בפסק דין שניתן בחודש שעבר חויבה לקוחה לפצות בעל פיצרייה ב-15 אלף שקלים לאחר שפרסמה בפייסבוק פוסטים מכפישים בנוגע לרמת האוכל. האם הפסיקה הזו מסמלת את סוף עידן חופש הביטוי של הצרכן בכל הנוגע לביקורת על בעלי עסקים ואיכות המוצרים? עו"ד שלומי וינברג: "להיזהר מקביעת עובדות נחרצות"
בחודש שעבר קיבל בית משפט השלום בנצרת תביעת לשון הרע שהגיש בעל פיצרייה במגדל העמק נגד לקוחה שפרסמה בפייסבוק פוסט פוגעני בנוגע לפיצה שקיבלה. בתביעה טען בעל הפיצרייה כי לאחר דין ודברים מול הלקוחה העלתה זו פוסט לדף הפייסבוק שלה, בו כתבה: "כשאת חושבת כל הדרך הביתה על הפיצה שבא לך...מזמינה ומקבלת את הדבר הזה...ספוג בנוזלים ברמה לא אכילה, בצל עם הקליפה מלמעלה ולקינוח שערה על הזיתים...תענוג!!".
השופט אלעד טל קיבל את התביעה וקבע כי מדובר בלשון הרע וכי לא עומדות ללקוחה ההגנות שבחוק. בסופו של דבר, חייב השופט טל את הלקוחה לפצות את בעל הפיצרייה ב-15 אלף שקל. הפסיקה נפוצה תוך זמן מאד קצר, בין היתר בגלל הפיקנטיות והשעשוע שבדבר אך גם בגלל המשמעויות שלה – ביקורות על עסקים ומוצרים הן דבר מאד נפוץ בעידן האינטרנט ולכן מטבע הדברים צרכן הקורא פסיקה כאמור יתהה האם הוא מסתכן בתביעת לשון הרע כאשר הוא מפרסם את דעתו על מוצר או שירות שקיבל. מן הצד השני, גם בעלי העסקים עשויים לחשוב שעומדת להם עילת תביעה על כל פוסט שצרכן מעלה בעניינם. מי צודק?
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
"נשאלת השאלה האם יש בכך שינוי מגמה לעומת פסק הדין שניתן בעניין כפות תמרים נגד אבי אפרתי, ולטעמי התשובה לכך היא שלילית", אמר ל"תקדין" עו"ד שלומי וינברג, בעל משרד המתמחה בתביעות לשון הרע. מדובר בפסק דין שניתן בסוף שנות התשעים, ועסק בתביעה שהגישה מסעדת יוקרה תל-אביבית נגד כתב ועורך בעיתון "תל אביב" שפרסמו כתבת ביקורת על המסעדה. בכתבה השתמש המבקר באמירות ובניסוחים בוטים במיוחד לתיאור המסעדה ורמת האוכל, בהם "נפחיה", "נאד גרנדיוזי", "נוזל חום נטול מרקם ותפל לגמרי", "טעם שמזכיר משהו מתפריט של חברת קייטרינג בינונית ומטה", "מקום שהמציאו אותו כדי לגנוב את כספך" ועוד. בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי ביקורת על מסעדה חוסה תחת הגנת תום הלב שבחוק על אף הלשון הבוטה בכתבה.
"בשני המקרים לא היה ספק כי מדובר בלשון הרע כהגדרתו בחוק", אומר עו"ד וינברג, "יחד עם זאת בעניין פסק הדין בנושא הפיצה, בית המשפט קבע שלא עומדת למפרסמת הגנת אמת בפרסום, והוסיף כי לא דייקה בדבריה והתמונה שצירפה הוספה על ידה לצורך הפרסום בפייסבוק. כמו כן, בחקירתה הנגדית אף הודתה הלקוחה כי העלתה את הפוסט לאחר שלא קיבלה פיצה חלופית, אך אם הייתה מקבלת פיצה אחרת הייתה מעלה פוסט חיובי. בית המשפט הסיק מכך כי אין ליתן אמון בטענותיה, וכי לא הוכחו הטענות העובדתיות שבפרסום. באופן דומה, הסיק בית המשפט כי גם הגנת תום הלב לא עומדת למפרסמת ש"לא דקדקה בקטנות". לשיטתי, אף ניתן היה להגיע למסקנה דומה מיישום הוראות סעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע. במובחן מכך, בעניין כפות תמרים לא התיימר הכותב לתאר תיאורים עובדתיים אלא את התרשמותו והבעת דעתו (השלילית) על המזון שהוגש במסעדה. בשים לב לעקרון חופש הביטוי ביחס לביקורות על "יצירות" כגון אוכל, יש להעדיף את העיקרון של חופש הביטוי, בנסיבות".
ומה הלקח לבאות? "אם אוכלים במסעדה ניתן להביע את הדעה על איכות האוכל באופן ענייני, גם אם בוטה", אומר עו"ד וינברג, "עם זאת חשוב להיזהר מקביעת עובדות נחרצות כגון: מגישים מזון מקולקל, איכות המזון לא עוברת את משרד הבריאות וכו', אשר הנטל להוכיח אותן גבוה יותר. חשוב לזכור שבפסק הדין של כפות תמרים דובר על ביקורת מאד קשה ודברים איומים ונוראים שנאמרו שם, אבל שם לא נטען בכלל להגנת אמת בפרסום. בפסק הדין של הפיצה הפרסום טען למוצר שגרוע למאכל אדם והדברים תוארו באופן עובדתי. ברגע שהשופט לא נתן אמון בגרסה, זה כבר השליך גם על העניין של תום הלב. זו הנקודה הארכימדית שעושה את ההבדל בין שני המקרים".
לקריאה נוספת ראו:
