ביהמ"ש דחה את הטענות כי לא היה מקום לבצע את הניתוח בשל מצבה הנפשי של המנוחה, שלא נבדקה על ידי פסיכיאטר קודם לכן, ובשל היותה "אכלנית מתוקים כפייתית", והבהיר כי רשלנות הצוות הרפואי בבית החולים, שאליו הגיעה המנוחה עם זיהום חמור, הוא שגרם למותה
בית המשפט המחוזי מרכז חייב את בית החולים לגליל המערבי בנהריה לפצות את ילדיה ובעלה של מטופלת שעברה ניתוח קיצור קיבה (ניתוח "שרוול") ונפטרה מסיבוכים, בסך של 2.3 מיליון שקל.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
המנוחה, שנפטרה בגיל 50, שימשה כמזכירה רפואית בבית החולים רמב"ם וכמנהלת צוות בארכיון בית החולים. כשהיתה בת 48, פנתה המנוחה לרופא המשפחה בעקבות בעיות שינה שמהן סבלה, והופנתה על ידו לבדיקת שינה. באותה עת עמד משקלה על 105 ק"ג ומדד ה-BMI (אינדקס לבדיקת עודף משקל המחושב על פי המשקל והגובה) עמד על 37. בדיקת שינה אבחנה אצלה תסמונת דום נשימתית בשינה בחומרה בינונית.
כשנה לאחר מכן אובחנה המנוחה כסובלת מהפרעה על רקע נפשי בעקבות מות אימה, והחלה בטיפול תרופתי. כחודשיים לאחר מכן נמצאו אצל המנוחה בעיות רפואיות נוספות – חזרה של פסוריאזיס אחרי מספר שנות רגיעה ודלקת במעי, והיא ירדה במשקל באופן משמעותי אולם עלתה בהדרגה עד למשקלה הקודם.
בהמשך, פנתה המנוחה למנתח בכיר ברמב"ם ומנהל היחידה לכירורגיה בריאטרית, בבקשה לברר אפשרות לבצע ניתוח קיצור קיבה. המנתח הפנה את המנוחה למספר בדיקות מקדמיות, אך פטר אותה מבדיקה של פסיכיאטר לצורך בחינת התאמתה לניתוח. בשלב זה, עמד ה-BMI של המנוחה על 40.4, לאחר שנמדדה בדיקת גובה מדויקת יותר במקום הבדיקה המוטעית שבוצעה קודם לכן. המנתח ציין כי המנוחה סובלת מפסוריאזיס ועישון כבד, ממצב טרום סוכרתי ומהפרעה משולבת בשומני הדם, וכי היא "אכלנית מתוקים כפייתית". לאחר שהוסברו לה סיכוניו הפוטנציאליים של הניתוח וסיכויו, היא חתמה על הסכמה לניתוח ונותחה במאי 2011.
מאחר שהניתוח לא כלל אירועים חריגים ולאחריו המנוחה חשה בטוב, היא שוחררה לביתה אולם בביקור החוזר אצל הרופא היא התלוננה על חולשה, בחילות והקאות. לאחר שהתלונות חזרו גם בחודש שלאחר הניתוח, היא הופנתה לחדר המיון בבית החולים בנהריה, שם אושפזה במחלקה הכירורגית ועברה ניקור וניקוז של מורסה בחלל הבטן. בהמשך הועברה המנוחה למחלקת טיפול נמרץ בשל החמרה במצבה כתוצאה מאלח דם, ולאחר שטופלה באנטיביוטיקה נראה היה כי מצבה תחת שליטה עם מוקד זיהומי בבטן העליונה, שהיה מנוקז. המנוחה שוחררה לביתה וטופלה במעקב יומי בקופת החולים, כאשר בכל אותה עת המשך הנקז להפריש מוגלה. הרופא הכירורג שלל אפשרות להוציא את הנקז והורה להמשיך בשטיפות בלבד, ללא צורך באנטיביוטיקה, ולחזור לביקורת בעוד חודש.
כעבור מספר שבועות הגיעה המנוחה שוב לחדר המיון בבית החולים בנהריה, שם נקבעה אבחנה של אלח דם. היא הועברה לבית החולים רמב"ם בחיפה במצב של הלם ספסטי ועברה ניתוח לכריתת הטחול. מצבה של המנוח הוסיף להתדרדר, ולאחר חודש היא נפטרה מדום לב.
התובעים, ילדיה ובעלה של המנוחה, הפנו את טענותיהם לבית החולים רמב"ם, שלטענתם התרשל הן בעצם ההמלצה לביצוע הניתוח והן בניתוח עצמו, ולבית החולים בנהריה, שהתרשל לטענתם בטיפול בה ובמעקב אחר מצבה. המומחה מטעם התובעים מצא כשלים בהיעדר בדיקה פסיכיאטרית עובר לניתוח, ובהתעלמות ממצבה הרפואי, המהווה "התווית נגד" לניתוח. עוד ציין המומחה כי רוב מדידות ה-BMI שנערכו למנוחה לפני הניתוח לא עברו את גבול ה-40, כך שלא היה מקום כלל להפנות לניתוח בריאטרי.
השופט צבי ויצמן קיבל את התביעה נגד בית החולים בנהריה אך הבהיר כי לא נמצאה כל רשלנות אצל הצוות הרפואי והרופא המנתח בבית החולים רמב"ם. השופט הבהיר כי על פי הנחיות משרד הבריאות והפרקטיקה הנוהגת, גם BMI של 35 שנלוות לו מחלות כגון דום נשימתי בשינה או שומנים בדם, יכול להוות אינדיקציה לניתוח, כך שהמנוחה היתה מועמדת לניתוח על פי כל התוויה.
השופט הוסיף כי הימנעות הצוות הניתוחי ברמב"ם מלבחון האת מצבה הנפשי של המנוחה לא חרג מהנהלים ומדרישות קופת החולים באותה תקופה, וכי הפרעות פסיכיאטריות קלות עד בינוניות כגון חרדה או דיכאון אינן מונעות את ביצוע הניתוח, ואף עלולות להשתפר כתוצאה ממנו. למעשה, פסק השופט, לו היה המנתח מעמיק ובוחן עד תום את תיקה ועברה הרפואי של המנוחה, הייתה מתחזקת המלצתו לעבור את הניתוח. בכל הנוגע להיותה של המנוחה "אכלנית מתוקים כפייתית", סבר השופט כי ניתן להניח שמשמעות הדבר הובהרה לה, לרבות הסיכון לעלות במשקל לאחר הניתוח, ועל אף זאת היא בחרה לעבור את ההליך.
השופט דחה את טענת התובעים להיעדר הסכמה מדעת וציין כי חובת הגילוי איננה מוחלטת ואינה משתרעת על כל פרטי המידע האפשריים בנוגע לטיפול או הסיכונים והסיכויים, וכן אינה כוללת סיכונים רחוקים ובלתי משמעותיים.
השופט קבע כי הצוות הרפואי בבית החולים בנהריה התרשל בכך שלא הקפיד להתייעץ עם המנתח והצוות הרפואי ברמב"ם לאורך כל הטיפול והמעקב ולא העביר את הטיפול והמעקב לידם, ובכך חרג מהפרקטיקה הרפואית ומהתנהגות רפואית סבירה ביחס למנותח הסובל מסיבוכים שלאחר ניתוח בריאטרי. עוד נקבע כי היה על הצוות הרפואי בנהריה להבהיר למנוח כי בית החולים אינו מהווה מרכז בריאטרי, ולציין בפניה את הפרקטיקה הקיימת להעברת מנותח למרכז הניתוחי שטיפל בו, ומשלא עשה כן הפר את חובת הגילוי. הצוות הרפואי התרשל עוד בכך שלא ביצע את כלל הבדיקות הנדרשות ולמעשה הותיר נקז שהוסיף והפריש מוגלה ללא תאריך יעד להוצאתו ומבלי שנשקלו חלופות טיפוליות בפרק זמן זה.
השופט העריך את הנזק לעיזבון בסך כולל של 2.6 מיליון שקל, כולל נזק הלא ממוני בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים בסך של 650 אלף שקל. לאחר ניכוי תגמולי המל"ל של קצבת השארים שמקבל האלמן, יפצה בית החולים בנהריה, באמצעות המדינה, את התובעים בסך כולל של 2.3 מיליון שקל, בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.4% מהסכום שנפסק.
