התובעת טענה כי השוטרים תקפו אותה, עצרו אותה שלא כדין וגרמו לה לשהות חודש וחצי במחלקה סגורה במוסד הפסיכיאטרי לאחר שהכריחו אותה לחתום על טופס הסכמה מרצון לאשפוז. ביהמ"ש חייב את המשטרה לפצות ב-20 אלף שקל וקבע כי אף שלא הוכח שהשימוש בכוח חרג מהסביר, כפיית ההסכמה לאשפוז תואמת את ההגדרה של כליאת שווא
בית משפט השלום בחיפה חייב את משטרת ישראל לפצות ב-20 אלף שקל אישה שאולצה לחתום על טופס הסכמה לאשפוז תחת איום במעצר, לאחר שקבע כי החתימה נעשתה בניגוד לרצונה של התובעת, ועל כן יש לראות את האשפוז כאשפוז כפוי שלא כדין, שנעשה על פי החלטה מכוונת ולא מקצועית של הקצין התורן.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
באוגוסט 2011 הסתתרה התובעת בדירת אמה לאחר שלדבריה, אחותה הזעיקה למקום את המשטרה במטרה להתנכל לה על ידי השמתה באשפוז פסיכיאטרי. לטענת התובעת, שלושת השוטרים שהגיעו לדירת האם החליטו, על דעת עצמם ומבלי שהייתה בידיהם הוראת אשפוז, לקחת אותה למוסד פסיכיאטרי ולשם כך הם אחזו בה, הוציאו אותה מדירת אמה, דחפו אותה לארץ והיכו אותה בידיהם וברגליהם. לאחר שהשוטרים אזקו את התובעת היא הוכנסה לטענתה לניידת והוסעה למוסד הפסיכיאטרי, שם הכריחו אותה השוטרים, תחת איום במעצר, לחתום על טופס הסכמה לאשפוז.
כעשרה ימים לאחר אשפוזה במוסד, הופנתה התובעת לבית החולים רמב"ם, שם אובחנו שברים בצלעותיה ולאחר מכן היא הוחזרה למוסד הפסיכיאטרי. התובעת טענה כי השוטרים תקפו אותה, עצרו אותה שלא כדין וגרמו לה לשהות חודש וחצי במחלקה סגורה במוסד הפסיכיאטרי לאחר שהכריחו אותה, בניגוד לרצונה, לחתום על טופס הסכמה מרצון לאשפוזה. לפיכך, עתרה התובעת לפיצוי בסך 100 אלף שקל בגין הכאב והסבל שגרמו לה הפגיעות הגופניות ושלילת חירותה.
השופט אורי גולדקורן קיבל את התביעה בחלקה וציין כי המשטרה לא הביאה ראיות שיש בהן כדי לשפוך אור על אופן העברת התובעת מתחנת המשטרה למוסד הפסיכיאטרי וקבלתה לאשפוז. לפיכך, גרסתה העובדתית של התובעת, לפיה בהגיעה למוסד היא נדרשה על ידי אחד השוטרים לחתום על הסכמה לאשפוז, לא נסתרה. עוד הוסיף השופט כי משהתובעת התנגדה לאשפוז ולנוכח תיאורו של קצין התורן בדבר חוסר היכולת לתקשר עמה, יש לראות את האמור במסמך סיכום האשפוז לפיו התובעת הסכימה להיבדק, כחיזוק לגרסתה כי היא נאלצה לחתום על הסכמה עקב איום השוטר במעצר אם לא תעשה כן.
עוד נקבע כי המשטרה לא הוכיחה כי השוטר הודיע לתובעת טרם מעצרה כי סיבת המעצר היא תקיפת אחותה, ועל כן לא התקיים התנאי לחוקיות המעצר, המחייב להבהיר לעצור את סיבת מעצרו. עם זאת, העיר השופט כי הכלל הוא שבהערכתה של פעילות משטרתית בהקשר של תביעת נזיקין אזרחית, ייתכנו נסיבות מיוחדות וחריגות בהן ניתן לומר כי הפעולה, אף שהייתה בלתי חוקית, לא חרגה ממתחם הסבירות. זאת, במיוחד כאשר התנהלה פעילות בסיטואציה דוחקת, אלימה ורוויית מתח בה שולי הטעות רחבים יותר.
השופט ציין כי התובעת לא טענה לקיומה של תקיפה רשלנית ולא ניתן להעריך על סמך הראיות אם בהפלתה למדרכה ובהכאתה חרגו השוטרים מהסביר ומהנדרש על מנת להתגבר על התנגדותה האלימה למעצר. עם זאת, נקבע כי אין לראות את האשפוז כאשפוז בהסכמה, אלא כאשפוז כפוי שלא כדין, שנעשה על פי החלטה מכוונת ולא מקצועית של הקצין התורן. השופט ציין כי הוראת הנוהל המשטרתי, שלא הוגשה כראיה בשלב ההוכחות, אינה גוברת על ההוראות הספציפיות שבחוק טיפול בחולי נפש ואינה יוצרת עילת מעצר עצמאית נוסף על העילות הקובעות בחוק המעצרים. נוכח האמור, נקבע כי הובלת התובעת על ידי המשטרה למוסד הפסיכיאטרי וכפיית הסכמתה לאשפוז בניגוד לרצונה תואמים את ההגדרה של עוולת כליאת שווא, והמשטרה חויבה לפצות את התובעת ב-20 אלף שקל.
