כלבתו של התובע שסבלה מהקאות ומקושי בנשימה קיבלה טיפול בעירוי, בזריקה, עברה צילום רנטגן ולבסוף ניתוח אקספלורטיבי שלא העלה דבר. רק לאחר שהוחלט לבצע לה המתת חסד, הסכימו הצדדים לבצע ניתוח נוסף, שבו התגלו עצמות עוף שגרמו לה לחנק והביאו בסופו של דבר למותה. מה פסק בית המשפט?
בית המשפט לתביעות קטנות בירושלים דחה תביעה שהוגשה נגד וטרינר בטענה כי רשלנותו באבחון ובטיפול היא שגרמה למות כלבתו של התובע. השופט דניאל מרדכי דמביץ קבע כי לא הוכחה אחריותו של הווטרינר ולא הוכח שיעור הנזק הנתבע – בסך של 15 אלף שקל, כך שגם אם היה נקבע שהווטרינר אחראי למותה, לא היה נפסק דבר.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
בדצמבר 2016 החלה כלבתו של התובע, כלבה מסוג פומרניאן, לסבול מהקאות, ירידה בתיאבון וקשיי נשימה. היא טופלה אצל הנתבע, הווטרינר הקבוע שלה, בעירוי נוזלים וזריקה להפחתת הכאב, אולם הסימפטומים לא נעלמו והיא קיבלה עירוי וזריקה נוספת למניעת הקאות ובחילות.
על פי הפנייתו של הווטרינר, הופנה התובע לביצוע צילום רנטגן, ובעקבותיו עברה הכלבה ניתוח אקספלורטיבי במרפאתו של הווטרינר – ניתוח חוקר שבמהלכו מבוצעת בדיקה פנימית ומבוצע טיפול מיידי בהתאם. לאחר הניתוח לקח הווטרינר את הכלבה איתו לביתו כדי להשגיח עליה במהלך הלילה.
למחרת אסף התובע את כלבתו חזרה הביתה, אולם כעבור יום החמיר מצבה והיא הקיאה ללא הפסקה. הווטרינר הסביר כי הוא אינו יכול לנחש מה הפתרון לבעיה, כך שהצעד הבא לאבחון הוא בדיקת אנדוסקופיה. בהמשך היום, משהיה ברור כי אין בכוונת התובע לפנות לבדיקה זו, הובן למעשה שהכלבה עתידה למות ושיש לבצע לה המתת חסד.
הצדדים הסכימו כי לפני כן יבצע הווטרינר ניתוח נוסף שתכליתו בדיקת הקיבה לכיוון הוושט, וכי אם יימצא שהכלבה אינה מסוגלת לשרוד מכל סיבה תבוצע המתת חסד. בניתוח השני נמצאו 7-8 עצמות עוף בתחילת הקיבה שככל הנראה גרמו לחנק ולכלל הסימפטומים אשר מהם סבלה הכלבה. בסופו של דבר הכלבה נפטרה דקות לאחר הניתוח השני, ובהסכמת התובע גופה נתרם למדע. התובע שילם לווטרינר 2,300 שקל תמורת הניתוח הראשון ועוד 400 שקל תמורת הניתוח השני – סכום מופחת בשל פטירתה.
בתביעה שהגיש טען התובע כי הווטרינר ביצע בדיקה קצרה ולא מקיפה אשר לאחריה נחפז לבצע ניתוח במעיים של הכלבה, וכן שגה בפיענוח צילום הרנטגן ומשום כך בחר לבצע ניתוח שגרם במישרין למותה. התובע טען כי הנתבע התרשל תוך שהדבר מדבר בעד עצמו וביקש להעביר אליו את נטל הראיה להוכיח כי לא התרשל.
עוד טען התובע לקנוניה בין הנתבע לבין הרופא שביצע את צילום הרנטגן, שייעץ לו להכין 3,000 שקל עבור הניתוח של הכלבה. לטענתו, הנתבע ציין בפניו את האפשרות לפנות לבית חולים וטרינרי, אך ציין בעיקר את העלות הגבוהה של הטיפול שם וניסה להרתיע אותו מלעשות זאת.
הנתבע הסביר מנגד כי רפואה וטרינרית בנויה מהיררכיה של עלויות. משמע, בניגוד לרפואת בני אדם, שהיא מכוונת לתוצאה אופטימאלית ללא התחשבות ממשית בעלויות הטיפול (בין היתר, נוכח ביטוח הבריאות הממלכתי), הרי שברפואת בעלי חיים, עלות הטיפול משפיעה על בחירת הטיפול. במקרה זה טען הרופא, כאשר הכלבה הובאה אליו, בוצע טיפול הדרגתי (גם מבחינת העלויות): תחילה זריקה, לאחר מכן צילום רנטגן ולבסוף ניתוח חוקר במעי, לאחר שהתובע עצמו לא רצה לבצע בדיקת אנדוסקופיה בשל עלותה הגבוהה (2,200 שקל). הנתבע טען כי הכלבה נפטרה בשל אכילת עצמות עוף, שקיבלה מהתובע או משפחתו, וכי הוא עשה כמיטב יכולתו וכמקובל לצורך הטיפול בה, אך היא היתה חלשה מדי מכדי להתאושש ונפטרה כעשר דקות לאחר הניתוח השני.
השופט דניאל מרדכי דמביץ קיבל את גרסתו של הנתבע וקבע כי התובע לא הוכיח את טענתו כי הובטח לו במשתמע שהאבחנה היא חד משמעית ובהתאם גם האפקטיביות של הניתוח הראשון מובטחת מראש. "לא בכל מקרה שטיפול אינו מיטיב את מצבו של המטופל (ואין הבדל אם מדובר בטיפול באדם או בבעל חיים) ישנה התרשלות של המטפל", הבהיר השופט. עוד נקבע כי לא הוכחה פרקטיקה לא תקינה של הווטרינר או חריגה מסטנדרט התנהלות סביר, וכי אין מקום להעביר אל נטל הראיה על הנתבע-המטפל.
מאחר שאחריותו של הנתבע לא הוכחה, פסק השופט כי אין צורך לבחון את שאלת הנזק, אף כי גם בסוגיה זו לא הונחו בפני בית המשפט ולו ראשיתן של ראיות התומכות בסכום הנתבע – כ-15 אלף שקל, כך שגם אם היתה נקבעת אחריות כלשהי לא היה נפסק כל פיצוי.
