עורכי דין עושים שימוש מוטעה בביטויים בשפה העברית, כך שבסופו של דבר הם כותבים בדיוק ההפך ממה שהתכוונו לטעון. ספרם החדש של עורכי הדין מיכל אהרוני ורן לוסטיגמן מעלה שאלה חשובה – האם לא הגיעה העת למהפכה בשפה המשפטית בישראל והפיכתה לשפה קלה, נגישה ולא מתיימרת. מחשבות על שינוי וטיפים לכתיבה משפטית נכונה
"שיננתי
את המונחים ואף קראתי בעשרות פסקי דין את הרציו ואת האוביטר, לא פסחתי על כל פרט,
דה-מינימיס ככל שיהיה, לא חסכתי זמן ומאמץ גם שכבר כאב לי כל הקורפוס", זהו
ציטוט משעשע למשפט מסורבל, מתוך הספר "זאת ועו"ד!" שכתבו עורכי
הדין מיכל אהרוני ורן לוסטיגמן, (בעריכתו של ד"ר רוביק רוזנטל), שעוסק בצורך
להפוך את השפה המשפטית בישראל לפשוטה יותר ובעיקר נגישה יותר.
מחברי הספר "זאת ועו"ד!" קוראים
לשינוי. השינוי צריך להיות לא רק בפן הבלשני אלא יש צורך במהפכה של ממש, שתחייב הן
חקיקה (ראשית או משנית) והן חינוך מחדש. מהפכה זו דרושה בעולם המשפט ויש בכוחה
להוביל להגדלת הנגישות למשפט ואף להגדלת השוויון החברתי.
ואם כבר החלטתם לעשות שימוש בביטויים בשפה
העברית, הארמית או הלטינית בכתבי בי דין או בבית המשפט תשננו את המשמעות שלהם
ותשתמשו בהם כמו שצריך – אין יותר 'נחקר תחת אזהרה' או 'צדדי ג'', ואין יותר 'נקט
באמצעים' וכו'. לגזור ולשמור.
לקבלת
עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
הצורך בשפה משפטית פשוטה הוא עיקרו של הספר
שמשמש, בלשון מחבריו, דיוקן לעברית המשפטית בישראל. המחברים סבורים כי הדרישה
לניסוחים פשוטים אינּה נחלתו של עולם המשפט בלבד, ודרישות דומות עולות גם בעולם
הבירוקרטיה וה-"טפסיאדה" הבלתי נגמרת והבלתי מובנת.
אהרוני ולוסטיגמן אף מביאים במבוא לספרם שני
סיפורים המדגימים בצורה מצוינת את הפגיעה האפשרית שבשפה המסורבלת. אחד מהסיפורים,
שהתרחש באנגליה, אף מסתיים במותן מקור של שתי קשישות שלא הבינו את הטפסים
הממשלתיים בבקשת סיוע לרכישת אמצעי חימום.
תומכי הדרישה לפשטות השפה מצביעים על כך ששימוש
בשפה מסורבלת, מלאה במושגים ארכאיים וניסוחים שאין להם סוף, יש בצידו מחיר חברתי
חמור. הנפגעים העיקריים מסרבול השפה בטפסים ממשלתיים, בחוזים, בכתבי בי דין
וכיו'ב, יהיו על פי רוב האוכלוסיות המוחלשות.
בתחום המשפט, חלוצהּ הגדול ביותר של התנועה
לשפה משפטית נגישה היה משפטן אמריקני בשם דיויד מלינקוף. טענתו המרכזית של מלינקוף
הייתה שלתפיסה הרווחת שהשפה האנגלית המשפטית מוקפדת וברורה יותר – אין כל אחיזה
במציאות. ההפך הוא הנכון.
כשטיעון משפטי מקושט בפתגמים ישנים בלטינית
ובארמית, הטיעון עצמו נבלע ומאבד מדיוקו. אמירה זו מתעצמת נוכח העובדה שרבים
מעורכי הדין טועים בשימוש בביטויים ופתגמים שהם חלק מהשפה המשפטית, כך שבסופו של
משפט הם כותבים בדיוק ההפך ממה שרצו לטעון. כך לדוגמה,
המשפט "טענת הנתבע היא מופרכת, שקרית, חסרת כל שחר ומצוצה מן האצבע" היה
יכול להסתכם במינוס שלושה שמות תואר אך באותה השפעה על הקורא.
אליבא ד? אליבא די!
ההרגל של משפטנים לשלב לטינית וארמית בכתיבתם
מתקבע בם עוד בשלב לימודי המשפטים. מהר מאוד לומדים הסטודנטים למשפטים שעל מנת
להצליח במטלות הכתיבה בלימודים עליהם לשנות את סגנון כתיבתם. אין יותר "לדעתו
של", יש רק "אליבא ד"; הסתיימה התקופה של "פסק הדין
הזה", ועוברים ל-"פסק הדין דנן", וכן הלאה. דא עקא (טוב, לא יכולתי
להתאפק...) שהסטודנטים לא באמת לומדים את משמעות המילים ומקורן, ומדוע עליהם
להשתמש בהן, ולכן שותלים אותן באופן רובוטי למדי.
הסוגיה של שפה משפטית פשוטה אינּה חפה
מביקורות. אהרוני ולוסטיגמן מקדישים את פרק הסיום של הספר למתן תשובות למתנגדי
התנועה לשפה פשוטה (שזהו אגב מהלך חכם ומלא במודעות עצמית). חלק ממתנגדי השפה
המשפטית הפשוטה טענו באוזני מחברי הספר כי יש לשמר את השפה המשפטית הקיימת בשל
יוקרת מקצוע המשפטים. על טענה זו משיבים אהרוני ולוסטיגמן שבעוד שאין לזלזל בגאוות
היחידה של המקצוע, יש להבין ששימוש בשפה שלא מובנת דיה ללקוחות, מובילה לתוצאה
שאיננה רצויה. עוד מוסיפים אהרוני ולוסטיגמן שאין לחשוש מכך שפישוט השפה יוביל
להכחדת המקצוע. המחברים סבורים כי עורכי דין הם הרבה יותר מרק שפה מפולפלת ובכל
אופן אין סכנה שלא נזדקק להם יותר.
כמובטח, ליקטתי מתוך הספר
כמה תיקונים לשיבושי לשון נפוצים בשפה המשפטית:
1. למצער: משמעות המילה היא 'לפחות'. אין קשר בינה לבין השורש
"צער", במובן של לצערי הרב, למעט הצליל.
2. כפות המאזניים מאוינות:
הביטוי שגור בפיהם של שופטים ועורכי דין רבים, אך נכתב לא נכון. יש לכתוב: 'כפות המאזניים מעוינות'.
3. 'אורכה': בקיצור? יש
לכתוב 'אַרכה' ללא וי"ו אחרי האלף.
4. באם; בכדי: יש לכתוב 'אם'; 'כדי'.
5. 'אודות': יש לכתוב 'על אודות'.
6. 'נחקר תחת אזהרה': יש לכתוב 'נחקר באזהרה'.
7. 'עשה ימים כלילות': הביטוי הנכון הוא 'לילות כימים'. אם מישהו עשה "ימים
כלילות", כנראה שישן בימים כשם שהוא ישן בלילות, כלומר מדובר באדם שלא עבד
הרבה, ולכן השיבוש אומר את ההיפך ממה שהתכוון לו הדובר.
8. 'נקט באמצעים': הביטוי הנכון הוא 'נקט אמצעים'.
9. 'אבחון': יש להבחין בין אבחנה להבחנה. אבחנה היא 'דיאגנוזה' בעברית,
והיא מתייחסת לפעולה שעושה הרופא. אם אנחנו רוצים להבחין בין שני דברים שונים, עלינו לכתוב 'להבחין' ולא לאבחן.
10. צדדי ג': אין מונח כזה צדדי ג'. זה
או צד ג' ביחיד או 'צדדים שלישיים' ברבים.
11. העצה כפי שכתובה בספר מנוסחת כל כך
משעשע שהיה חבל שלא לצטט אותה כלשונה: "מיצוי המוץ: הביטוי
המדויק הוא 'לבור את הבר מן התבן/מוץ' או 'לבור את התבן/מוץ מן הבר'. 'לבור
את המוץ מן התבן' משמעו להבחין בין טפל לטפל. מי שיבור את המוץ מן התבן יישאר בוּר
וללא בר בידו. מי שחפץ דווקא למצות מוץ, שיהיה לו לבריאות."
הכותבת, מיכל טהון, היא
עורכת תוכן באתר "תקדין" ומשמשת כעורכת משנה בכתב העת
"הפרקליט"
לקריאה נוספת ראו:
לכתוב
ללקוח 'אני יתקשר אליך' או 'אני יתבע אותך' לצד שכנגד משדר חובבנות
