כינונה של התארגנות משרתי הקבע צפויה לכרסם בעקרונות ההיררכיה והמשמעת בצבא וליצור מערכת יחסים לעומתית, שבה הם ניצבים מול הפיקוד הבכיר, כך פוסק בג"ץ. לדרג הפיקודי כלים מגוונים לשקוד על רווחת משרתי הקבע, ויש לתת לזכויות המשרתים בצה"ל שימת לב יתרה, בעיקר בעת מלחמה, בשל זכות הארגון שנמנעה מהם
העתירה דנן עניינה בשאלה האם המגבלה בפקודות הצבא האוסרות על חיילים, ובכללם על משרתי הקבע, להתארגן במסגרת של ארגון עובדים, עומדת במבחני החוקתיות שבחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. העותרת היא עמותה העוסקת בקידום מעמדם וענייניהם של המשרתים והפורשים מצבא ההגנה לישראל ומגופי ביטחון אחרים. העותרים 101-2 הם משרתי קבע בעבר או בהווה, וכן בני ובנות זוגם. העתירה מכוונת כנגד האיסור הגורף המוטל על הזכות להקים ארגון עובדים של חיילים בצה"ל, במסגרת פקודת מטכ"ל. העותרים טוענים כי האיסור הגורף פוגע בזכותם החוקתית להתארגן ולפעול למיצוי זכויותיהם כעובדים, ועל כן, מבקשים כי בג"ץ יורה על ביטול האיסור, ולמצער – על צמצומו, באופן שיאפשר "התארגנות והתאגדות תכליתית ומוגבלת בהיקפה".
לטענת העותרים, על האיסור להיקבע במסגרת חקיקה ראשית, משום שהוא כרוך בפגיעה בזכויות יסוד. העותרים מכירים בכך שבבסיס האיסור הגורף, עומדות התכליות בדבר הבטחת המשמעת הצבאית, האמון במפקדים, ומניעת חדירתו של שיח פוליטי לשורות הצבא, אולם אלה ניתנות להשגה באמצעי פוגעני פחות ומבלי לשלול באופן גורף את זכותם להתארגן.
לעמדת צה"ל, שלילת זכותם של משרתי הקבע להתארגן, נגזרת מאופיו וממהותו של השירות הצבאי – ועל כן צולחת את מבחני החוקתיות של חוק היסוד ושל פסקת ההגבלה הביטחונית. האיסור להתארגן עומד בדרישת ההסמכה שבפסקת ההגבלה הביטחונית, שלפיה פגיעה בזכויות של משרתי כוחות הביטחון תיעשה "לפי חוק", ומאפשר פגיעה בזכויות גם מכוח חקיקת-משנה, כמו פקודת מטכ"ל, שהסמכות להוציאן ניתנה במסגרת חקיקה ראשית – חוק השיפוט הצבאי.
כב' השופטת י' וילנר פסקה כי יש לדחות את העתירה. הפגיעה הנזכרת בזכויות משרתי הקבע, צולחת את מבחני פסקת ההגבלה הביטחונית. האיסור על התארגנות חיילים נקבע בסמכות, נועד לתכלית ראויה, וצולח את מבחני המידתיות. הזכות להתארגן מהווה מקרה פרטי של זכות רחבה יותר – הזכות להתאגד. הערכים המוגנים על ידי הזכות להתארגן נוגעים ליכולתו של הפרט להעצים את קולו ולפעול לרווחתו באמצעות חבירה לפרטים אחרים. בכך, תורמת ההתארגנות לאוטונומיה של העובד היחיד, ולצמצום פערי הכוח בינו לבין מעסיקו. הזכות להתארגנות זכתה להכרה בחוק הסכמים קיבוציים, ואף הוכרה כבעלת מעמד חוקתי, בהיותה נגזרת של זכות האדם לכבוד. הזכות להתארגן מאגדת בתוכה שלוש זכויות משנה: עצם הקמת הארגון, הזכות לנהל משא ומתן קיבוצי, והזכות לשבות. כמו יתר הזכויות החוקתיות שבחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הזכות להתארגן אינה בלתי-מוגבלת, היא זכות יחסית, שניתן לפגוע בה, בהתקיים התנאים הקבועים בפסקת ההגבלה. משהעתירה, עניינה בטענה לפגיעה בזכותם החוקתית של משרתי הקבע בצה"ל, פסקת ההגבלה הרלבנטית היא פסקת ההגבלה הביטחונית הקבועה בסעיף 9 לחוק היסוד, הנושא את הכותרת 'סייג לכוחות הביטחון', הקובעת: "אין מגבילים זכויות שלפי חוק-יסוד זה של המשרתים בצבא-הגנה לישראל, במשטרת ישראל, בשירות בתי הסוהר ובארגוני הבטחון האחרים של המדינה, ואין מתנים על זכויות אלה, אלא לפי חוק ובמידה שאינה עולה על הנדרש ממהותו ומאופיו של השירות". עניינה של פסקת ההגבלה הביטחונית, בהתוויית האיזון שבין מימושן המלא של הזכויות החוקתיות של המשרתים בצה"ל ובכוחות הביטחון, לבין מילוי והגשמת תפקידם הביטחוני. פסקת ההגבלה הביטחונית מסתפקת בדרישה כי הגבלת זכויותיהם של כוחות הביטחון תיעשה "לפי חוק". לשון זו, מאפשרת פגיעה בזכויות-יסוד אף באמצעות חקיקת-משנה בלבד. כמו כן, הסמכות להגביל את זכויות משרתי כוחות הביטחון לובשת אופי התואם את מהותו ואופיו הייחודי של השירות.
בהמשך לאמור, נקבע כי כאמור, הדרישה כי הגבלת זכויותיהם של כוחות הביטחון תיעשה "לפי חוק", מאפשרת פגיעה בזכויות אף באמצעות חקיקת-משנה בלבד, והיא אינה כוללת דרישה לעיגון מקור הסמכות בחקיקה ראשית. הדבר נועד לאפשר פגיעה בזכויותיהם של חיילים גם באמצעות פקודות הצבא שהוצאו מכוח חוק השיפוט הצבאי, וזאת בשים לב לאופייה המיוחד של המסגרת הצבאית. האיסור על התארגנות חיילים הקבוע בפקודת מטכ"ל הוא "לפי חוק", שכן הסמכות להוצאת פקודות מטכ"ל מקורה בחוק השיפוט הצבאי, וזאת בהתאם להוראת חוק-יסוד: הצבא. פקודות הצבא נדרשות להלום את ערכי מדינת ישראל, ולשרת תכלית ראויה שהינה שמירה על ביטחון המדינה. החקיקה בתחומי הצבא כוללת הוראות שונות, שהעיקרון השזור בהן הוא הבטחת המשמעת במסגרת הצבאית, הנתפסת כאבן פינה לתפקודו התקין של הצבא. ישנו קשר רציונלי בין האיסור שבפקודה, לתכליות אותן הוא מבקש להגשים. מימוש זכות ההתארגנות כרוך ביצירת קונפליקט בין המצויים בראש ההיררכיה הארגונית, לאלו שמצויים בתחתיתה. זכות ההתארגנות – יש בכוחה להעניק לפרטים כוח המצמצם את פערי הכוח בינם לבין הגורמים המצויים בראש ההיררכיה הארגונית, לתת לפרטים 'קול' והשפעה על מהלך קבלת ההחלטות, ולהגביר את הממד הדמוקרטי במישור הפנים-ארגוני. תוצאות אלו, שהן בבחינת 'ברכה' בהקשר האזרחי, עשויות להיות לרועץ בהקשר הצבאי. ערכים מוגנים אלו, עומדים במתח ניכר עם עקרונות של היררכיה נוקשה ומשמעת קפדנית.
זאת עוד, נקבע כי לא עלה ביד העותרים להצביע על אמצעי או מנגנון הפוגע פחות בזכותם להתארגן, תוך הגשמה זהה או דומה של התכליות שבבסיס הפקודה. העותרים מבקשים למעשה 'לפצל' בין שלוש זכויות המשנה של הזכות להתארגנות – הזכות להתארגן, הזכות לנהל משא ומתן קיבוצי והזכות לשבות – ולאפשר מיידית את מימוש הראשונה, בהמשך הדרך אף את השנייה, ולהותיר במלואו את האיסור על השלישית. ואולם, עצם הקמתה של המסגרת הארגונית עשוי לפגוע בתפקוד המערכת הצבאית. כינונה של התארגנות חיילים, היא כשלעצמה, צפויה לכרסם בעקרונות ההיררכיה והמשמעת. מסגרת ארגונית של משרתי קבע, אפילו ניטלו ממנה הסמכות לנהל משא ומתן קיבוצי ואמצעי השביתה, מחוללת באופן אינהרנטי מערכת יחסים לעומתית, שבה ניצבים משרתי צה"ל במקביל ומנגד לפיקוד הבכיר, ובחריגה מהמבנה ההיררכי האנכי המקובל. כמו כן, הפגיעה בתפיסת ההיררכיה והמשמעת הנהוגים כיום, תתבטא אף ביכולתו של הארגון 'לדלג' מעל הראש הארגוני, ולנהל דיאלוג עצמאי עם הדרג הפוליטי. זה למעשה עיקר מבוקשם של העותרים – לפלס לעצמם גישה ישירה לדרג הפוליטי, על רקע טענתם כי אין די בהישענותם על הדרג הפיקודי הבכיר, שידאג למלא צרכיהם. ערוץ עצמאי זה, אם ייסלל, בהכרח יפגע במבנה ההיררכי הקיים. בנוסף, לא ניתן להתעלם מהחשש עליו מצביע צה"ל, כי מסלול השיג ושיח שייפתח בין ארגון החיילים לבין הדרג הפוליטי, שלא תחת עינו הפקוחה של הפיקוד הבכיר, יפגע באופיו הא-פוליטי של הצבא. אופי זה הוא מנשמת אפו של הצבא, ולא ניתן להפריז בחשיבותו.
יתרה מזו, נקבע כי האיסור על התארגנות צולח אף את מבחן המידתיות. התארגנות עובדים, טומנת בחובה העצמה של הפרטים בארגון, עקיפה מסויימת של ההיררכיה המתקיימת בו, ומתן 'קול' עצמאי ליחידים המתארגנים. כל אלו, מבורכים בשדה האזרחי, ואולם זרים למהותה ולאופיה של המסגרת הצבאית. מסגרת זו, דורשת משמעת מירבית, היררכיה נוקשה ודיבור ב'קול אחד'. יש לזכור כי בכל הנוגע לטיפול ברווחתם של משרתי הקבע, נתונים לדרג הפיקודי כלים מגוונים לשקוד על רווחת ובהם, מחלקת הפרט, נציב קבילות החיילים, וועדת הערר למשרתי הקבע. תפקידו המסורתי של הפיקוד הבכיר לפעול לרווחת המשרתים אל מול הדרג הפוליטי. עם זאת, הודגש כי יש לתת לזכויות המשרתים בצה"ל שימת לב יתרה, בשל זכות הארגון שנמנעה מהם. אופיו ומהותו של השירות הצבאי 'גוזר' על המשרתים בו, שלא יוכלו להתארגן, ואולם גישה זו נשענת בין היתר על ההנחה כי משימה זו מונחת על כתפי הדרג הפיקודי הבכיר, וכי גם משרדי הממשלה השונים מכירים בצורך בקיומם של אמצעים משלימים להבטחת תנאיהם של החיילים בסדיר וקבע. לסיכום, נקבע כי הפגיעה בזכות העותרים להתארגן, עומדת בכל מבחני החוקתיות שבפסקת ההגבלה הביטחונית. האיסור על התארגנות חיילים נקבע בסמכות, נועד לתכלית ראויה, וצולח את מבחני המידתיות. ההכרה בחובתנו כחברה לגמול למשרתי הקבע על מסירותם הרבה, אינה יכולה לבוא על חשבון השמירה על העקרונות העומדים בבסיס המערכת הצבאית. במסגרת מילוי חובה זו יש לתת משקל לכך שלמשרתי הקבע לא ניתנת האפשרות להשמיע קולם באמצעות ארגון עובדים. העובדה שאופיו של השירות הצבאי שולל ממשרתי הקבע את כלי ההתארגנות, מטילה על הגורמים הרלבנטיים אחריות יתרה בנוגע לרווחתם והטיית אוזן לטענותיהם. אין אלא לקוות כי גורמים אלה ממלאים נאמנה את תפקידם ודואגים כדבעי לזכויותיהם ולרווחתם של משרתי הקבע, ובתוך כך, מוודאים מעת לעת כי זכויותיהם נשמרות כראוי. כב' השופט י' אלרון הוסיף כי מן הראוי, ובעת הקשה הזו שבעתיים, כי אלו הבוחרים לשרת את מדינת ישראל מדי יום, חלקם תוך סיכון חייהם, יזכו לתנאים הולמים ויחס הגון ומכבד המבטא את ההערכה העמוקה לפועלם בזמני שגרה וחירום כאחד.
לסיכום, העתירה נדחית.
העותרים יוצגו ע"י: עו"ד עדי נוי; עו"ד רן כהן רוכברגר; המשיב יוצג ע"י: עו"ד יעל ברלב
