"לוח עבודה עברית" המפרסם רשימת בעלי מקצועות ועסקים יהודים בלבד מציין בין היתר את הסכנות הקיימות בהעסקת "כאלה שאינם בני ברית". לאחר שנתבע, טען מפעיל האתר כי מדובר באבחנה בין שני עמים שיש ביניהם שונות רלוונטית מטעמים דתיים, שכן הרצון לעשות צדקה וחסד ולסייע ליהודים בפרנסתם הוא מצווה מרכזית בהלכה היהודית
בית משפט השלום בירושלים קיבל תביעה נגד מפעיל אתר האינטרנט "לוח עבודה עברית", המפרסם רשימת בעלי מקצועות ועסקים יהודים בלבד, וחייב אותו בפיצוי של 40 אלף שקל בגין הפרת חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
"לוח עבודה עברית" שמפעיל הנתבע, ארז ליברמן, מציע שירותי פרסום של עסקים, משרות ועובדים "על טהרת עבודה עברית", כפי שנרשם בו. הלוח, הפועל ללא כוונת רווח, פונה לציבור היהודי בלבד ומפרסם רשימת בעלי מקצועות יהודים ובעלי עסק המעסיקים יהודים בלבד, מתוך מטרה מוצהרת לסייע ליהודים בפרנסה. בעלי מקצועות או עסקים לא יהודים מנועים מלפרסם באתר, ובאתר אף צוינו הסכנות הקיימות בהעסקת "כאלה שאינם בני ברית" וכן צוין כי נערכות בדיקות על מנת לוודא שהמפרסם אכן עובד "עבודה עברית". בין היתר מופיעים באתר "סיפורי עבודה עברית", ובהם תגובות של משתמשי האתר המספרות, בין היתר, "על התחושה הטובה שבהעסקת עובדים יהודים" ועל "סיפוק גדול לפרנס ולהעסיק את האחים שלי, ולא לתת כסף למי שמוגדר כאויב שלי", וכיו"ב תכנים המיועדים לעודד העסקת יהודים והעדפתם על פני אחרים, בעיקר ערבים.
לטענת התובעים – המרכז הרפורמי לדת ומדינה – התנועה ליהדות מתקדמת ומרכז מוסאואה לזכויות האזרחים הערבים בישראל, הלוח הוא מקרה מובהק של הפליה במתן שירותים על בסיס גזע. התובעים טענו כי כוונת מקימי ומפעילי האתר ברורה – הדרתם של ערבים מקבלת השירות, תוך תיאורם כגורמים שליליים ומסוכנים, אולם גם במבחן אובייקטיבי התוצאה המפלה ברורה ומובהקת.
מנגד, טען הנתבע כי תכלית הקמתו של אתר לוח עבודה עברית היא עשיית צדקה וחסד עם יהודים, על ידי מתן סיוע במציאת פרנסה. לטענת הנתבע, חוק איסור הפליה לא נועד למנוע מקבוצת אנשים שביניהם מתקיימת מערכת קשרים ייחודית את האפשרות לעשות צדקה וחסד עם חברי הקבוצה בלבד. עוד טען הנתבע כי אין במעשיו פגיעה בעיקרון השוויון, ומכל מקום לא פגיעה שיש בה פגיעה בכבוד האדם, שכן מדובר באבחנה בין שני עמים/לאומים שיש ביניהם שונות רלוונטית מטעמים דתיים שעניינם עצם הרצון לעשות צדקה וחסד. זאת, שכן הרצון לסייע ליהודים בפרנסתם הוא מצווה מרכזית בהלכה היהודית.
להליך הצטרפה נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה כ"ידיד בית המשפט", ובמסגרת זו הציגה נתונים הנוגעים לתעסוקת ערבים בישראל ולשיעור ההשתתפות הנמוך של ערבים בשוק העבודה. עוד מלמדים הנתונים כי ערבים מיוצגים ייצוג יתר בתעסוקה לא איכותית, בעיקר בענפים שבהם השכר הוא הנמוך ביותר, ומודרים מענפי כלכלה בהם יש רמות הכנסה גבוהות. לטענת הנציבות, לוח פרסום מקוון – המפרסם בתי עסק המעסיקים יהודים בלבד ודורשי עבודה יהודים בלבד, אשר לכאורה שם לו למטרה לשכנע את הציבור להימנע מהעסקת עובדים שאינם יהודים, ועובדים ערבים בפרט – מהווה פגיעה עמוקה בעיקרון השוויון ומעודד יחס מפלה כלפי אוכלוסיה אשר כבר היום סובלת מהפליה ומתקשה להשתלב כראוי בשוק העבודה, ואף עלול לגרום להשפעה שלילית על שוק העבודה באופן רחב יותר.
השופטת עינת אבמן מולר דחתה את פרשנותו של הנתבע את החוק, המושתתת בעיקרה על היותה של ישראל מדינה יהודית, וקבעה כי פרשנות זו עומדת בסתירה ללשונו הברורה והחד משמעית של החוק, האוסרת על הפליה במתן שירות ציבורי מחמת גזע, דת או לאום. השופטת הוסיפה כי בית המשפט העליון אף קבע בעניין קעדאן כי לא זו בלבד שערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית אינם דורשים הפליה על בסיס דת ולאום במדינה, ערכים אלה עצמם אוסרים הפליה ומחייבים שוויון בין הדתות והלאומים.
השופטת הבהירה כי שירות הניתן במרחב הציבורי ליהודים בלבד ונמנע מי שאינם יהודים מהווה הפליה כמשמעותה בחוק, כעולה אף מהחזקות המעוגנות בו, ודחתה את טענות הנתבע לתחולת החריגים הקבועים בחוק. בעניין זה הבהירה השופטת כי אין מדובר בהבחנה המתחייבת מאופיו וממהותו של השירות, בדומה לפעילות במקום ציבורי שנועדה לפנויים ופנויות הסגורה בפני אנשים נשואים, אלא בניסיון להעניק כסות דתית או הלכתית לשירות שבעיקרו ובמהותו אינו בעל מאפיינים כאלה. זאת, שכן פרסום עסקים ובעלי מקצוע כשלעצמו ומעצם טיבו אינו מחייב התייחסות שונה ליהודים ולערבים.
עוד נדחתה הטענה לתחולת החריג המתיר "קידום צרכים מיוחדים של הקבוצה", ונקבע כי הנתבע אינו בא בגדר "ארגון" או "מועדון", והוא אף לא הסביר מהם אותם צרכים מיוחדים של יהודים, השונים מצרכיהם של אחרים שאינם יהודים ומצדיקים את העדפתם בשוק התעסוקה.
עם זאת, נמנעה השופטת מלפסוק את תקרת הפיצוי הקבועה בחוק ללא הוכחת נזק, ופסקה לתובעים פיצוי בסך של 40 אלף שקל, תוך התחשבות בנסיבות ביצוע ההפרה והפגיעה בציבור גדול ורחב, ברצון ליצור הרתעה אפקטיבית ובשיעור הפיצוי הנוהג בפסיקת בתי המשפט בתביעות על פי חוק איסור הפליה.
