ביה"ד לעבודה קבע כי בחינת מכלול הנסיבות מצביעה על קיומם של יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים, בין היתר נוכח העובדה כי התובעת ביצעה עבודה במסגרת הרגילה והשוטפת של המשרד, ביצעה מטלות שהוטלו עליה על ידי הנתבע ונדרשה לפעול בהתאם להנחיותיו
בית הדין לעבודה בתל אביב קיבל תביעה של עורכת דין להכיר במעמדה כעובדת שכירה במשרד עורכי הדין ליפא לזנובסקי ולחייב את בעל המשרד בתשלום זכויותיה הסוציאליות כעובדת. השופטת רוית צדיק קבעה כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעסיק, חרף ההסדר לפיו התמורה שולמה לה כנגד חשבונית מס, וכי התובעת פוטרה שלא כדין בהיעדר שימוע.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובעת, עו"ד ליאת כהן, שמשה כעורכת דין במשרדו של עו"ד ליפא לזנובסקי במשך שבע שנים. ההתקשרות בין הצדדים נעשתה בדרך של מתן שירותים, במסגרתה שילם לזנובסקי את התמורה החודשית כנגד חשבוניות מס שהגישה לו כהן מידי חודש. התמורה חובה על פי שעות עבודתה של התובעת, במכפלת התמורה השעתית שסוכמה בין הצדדים – 40 שקל בתחילת ההתקשרות ועד 61 שקל בסופה, בצירוף מע"מ. התובעת דיווחה על נוכחותה במשרד באמצעות הדפסת כרטיס נוכחות, ולעיתים דווחה גם על שעות עבודה מהבית.
באחד הימים כינס הנתבע את עובדי המשרד, ובכלל זה את התובעת, לשיחה על הירידה בתפוקת העבודה במשרד. בעקבות השיחה, פנתה התובעת לנתבע במכתב שבו הביעה את מורת רוחה מהדברים שנאמרו. הנתבע השיב לפנייתה במכתב משלו, אשר לאחריו לא שבה התובעת לעבודתה, והצדדים חלוקים בשאלה אם מדובר בהתפטרות או בפיטורים.
בתביעתה טענה התובעת כי צורת ההתקשרות בינה לבין הנתבע נועדה להתחמק מתשלום זכויותיה. עוד טענה התובעת כי עבודתה הייתה זהה לחלוטין לעבודתם של עורכי דין שכירים במשרד והיוותה חלק מפעילות הליבה של המשרד. התובעת הייתה נתונה למרותו של הנתבע, קיבלה ממנו הוראות ועשתה שימוש בציוד אשר העמיד הנתבע לרשותה. כמו כן היעדרויותיה מהעבודה היו בתיאום מלא עם הנתבע ועבודתה היוותה לרוב את הכנסתה היחידה או העיקרית.
מנגד טען הנתבע כי התובעת התקשרה עמו כעורכת דין עצמאית שנהנתה מהסדר זה, שכן הוא אפשר לה לעסוק בעבודות פרטיות פרט לעיסוקה במשרד.
השופטת רוית צדיק קיבלה את התביעה וקבעה כי בחינת מכלול הנסיבות מצביעה על קיומם של יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים. זאת, בין היתר נוכח העובדה כי התובעת ביצעה עבודה במסגרת הרגילה והשוטפת של המשרד, ביצעה מטלות שהוטלו עליה על ידי הנתבע ונדרשה לפעול בהתאם להנחיותיו, וכן לא החזיקה עסק עצמאי או משרד משל עצמה.
השופטת לא ייחסה משקל רב לעובדה שלא בוצע פיקוח הדוק על שעות עבודתה של התובעת והיא היתה חופשיה לצאת ולבוא כרצונה. מבחינה מהותית, ציינה השופטת, התובעת נדרשה להגיע למשרד הנתבע ולבצע עבודה עבור לקוחות משרדו.
עוד צוין כי עיון בנתוני הכנסותיה של התובעת כפי שדווחו למס הכנסה מלמד כי התשלומים שקיבלה התובעת מהנתבע היו חלק גדול מהכנסתה, דבר המעיד על תלות כלכלית של התובעת בעיסוקה אצל הנתבע. הקשר בין הצדדים נמשך ברציפות כשבע שנים, שבמהלכן התובעת יצרה לחופשות לידה וחזרה לעבודה סדירה לאחריהן. "על יסוד האמור לעיל, מששוכנענו כי התובעת השתלבה בנתבע בתפקיד אשר היווה חלק מליבת העבודה המבוצעת בנתבע, הייתה חלק אינטגרלי ממנו ולא שימשה כגורם חיצוני המעניק שירותים, הגענו לכלל מסקנה כי שררו יחסי עבודה בין הצדדים", סיכמה השופטת.
השופטת צדיק דחתה את טענת הנתבע כי שכרה החלופי של התובעת לו הייתה עובדת כשכירה במשרדו עומד על 25 שקל לשעה בתחילת העסקתה, וקבעה כי הוא לא הציג כל ראיה לכך שעורך דין שכיר במשרדו בוותק של התובעת השתכר שכר דומה בתחילת ההתקשרות ביניהם. בנוסף, לא הוכח כי התמורה ששולמה לתובעת היתה גבוהה באופן ניכר מהתמורה שהיתה משולמת לה אילו הועסקה כשכירה. נוכח האמור, נקבע שכרה הקבלני האחרון של התובעת – 61 שקל לשעה – כשכר שלפיו יש לחשב את זכויותיה.
עוד נקבע כי התובעת פוטרה למעשה במכתב שכתב לה הנתבע, שבו הלין על התנהלותה ועל התפוקה הנמוכה שלה וחתם אותו בביטויים "הגיעו מים עד נפש" ו"נראה לי שאין טעם להמשיך יותר, וכי אין מנוס מכך שכל אחד ילך לדרכו". השופטת הבהירה כי העובדה שהמכתב הסתיים במילים "לתגובתך אודה" אינה פוטרת את הנתבע מחובתו לזמן את התובעת בכתב לישיבת שימוע, ככל שבכוונתו להפסיק את ההתקשרות עמה. כמו כן, היעדר התגובה מצדה של התובעת אינו מעיד על התפטרות מיוזמתה, שכן פרשנות זו מרוקנת מתוכן את הליך השימוע ומטרתו. נוכח האמור, נקבעה זכאותה של התובעת לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, וכן סך של 20 אלף שקל בגין פיטורים שלא כדין ובהיעדר שימוע.
הנתבע ישלם לתובעת בנוסף את הסכומים המגיעים לה בגין אי הפרשה לפנסיה, דמי הבראה, חופשה שנתית ודמי חגים, ויישא בהוצאות שכר טרחת עורך דינה בסך של 12 אלף שקל.
