ישראלית לשעבר ששהתה בביקור מולדת והגיעה לבקר במוזיאון עם בתה, ביקשה להצטלם על רקע אנדרטת "עמוד הגבורה" במקום. לבקשת בתה החלה התובעת לפסוע לאחור אלא שאז מעדה לתוך תעלה ונפלה. ביהמ"ש קבע כי המוזיאון התרשל אך ייחס לתובעת אשם תורם בשיעור ניכר של 65%
בית משפט השלום בת"א קיבל תביעת נזקי גוף נגד מוזיאון "יד ושם" בירושלים, בגין אירוע במהלכו מעדה אחת המבקרות לתוך תעלה שעה שניסתה להצטלם על רקע אנדרטת "עמוד הגבורה" שבמקום. נקבע, כי המוזיאון התרשל משלא הציב שלטי אזהרה, אולם יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של למעלה ממחצית משום שפסעה מרחק רב לאחור במקום זר לה לחלוטין, ובכך מנעה מעצמה את היכולת לראות את הדרך ולהבחין בתעלה כאשר התקרבה אל הקיר.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובעת, ישראלית לשעבר ותושבת ארצות הברית, הגיעה בשנת 2005 ארצה עם בתה לביקור מולדת. באחד הימים ביקרו השתיים במוזיאון יד ושם בירושלים, ובדרכן ליציאה מהאתר ביקשה התובעת להצטלם על רקע קיר באנדרטת "עמוד הגבורה". האנדרטה, הממוקמת בשטח פתוח, מוקדשת לגבורת הלוחמים בנאצים ועוזריהם והיא מורכבת מארבעה אלמנטים: רחבה, קירות, עמוד ותעלות. משני צדי הרחבה ניצבים קירות דמויי בטון שחור הבנויים משלושה גופים לא אחידים בעלי שקעים, כאשר בצמוד לקירות ולאורכם, נכרו תעלות ברוחב של כ – 20 ס"מ ובעומק של כ–30 ס"מ המפרידות בינם לבין הרחבה.
לבקשת בתה, שרצתה "לתפוס" במצלמה כמה שיותר מהרקע, התרחקה התובעת, הסתובבה ופסעה לאחור. בהגיעה למרגלות הקיר, מעדה לתוך התעלה ונפלה, וכתוצאה מכך נחבלה, שברה את זרועה וקרסולה ונותרה עם נכות בשיעור 27.15%. נוכח האמור, הגישה תביעה נגד התאגיד הסטטוטורי המפעיל את האתר וחברת הביטוח שלו, "מגדל".
השופטת הבכירה יעל הניג קיבלה את התביעה אך הפחיתה מסכום הפיצוי משמעותית בגין אשם תורם. תחילה, קבעה השופטת כי המוזיאון נושא בחובת זהירות מושגית כלפי המבקרים במקרקעיו, כאשר בגדר חובתו עליו לנקוט באמצעים סבירים על מנת למנוע התממשות סיכונים צפויים ובלתי סבירים. בהיות התעלה כרויה בקצה משטח הליכה, ללא סימון או ציון, קיימת לדעת השופטת הסתברות שהמהלך על המשטח לא יבחין בה, במיוחד אם דעתו נתונה לאלמנטים האחרים המתנשאים מעל פני המשטח. לדבריה, אין מדובר בסיכון נדיר ולכן על אדם סביר לצפות אותו.
אשר להסתברות להתממשות הסיכון, סברה השופטת כי מחד ההסתברות להתממשות הסיכון אינה מן הגבוהות. על אף התלהבותם של חלק מהמבקרים מצילום עצמם על רקע נופים ואלמנטים באתרים, ולמרות שלא ניתן לשלול פסיעות לאחור לצורך צילומים, סברה השופטת כי פסיעת מרחק כה רב לאחור אינה תופעה אופיינית. מאידך, לשיטתה, התובעת ניזוקה קשות בשל התממשות סיכון צפוי ואין צורך בנתונים מספריים על מנת לקבוע שתוחלת הנזק גבוהה בהרבה מעלותו של שילוט אזהרה. לפיכך, נקבע כי מדובר בהתרשלות של המוזיאון.
עוד הוסיפה השופטת כי הוספת ערכים חברתיים חשובים אינה משנה את התוצאה ואם כבר יש בה להטות את הכף עוד יותר לצד התובעת, אחת העם אשר הזדמנה למרחב ציבורי הנשלט ומעוצב לפי בחירת המוזיאון. בנוסף, התוצאה אינה משתנה גם עם הוספת 'התועלת שבהתנהגות', שכן הציבור נהנה מערכה האמנותי–חוויתי של האנדרטה, על תעלותיה הלא-מכוסות ולכן, ועל אף הסיכון, לא קמה חובה לכסותן. לעומת זאת, קמה למוזיאון חובה להתריע מפניהן באמצעות שילוט אזהרה והפרת חובה זו מהווה התרשלות.
יחד עם זאת קבע בית המשפט כי יש לייחס אשם תורם בשיעור ניכר לתובעת, אשר פסעה מרחק רב לאחור במקום זר לה לחלוטין, ובכך מנעה מעצמה את היכולת לראות את הדרך ולהבחין בתעלה כאשר התקרבה אל הקיר. בהקשר זה, בתה העידה שראתה את התעלה רק כאשר הגיעה אל אמה לאחר התאונה אלא שבכך אין לשלול את יכולתו של מבקר סביר הפוסע בנחת, להבחין בתעלה כשהוא מתקרב אליה. אשר על כן, העמידה השופטת את שיעור אשמה התורם של התובעת על 65%.
לאחר בחינת רכיבי הנזק השונים נקבע כי סך הפיצוי המגיע לתובעת עומד על 580 אלף שקלים, מתוכם רבע מיליון שקלים עבור כאב וסבל. בניכוי אשם תורם, עומד סכום הפיצוי שישולם לתובעת על 203 אלף שקל, בתוספת שכר טרחת עו"ד בסך 47,502 שקלים.
