטית רחבה יותר, והיא אם ובאיזו מידה מסייגים שיקולי אשם את הזכאות לגמלה. כאמור, מבחינה מוסדית המפתח לשינוי סעיף 326 לחוק או הגמשתו מצוי בידי המחוקק הראשי. לאור הסעיף, ביצוע מעשה פשע שולל את הזכאות של מבצעו לגמלאות, ואילו, בכפוף להוראה מפורשת אחרת, התנהגות רעה אחרת, שאינה מגעת כדי פשע, אינה שוללת את הזכאות לגמלאות מכוח חוק הביטוח הלאומי. כב' השופטת דוידוב-מוטולה שמה בפסק דינה דגש רב על האבחנה בין הזכאות לגמלה לבין הזכאות לתשלום הגמלה, כשלדידה סעיף 326 עוסק בזכאות לתשלום הגמלה. סיווג זה אין לקבל, ובכל מקרה ספק אם יש לו חשיבות בקשר לחוק הביטוח הלאומי. כאשר המחוקק מגדיר את מאפייני המקרה המזכה בגמלה, יש לסווג מאפיינים אלה כתנאים לגמלה, שכן הם מגדירים את מהות גרעין הזכאות. הגדרת מאפייני המקרה באמצעות תנאי שלילי – ובפרט המדובר בתנאי המקפל בתוכו הכרעות של מדיניות – יש לסווג כתנאי לעצם הזכאות לגמלה, ולא כתנאי לתשלומה. הטעם לכך שהוא שגם באמצעות תנאי שלילי מוצאים קבוצת סיכונים מגדר הביטוח הסוציאלי, כך שגם בדרך זו מוגדרת למעשה היקף פרישתו של הביטוח הסוציאלי מבחינת המקרה המזכה. מדובר בתנאי לזכאות לגמלה, ולא אך לתשלומה, החובקת את סעיף 326 בכללותו, ואין מקום להבחין בין חלקיו השונים. לצורך פרשנות היקפו של הסעיף, אין חשיבות לאבחנה בין תנאי לזכאות לגמלה ובין תנאי לתשלומה. זאת, כיוון שמצוות המחוקק בסעיף היא כי הנתון שהנכות נגרמה אגב ביצוע פשע בידי הזכאי לגמלה או כתוצאה מניסיון לבצעו או בקשר לכך – שוללת את הזכאות לגמלה.
יתרה מזו, נקבע כי כבוד האדם עוגן כערך יסוד בחוק כבוד האדם וחירותו, וממנו נגזרת גם הזכות לקיום מינימלי בכבוד. הוראת סעיף 326 לחוק אינה חלה על חוק הבטחת הכנסה, אלא אך על גמלאות מכוח חוק הביטוח הלאומי. מכאן, כי רובד ההגנה הסוציאלית הגלום בתשלום גמלת הבטחת הכנסה עומד גם למי שהפך לנכה בזיקה לפשע. גמלת נכות נלקחת בחשבון בעת בחינת הזכאות לפי חוק הבטחת הכנסה או לצורך קביעת היקפה, משכך, אדם אינו יכול לקבל את שתי הגמלאות במצטבר, וככל שהוא עומד בתנאי הזכאות לכל אחת מהן, בידו לבחור את הגמלה הגבוהה מביניהן. בניגוד לזכאות להבטחת הכנסה, הזכאות לגמלת נכות כפופה להוראת סעיף 326 לחוק. אכן, לא מן הנמנע כי גמלת הבטחת הכנסה, לא תספק את מלוא הצרכים הקיומיים של הנכה ומשפחתו. המחוקק היה ער לאפשרות זו, ולכן חוקק סעיף 24 לחוק הבטחת הכנסה, אשר כותרת השוליים שלו היא "צרכים מיוחדים". כלומר, בחוק הבטחת הכנסה קיים בסיס להתחשבות בצרכים מיוחדים על מנת להבטיח את קיומו בכבוד של הזכאי לגמלת הבטחת הכנסה. בשים לב להסדר הקבוע בחוק הבטחת הכנסה, על מכלול הוראותיו, יש בכוחו ליתן מענה להגנה על ערך כבוד האדם, בעוד שהזכאות מכוחו אינה כפופה להוראת סעיף 326 לחוק. יתרה מכך, יש לדחות את טענת המערער כי לאור התיישנות העבירה, מנוע המוסד מלשקול את עבירת הפשע במסגרת שיקוליו. המערער למעשה, מבקש לנתק בין הסיבה לתוצאה – בין הפשע לבין עיקר הנכות ממנה הוא סובל. תביעתו היא כי החברה תישא בעלויות הנכות המלווה אותו מאז ביצוע הפשע באמצעות תשלום גמלת נכות. המחוקק ביכר תפישה ערכית לפיה קופת הציבור לא תישא בעלות הנזקים הישירים שנגרמו לאדם עקב ביצוע פשע, החותר תחת הסדר החברתי. המדובר בתפישה ערכית מהותית של המחוקק, הנוגעת לעצם הגדרת המקרה המזכה בגמלאות מכוח חוק הביטוח הלאומי והזכאות לגמלה מכוחו, ולא רק בתנאים טכניים לתשלומה. העיקרון לפיו מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה מבטא תפיסת צדק בנוגע להשלכות הכלכליות של מעשה העבירה שבצע האדם, והוא אינו מצוי במישור התיוג של אדם כעבריין. באשר לנכות הנוספת שנגרמה למערער כתוצאה מתאונת דרכים, אין בכוח "לבלוע" את הנכות הקשה שנגרמה כתוצאה ממעשה הפשע, אלא יש לבוחנה כשלעצמה. על המחוקק לשקול הגמשתו של סעיף 326 לחוק, כשהוראת סעיף 36(א) לחוק המידע הפלילי עשויה להוות מקור השראה להגמשה האפשרית. כב' השופט א' איטח הוסיף כי שלא כטענת כב' השופטת ס' דוידוב-מוטולה, בדעת מיעוט, חוקי תקנת השבים אינם "קוצבים" את תקופת השפעתה של הוראת סעיף 326 לחוק. אין לפרש את חוקי תקנות השבים כמכוונים לתוצאה של הקמת זכות שנשללה במפורש בהוראה של חוק אחר דוגמת הוראת סעיף 326 לחוק. תכליתם של חוקי תקנת השבים היא לחסום את המשך ההשלכות של ביצוע הפשע על המבצע, אך לא להצמיח זכות שמלכתחילה לא הוקנתה עקב הפשע.
לסיכום, הערעור נדחה ברוב דעות.
המערער יוצג ע"י: עו"ד רפאל קיציס; המשיב יוצג ע"י: עו"ד יוסף פולסקי; היועצת המשפטית לממשלה יוצגה ע"י: עו"ד יאנה סימקין
