טוב מאוד עשה ארי שביט שהתנצל. לא מבחינה פלילית או סניגוריאלית, כזו שעושה חישוב מנוכר של אסטרטגיית הגנה. אלא מבחינה מוסרית וערכית, של גבר שמבין את חומרת מעשיו, לוקח עליהם אחריות ומבין שאיבד את הצפון. זה הכול
בעקבות הסערה סביב המקרה של העיתונאי ארי שביט, שהתפטר בעקבות כתבתה של העיתונאית האמריקאית דניאל ברין, בה היא תיארה כי הוטרדה מינית על ידו, שביט בעצמו העיד שלקה בעיוורון, שאיבד את דרכו – ואנחנו כחברה עוד מלינים על כך?? 'למה התנצלת?' שואלים אנשים בכתבות וראיונות, זועמים על מעשהו של שביט. למה?? כי הוא עשה משהו אסור!
קל מאוד לסווג את תחום עבירות המין כמקרה של "הוא אמר, היא אמרה". כתחום כזה ללא כללים ברורים, שכל רגע עלול גבר למצוא את עצמו מואשם באונס. תחום בו ניתן לפקפק אוטומטית בגרסת המתלוננת, באופן שלא היה נעשה לו היה מואשם החשוד בעבירות רכוש או אלימות. "זכאי עד שהוכח אחרת" תקף לכל העולם הפלילי, וגם לענייננו. אך איכשהו חזקת החפות מקבלת הרבה יותר מעריצים, כשהמדובר בעבירות מין.
אז כנראה שאת האמת צריך להגיד בצורה בוטה יותר, גברים יקרים: הגבולות הם לא באמת אפורים. הם מאוד שחורים ולבנים. אל לנו להתפתות להאמין שלא ברור היום מה הגבולות. הגבולות היו ונשארו במקומם. הגבולות תמיד היו אותם הגבולות שהתוותה לנו הפטריארכיה: אישה מוגדרת על פי מיניותה, נשיותה, ובהתאם לכך עליה לקבל בהבנה התייחסויות לגופה. השינוי היחיד הוא שיותר ויותר קורבנות אוזרות אומץ ומשתפות בסיפורן. הסיכוי שאמירה תמימה, נגיעה מקרית ביד או ניסיון כושל להתחיל עם אישה, יוביל לתלונה במשטרה, הוא מזערי – בהמשך הכתבה אוכיח זאת בעזרת נתונים מספריים. אין מה לפחד, הגבול ברור, רובו כתוב גם בחוק.
דיון חשוב מאין כמוהו בסוגיה טעונה זו, דיון שלא מספיק מובא לכדי ידיעת הציבור – הוא דווקא הדיון בנתונים האמפיריים, במספרים היבשים. נתונים אלו יאפשרו לנו לנהל שיח שמושתת על עובדות, כאשר אנחנו זוכרים שמראש מדובר בשיח שאיננו נייטרלי. ללא הבאת הנתונים המספריים, כול הדעות, המאמרים, הכתבות, הפוסטים, העלבונות וההתלהמות – מאבדים מערכם. רוצים לגבש דעה אמתית על סוגיית האלימות המינית כלפי נשים בארץ? תכירו קודם כל את העובדות.
התפישה החברתית הרווחת לפיה כל אישה שמרגישה פגועה מסיבה כזו או אחרת, תעליל על גבר מבלי לחשוב פעמיים, מובילה לכך שהלך הרוח החברתי נוטה להיות חשדני ואף עוין כלפי נשים שמתלוננות על כל סוג של אלימות מינית.
כשפרשה כזו נחשפת, בצדה האחד עומד הנאשם, בדרך כלל איש ציבור, סלבריטאי, בלא מעט פעמים גם דמות מוכרת ואהובה. מהצד השני עומדת המתלוננת, שבניגוד לתוקף, היא לרוב דמות לא מוכרת, שבמקרים מסוימים נחשפת עם שם ותמונה, אך על פי רוב – נותרת אות בלבד. א' ממשרד התחבורה, א' ממשרד התיירות. פנים מטושטשים בראיון טלוויזיוני. וכיצד אפשר להזדהות רק עם אות? עם אישה ללא זהות, שטוענת שגיבורי התרבות שלנו אנסים?
אז בואו נסדר כמה דברים בהקשר זה: באופן כללי, וכהערה מקדימה, אם תחשבו על זה בהיגיון לרגע, מעט מאוד אנשים (גברים או נשים) יחליטו לקום בוקר אחד, להמציא שקר ולדבוק בו בקנאות לאורך זמן רב – ויהי מה. היכולת להתמיד בגרסתך גם במהלך חקירות רבות וארוכות, תשאולים שנוגעים לעבר המיני האישי, חקירות-נגד ברוטליות וכל זאת תוך הבנה שהם הורסים למישהו את החיים – היא יכולת שיש לאחוז נמוך מאוד מהאוכלוסייה. למזלנו.
אני יודעת מה תענו לי: אתם תזרקו ישר את המקרה ההוא שפורסם לאחרונה, על עורך הדין שהעלילו עליו לשווא. נכון, היה מקרה כזה, והוא היה מזעזע, אין ספק. והוא גם זכה להד תקשורתי גדול. אבל לעומת המקרים ההפוכים – כשלא הוכח שזו תלונת שווא, כשהוכח שהדברים אכן קרו, כשנחשפו עוד מתלוננות (ללא קשר ביניהן) והצביעו על אותם הדפוסים: לאור כל אלו, אותו מקרה-שניים של עלילת שווא בטלים בשישים. עזבו בשישים, בטלים במאות. ואיך תמיד ישר נחשפות עוד נשים, ממקומות שונים וללא קשר ביניהן?? האם כולן בקנוניה אחת גדולה? "היא פירשה אותי לא נכון, רק רציתי להתחיל איתה". לי נדמה שהבעיה היא לא הפרשניות, אלא המפרש.
ולבסוף בואו נדבר רגע על המונח הזה, שכל כך מאיים על כולנו, שגורם לנו להתייחס בפקפוק לכל מתלוננת: תלונות השווא. בואו ננסה לפרוט אותו לנתונים מספריים, ולהתמודד עם חלקיו.
על פי נתוני משרד המשפטים (המידע לקוח מהיחידה לחופש המידע של משרד המשפטים), במהלך שנת 2014 הסתיים הטיפול ב-720 תיקים שקשורים לעבירות מין. 81% אחוז מהתיקים הסתיימו בהרשעה, ורק 4% הסתיימו בזיכוי. זאת ועוד, בשנת 2014 נסגרו 2,995 תיקי עבירות מין, ללא הגשת כתב אישום. עילות הסגירה הן: 67% חוסר ראיות לעומת 12% חוסר אשמה.
לפי איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, המציג נתונים שפורסמו על ידי משרד המשפטים, הפרקליטות והנהלת בתי המשפט, אחת מכל שלוש נשים תעבור בחייה פגיעה מינית ואחת מתוך כל שבע נשים עוברות אונס. ב-95% מהמקרים, התוקף הוא גבר, וכזה שמוכר לאישה (לא גבר זר).
לפי נתונים רשמיים שהתקבלו באמצעות חוק חופש המידע ממשרד המשפטים באפריל 2015, בעקבות בקשה שהגישה עו"ד יערה רשף, מטעם אגודת אחת מתוך אחת, ונוגעים לכל סוגי העבירות ולא רק לעבירות מין, סך כל כתבי האישום שהוגשו בגין תלונה כוזבת (כלומר, גבר או אישה ששיקרו למשטרה בהגשת תלונה) הוא: 182. מתוך כל אלו, 9 כתבי אישום הוגשו כלפי נשים, ו-173 כתבי אישום הוגשו כלפי גברים.
הוסיפו לכל נתונים אלו את הסקר שערך המשרד לבטחון פנים בשיתוף עם הלמ"ס, לפיו 98% מההטרדות המיניות, כלפי גברים או כלפי נשים, כלל לא דווחו (הנתון כולל גם פגיעות שנעשו ברשת). גם גברים מותקפים ומוטרדים מינית, והרבה מהם מסתירים זאת מתוך בושה להיתפס לא גבריים. "אתה מתלונן שהטרידו אותך מינית? תגיד תודה". זוהי גם סוגיה שממעטים לדבר עליה.
אז מה אומרים לנו כל המספרים הללו ולמה חשוב שנכיר אותם?
ראשית דבר: הסתייגות. ההסתייגות נוגעת לנתונים הכלליים ביחס לאחוז ההרשעות בישראל, בכל העבירות. אחוז זה הוא גבוה מאוד, מעל 90%. כלומר אחוזי ההרשעה הגבוהים בעבירות מין קשורים גם לעובדה שבאופן כללי אחוז ההרשעה בישראל גבוהים.
ובכל זאת, אם התחושה בחברה שיש סכנה שמאיימת מעל ראשו של כל גבר שיגישו נגדו תלונת שווא, אותה תחושה שמובילה למשפטים כמו: "אי אפשר כבר להגיד כלום יותר", "אי אפשר כבר להחמיא לאף אחת", איך תסבירו בכל זאת את אחוזי ההרשעה הגבוהים? ב-81% מהתיקים בעבירות מין, הוכחה העבירה מעבר לכל ספק סביר.
גם אם נסתכל על עילות סגירת התיקים בפרקליטות, נגלה שברוב המקרים נסגר התיק בשל חוסר בראיות, כלומר: יש דברים בגו (בדרך כלל). חשוב לציין שבאותו אופן שחוסר בראיות לא בהכרח אומר שהעבירה התרחשה, כך גם סגירה בעילת חוסר אשמה לא בהכרח מצביעה על כך שהעבירה לא התרחשה (זוכרים את שמעון קופר, האלמן שרצח את שתי נשותיו? תיקו נסגר בהתחלה בעילת חוסר אשמה). זאת במיוחד בתיקי אלימות מינית כאשר לעתים קשה למתלוננת להצביע על תוקפהּ.
ואם נתעלם לרגע מכל הנתונים הסטטיסטיים, הפרשנויות והניתוחים. אישה שעברה תקיפה מינית, מכל סוג שהוא, היא קורבן בעל מאפיינים אחרים מכל שאתם מכירים. עזבו את כל הסרטים, העיתונים, הכתבות והברבורים. במציאות, האומץ שנדרש מהנשים הללו לחשוף את עצמן, לספר את סיפורן, והאומץ שנדרש מהן כדי בכלל להכיר בעובדה שהן נפלו קורבנות לתקיפה מינית – הוא אומץ שקשה להסביר במילים. הזרקור התקשורתי שמונח עליהן מהרגע בו נחשפו, הכתבות הפולשניות על עברן המיני, החקירות שהן עוברות בבתי משפט ובמשטרה, וההבנה שהסיוט הכי גדול אולי בכלל לא הייתה התקיפה עצמה – מביאים אותי למסקנה שכמעט ולא שווה לעבור את כל זה. גם אני לא בטוחה שהיה לי את האומץ. אז לעבור את הסיוט הזה בשביל אירוע פרי דמיונן? עשו לי טובה.
בדומה לכך שלא נאשים את הקורבנות במקרים של עבירות אחרות שאינן עבירות מין, כך גם אל לנו, כחברה ששואפת להיות ערכית, להפנות סקפטיות מיידית אל המתלוננות בעבירות מין. אם יגנבו לכם חלילה את הארנק מהרכב, אתם יכולים לדמיין לעצמכם את המשטרה טוענת: בעיה שלכם שהשארתם את הרכב פתוח?
אז מדוע נראה הגיוני להאשים קורבן לתקיפה מינית? ואיך, לעזאזל, גם כשנחשפות עוד ועוד עדויות, גם כשהנאשם מודה, גם כשהוא כבר יושב בכלא: אנחנו עדיין בוחרים להזדהות עם התוקף, במקום עם הקורבן.
הכותבת, מיכל טהון, היא עורכת תוכן באתר "תקדין" ומשמשת כעורכת משנה בכתב העת "הפרקליט"
