בעל דין שלא היה שבע רצון משני פסקי דין שניתנו בעניינו בבית המשפט העליון, הגיש תביעה למחוזי בה עתר לבטלם בטענה שניתנו "בחוסר סמכות". משנדחתה תביעתו על הסף, הגיש ערעור לעליון, שהבהיר: מדובר בתביעה הנוגדת מושכלות יסוד במשפט ושיש בה פגיעה במבנה ההיררכי של מערכת השיפוט ובעקרון סופיות הדיון
המערער רכש מהמשיבה, חברת "הנסון ישראל" בע"מ, בטון ששימש ליציקת תקרת בית פרטי שבבעלותו, אלא שלטענתו הבטון לא עמד בדרישות התקן ועקב כך נאלץ להרוס את התקרה ולבנותה מחדש. בעקבות האמור, הגיש המערער תביעה כספית לבית משפט השלום נגד החברה, וזה קיבל את התביעה ופסק לזכותו סכום של כ-250,000 שקל.
ערעור החברה לבית המשפט המחוזי התקבל במובן זה שהתיק הוחזר לבית משפט השלום על מנת לבחון את נושא הנזק. במסגרת זו התנהלו הליכי ביניים, ובקשת רשות ערעור שהגישה החברה על החלטה של בית משפט השלום מצאה לבסוף דרכה לבית המשפט העליון התקבלה וניתן פסק דין המחייב את המערער ליתן תצהיר גילוי מסמכים. בסופו של דבר, דחה בית משפט השלום את תביעתו של המערער, לאחר שמצא כי הוא לא הוכיח את נזקו. על כך הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי וזה קיבל את הערעור ופסק לזכותו סכום של 180,000 שקל. החברה הגישה בקשת רשות ערעור לעליון, וזו נדונה כבערעור ונתקבלה בהרכב שלושה.
בעקבות האמור, הגיש המערער תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, במסגרתה טען כי שני פסקי הדין של בית המשפט העליון ניתנו בחוסר סמכות ודינם להתבטל. בית המשפט דחה על הסף את התביעה וקבע כי מתן סעד הצהרתי על בטלות פסקי דין של בית המשפט העליון אינו בסמכותו העניינית, ואינו מעוגן בדין, באשר ערכאת המחוזי אינה יושבת כערכאת ערעור על פסקי דין של בית המשפט העליון. עוד נקבע, כי אין מקום להעביר את התובענה לבית המשפט העליון, שאינו דן בתובענות מהסוג הזה כערכאה ראשונה.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
על פסק דין זה הגיש המערער ערעור לבית המשפט העליון. לטענתו, יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי כדי שידון בתביעתו, ולחלופין להורות על ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולדון בתובענה לגופה על פי "סמכות ביהמ"ש לערעורים לעשות כן". המערער טען, בין היתר, כי תוצאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי אבסורדית, ולפיה פסקי דין הניתנים בחוסר סמכות בבית המשפט העליון, אינם ניתנים לביטול בשל היעדר סמכות לדון בסוגיה.
עוד נטען כי היה על בית המשפט המחוזי לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט ולהעביר את התובענה לבית המשפט בעל הסמכות. לשיטת המערער, זה "אבסורד מוחלט" שאותה מערכת משפטית יכולה ביד אחת להכריע בסכסוך בחוסר סמכות עניינית ומנגד ביד השנייה מונעת מהמערער שניזוק את הזכות לטעון לביטול אותם פסקי דין שניתנו בחוסר סמכות עניינית.
השופט יצחק עמית דחה את הערעור וקבע כי התביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי – "נוגדת מושכלות יסוד במשפט, חסרת תוחלת, אינה מגלה עילה על פניה, ומוטב אילו לא הייתה מוגשת מלכתחילה, על אחת כמה וכמה ערעור סרק זה". לדבריו, מן המפורסמות הוא שבית המשפט העליון אינו יושב כערכאת ערעור על עצמו בהתייחס לפסקי דינו כבית משפט לערעורים, ואף לא כערכאת ערעור על החלטותיהן של ערכאות שיפוטיות אחרות, כל עוד הדבר לא נעשה במסגרת הליכי הערעור עצמם.
עוד הוסיף עמית כי קל וחומר שערכאות המחוזי והשלום אינן יושבות כערכאות ערעור על בית המשפט העליון, שאם לא כן מדובר בפגיעה במבנה ההיררכי של מערכת השיפוט ובעקרון סופיות הדיון – שני עקרונות המהווים את "היכין והבועז" של מערכת השיפוט והשפיטה (שני עמודי התווך שהוקמו בפתחו של בית המקדש הראשון, ל.ד). על מנת להמחיש את הסוגיה, ציין השופט עמית כי לשיטתו של המערער, רשאי בית משפט השלום (גם בשבתו כבית המשפט לתביעות קטנות) או בית המשפט המחוזי, להכריז על בטלות פסקי דין שניתנו על ידי בית המשפט העליון. בדרך זו, גם ניתן "לפתוח" פסק דין חלוט פעם אחר פעם, בטענה כי בית המשפט שנתן את פסק הדין – ואין זה משנה אם מדובר בפסק דין של בית משפט השלום או המחוזי או העליון – שגה וחרג מסמכותו.
משכך סבר השופט עמית כי הדברים פשוטים וברורים, וגם אם סבור המערער כי נפלה שגגה בשני פסקי הדין של בית המשפט העליון שניתנו בעניינו, הרי שמדובר בפסקי דין חלוטים שהדרך היחידה לתקוף אותם היא בהליך של משפט חוזר אזרחי, שהוא הליך חריג ונדיר ביותר, שאין לו רלוונטיות במקרה זה.
עוד הוסיף עמית כי אם לא די בכך, הרי שהפסיקה רואה בהעלאת טענה לחוסר סמכות עניינית בשלב מאוחר של ההליך המשפטי ובשלב הערעור בפרט כהתנהגות חסרת תום לב, העלולה לחסום את דרכו של הטוען אותה על דרך של מניעות. לשיטתו, הלכה זו תקפה קל וחומר במקרה בו המערער מעלה לראשונה, בהליך נפרד וכנגד פסק דין חלוט, טענה של חוסר סמכות עניינית שלא הועלתה כלל על ידו במסגרת ההליכים שהתנהלו בבית המשפט העליון.
לפיכך, סבר עמית, "האבסורד מונח לחלוטין לפתחו של המערער, ובדין נדחתה תביעתו על הסף". כתוצאה מדחיית ערעורו, ישא המערער בהוצאות בסך של 30,000 שקל.
