הקצין, המשרת כסגן מדור בני ישיבות בצה"ל האחראי על גיוס חרדים, טען כי הנתבעים הלבינו את פניו ברבים בפרסומים שהופצו בקרב הקהילה החרדית אליה הוא משתייך וכללו ביטויים חריפים וקיצוניים נגדו על רקע שירותו הצבאי כגון "גיס חמישי", "מיסיונרים מקצועיים" ועוד. ביהמ"ש: "חופש הביטוי אינו חופש השיסוי"
בית משפט השלום ברמלה קיבל תביעת לשון הרע שהגיש קצין חרדי בצה"ל המשרת במדור בני ישיבות בלשכת הגיוס, נגד מספר אנשים שפרסמו נגדו שורת פרסומי לשון הרע על רקע שירותו הצבאי ופועלו בתחום גיוס החרדים. הפרסומים, שבאו לידי ביטוי בחוברת ובהקלטות שהושמעו בקו אליו מתקשרים מאזינים בארץ ובעולם, כללו ביטויים חריפים וקיצוניים נגד התובע ואלו הפועלים יחד עמו בתחום הגיוס כגון "גיס חמישי", "המנוע שמאחורי הצלחת מסלול השמד", "חוטא ומחטיא", "מכרו נשמתם לשטן" ועוד. ביהמ"ש פסק לו פיצוי של חצי מיליון שקלים וקבע: "דווקא בעידן האינטרנטי, המאפשר לאדם לשגר דברי בלע ולשון הרע תוך שהוא מסתתר מאחורי מסך של אנונימיות, קיימת חשיבות במסגרת פסיקת הפיצויים, לשיקולי הרתעת היחיד והרבים".
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
התובע, יהודה גליקמן, משרת בצה"ל כקצין בדרגת סרן בתפקיד סגן ראש מדור לשילוב בני ישיבות. בתביעה שהגיש לבית משפט השלום ברמלה באמצעות עו"ד שלומי וינברג, טען גליקמן כי הנתבעים, ארבעה במספר, הלבינו את פניו ברבים בפרסומים שכללו ביטויים קיצוניים שהופצו בקרב הקהילה החרדית אליה הוא משתייך. פרסומים אלו כללו לפי הנטען פשקווילים, חוברות, עלונים וכיוב' שהופצו בשכונות חרדיות בירושלים.
עוד נטען כי אחד הנתבעים הקליט נגד התובע הודעות קוליות משמיצות, במסגרת קמפיין ה"חרד"קים" שהיה קיים באותה עת נגד בני העדה החרדית שמתגייסים לצה"ל. ההודעות הושמעו בקו טלפון שבו שיחות מוקלטות המושמעות לכל מתקשר, כאשר לטענת התובע לקו זה אלפי מאזינים בארץ ובעולם.
בין היתר מתואר התובע בפרסומים אלו, יחד עם שאר בעלי התפקידים במדור גיוס חרדים בצה"ל, בתיאורים קשים כגון "גיס חמישי", "המנוע שמאחורי הצלחת מסלול השמד", "חוטא ומחטיא", "מכרו נשמתם לשטן", "מיסיונרים מקצועיים עם חזות חרדית", "ציידי נשמות" ועוד.
לטענת התובע, הפרסומים הפכו אותו ואת משפחתו ללעג וקלס בקהילה החרדית בפרט ובציבור הרחב בכלל, והכל נעשה בכוונת מכוון כדי להוציא דיבתו רעה ולנדותו מהקהילה. בנוסף נטען כי נוכח הפרסומים חוו ילדיו של התובע טראומה, משיחות הטלפון שהתקבלו בביתו בשעות הלילה המאוחרות ובשעות הבוקר ע"י מטרידנים שנהגו לקלל ולנתק. לדבריו, מדובר בעשרות שיחות ביום, אשר יחד עם הפרסומים המשפילים והמטרידים גרמו לתובע ולאשתו מתח נפשי כבד מחשש להתנכלות לאור פרסום תמונתו ושמו, ולכן הוא חושש להתהלך בשכונות החרדיות כשהוא לבוש במדי צה"ל. נוכח האמור, עתר התובע לפיצוי בסך 2.4 מיליון שקלים, פרסום הודעת תיקון, הכחשה או התנצלות וחדילה מפרסומים נוספים.
הנתבעים מצדם הכחישו קשר לכתובות הדוא"ל ולגופים באמצעותם פורסמו הפרסומים. לטענתם, מטרת התביעה להרתיע מבקרים המתנגדים לגיוס תוך פגיעה בחופש הביטוי ובשיח הדמוקרטי. בכל הנוגע להקלטות הקוליות, טען הנתבע 4 כי הוא אמנם אחראי להקלטה, אולם הפרסומים נשא אופי "חדשותי" ואינפורמטיבי, שמטרתו לדווח למאזיני הקו הנמנים עם הקהל החרדי, אודות מצב הדברים ואודות כתבות שפורסמו. לטענתו של הנתבע, דבריו הם הצגת עמדת הרבנים בבחינת "אמת דיברתי", יחד עם הבעת דעה וביקורת לגיטימית בעניין ציבורי בעל חשיבות רבה.
סגן הנשיאה, השופט מנחם מזרחי, קיבל את התביעה ופסק לתובע פיצוי של חצי מיליון שקלים. תחילה התייחס בית המשפט לעדותו של התובע וקבע כי הייתה הגונה ומאוזנת וניכר כי הוא לא חיפש נקם אלא מטרתו הייתה השגת הרתעה, הכרה בפעילותו האמתית במסגרת המדור לגיוס חרדים והכרה בשמו הטוב. עוד אימץ בית המשפט את עדות אשת התובע, וקבע כי הייתה מהימנה, אמינה, כנה, מאוזנת ושקולה. לרושם דומה הגיע בית המשפט ביחס לעדות מטעם החוקר הפרטי שהפעיל התובע על מנת להתחקות אחר המפרסמים. מנגד, עדותם של הנתבעים הותירה רושם שלילי על בית המשפט ונקבע כי אלו היו בלתי מהימנות וחמקמקות.
בכל הנוגע לאחריות הנתבעים לפרסום החוברת שבמחלוקת, קבע בית המשפט כי הראיה המרכזית הקושרת את שלושת הנתבעים הראשונים לחוברת המכפישה מוצאת את ביטויה בשיחה מוקלטת שערך החוקר הפרטי ומי שנשלח מטעמו עם אחד הנתבעים, כאשר נפגש עמו. נקבע, כי לא מדובר בבחינת האזנת סתר שלא כדין שכן מדובר בהקלטה שהקליט צד לשיחה, וכי האזנה לשמע ועיון בתמליל מובילים למסקנה כי הנתבע לא פותה להגיד דברים נוכח הבטחה או צפי לרווח כספי אלא מסר דברים מרצונו החופשי. במסגרת זו, התייחס הנתבע לחוברת כשייכת גם לו יחד עם אחרים וגם העיד על כוונותיו ומניעיו, ליצור "מכת מוות" לכל אותן דמויות שבחוברת. לאור האמור, הגיע בית המשפט למסקנה כי למרות שלא הוכח כי הנתבעים 2-3 הגו, כתבו ויצרו את החוברת באופן בלעדי, אולם קיימת להם אחריות לפרסום החוברת והם קשורים להפצתה, בין בעצמם ובין על דרך של סיוע. יחד עם זאת, לא הוכח כנדרש כי הנתבע 1 נושא באחריות לפרסום החוברת.
אשר לתוכן החוברת, קבע בית המשפט כי כל המעיין בה מגיע למסקנה ברורה שכל כולה דיבה ולשון הרע, ויש לדחות את הטענה כי המובא בה חוסה תחת חופש הביטוי, שהוא אינו חופש השיסוי והדיבה. כדוגמה ציין בית המשפט מספר ביטויים שהובאו בחוברת, כגון "גיס חמישי", שהוא כינוי לכוח חתרני וחשאי הפועל בתוך גוף מסוים כדי לפגוע בו, "מכרו נשמתם לשטן" – ביטוי המלמד על חבירה לגורמי רשע, ו"מיסיונרים מקצועיים עם חזות חרדית" המקבלים בונוסים על כל ראש – טענה המכילה בתוכה ביזוי והשפלה. עוד ציין בית המשפט כי שמו, פרטיו ותמונתו של התובע מתנוססים בתוך החוברת. לפיכך, הסיק בית המשפט כי כוונת בעל החוברת, יוצרה, מדפיסה ומפיצה הוא להשפיל, לבזות ולגנות את המוזכרים בה ולעשותם ללעג ומטרה לשנאה בתוך החברה החרדית.
עוד נקבע כי גם דבריו של הנתבע 4 שהוקלטו בקו הטלפוני, מגבשים את יסודות עוולת לשון הרע. צוין, כי טענתו של הנתבע לפיה הוא לא פרסם את הדברים אלא הציבור הרחב עושה כן תוך התקשרות יזומה לקו, היא טענה שכולה היתממות מאחר שאין הבדל בין פרסום בעיתונות הכתובה, שהציבור משלם כדי לרכוש אותה, לפרסום באותו קו שהציבור פועל כדי להאזין לו. עוד נקבע כי פרסומי לשון הרע שנכללו בחוברת ואמרותיו המוקלטות של הנתבע 4 אינם חוסים תחת הגנות החוק.
בקביעת סכום הפיצוי שקל בית המשפט בין היתר את היקף הפרסומים, את הפגיעה שנגרמה לתובע, שהייתה לדעת השופט פגיעה ישירה ולא נרמזת או משתמעת, וכי סביר בהחלט שהפרסומים פגעו קשות בשגרת חייו של התובע ובני משפחתו, השפילו אותם, הפכו את חייהם קשים, פגעו בכבודם והסבו להם צער רב. הוזכר, כי עקב הפרסומים הוגדר התובע כ"מאוים רמה 3" והוא ומשפחתו חוו שיחות מטרידות ובעלות גוון מאיים מאנשים שונים המאזכרים את החוברת. עוד סבר בית המשפט כי דווקא בעידן האינטרנטי, המאפשר לאדם לשגר דברי בלע ולשון הרע תוך שהוא מסתתר מאחורי מסך של אנונימיות, קיימת חשיבות במסגרת פסיקת הפיצויים, לשיקולי הרתעת היחיד והרבים. לכל האמור הוסיף בית המשפט את העובדה שהנתבעים לא הביעו כל חרטה, התנצלות או היכו על חטא, אלא שבו והביעו במהלך ניהול המשפט דעות התומכות בתוכן הדברים.
עוד נקבע כי הוכח שהנתבעים 2-3 פרסמו את החוברת בכוונה לגרום לתובע נזק, ולכן יש לפסוק לתובע פיצויים בהתאם לסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, המאפשר פסיקת כפל פיצוי לאל הוכחת נזק מקום בו הוכח שהפרסום נעשה "בכוונה לפגוע".
סיכומם של דברים, התביעה נדחתה נגד הנתבע 1 שלא הוכח כי היה לו קשר לפרסומים. ביחס לנתבעים 2-3, האחראים לפרסום החוברת, נפסק כי אלו יפצו את התובע בסך של 200 אלף שקל כל אחד והנתבע 4 יפצה בסך של 100 אלף שקל. לפיצוי הכולל, בסך חצי מיליון שקלים, יתווספו הוצאות ושכר טרחה בסך כולל של 92,500 שקל. מנגד, ישלם התובע לנתבע 1 הוצאות ושכ"ט בסך 15,625 שקל.
