בית המשפט העליון דחה את ערעורם של יהלומן וחברות בבעלותו, על דחיית תביעתם לקבלת תגמולי ביטוח בגין שוד שבו נגנבו מהם לפי הנטען יהלומים בשווי מליוני דולרים. לצד זאת נקבע כי המסקנות שהסיק בית המשפט המחוזי, לפיהן השוד אכן אירע אולם הוכחה כוונת מרמה, עומדות בסתירה זו לזו וכי יש לקבוע כי השוד מעולם לא אירע
יהלומן ישראלי וחברות בבעלותו הגישו תביעה לקבלת תגמולי ביטוח בגין שוד שאירע בהונג קונג, שבו לפי הנטען נשדדו מהם יהלומים בשווי מיליוני דולרים. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה אולם בית המשפט העליון, שדחה אמנם את הערעור, מתח ביקורת על פסק הדין וקבע כי מסקנותיו של המחוזי היו סותרות וכי הקביעה כי השוד אכן אירע אולם הוכח תכנון מוקדם המצביע על כוונת מרמה – אינן יכולות לדור בכפיפה אחת.
המערער היה בזמנים הרלוונטיים יהלומן ושותף בשותפות רשומה, בעליה של מחצית ממניותיה של חברת יהלומים בשם "דקור יהלומים" ובעליה של חברה נוספת בשם " KD DIAMONDS INTERNATIONAL LIMITED", שהתאגדה בהונג קונג מספר חודשים עובר לאירועים מושא ההליך.
בפברואר 2010 הגיע המערער להונג קונג, לטענתו לשם ביצוע עסקת יהלומים גדולה שהייתה אמורה להתבצע במשרדי חברת KD, ובתיווך של אדם ממולדובה. לגרסת המערער, הוא נפגש ביום למחרת עם שני גברים אפריקאים שלטענתם היו נציגיו של הקונה המיועד.
יום לפני שהעסקה הייתה עתידה לצאת לפועל, ביקשו נציגיו של הקונה לבקר במשרדי חברת KD עוד באותו הערב, על מנת לבחון האם המשרדים מאובטחים כראוי לקראת העסקה. מספר שעות לאחר הביקור הוזעקה מזכירתו של המערער אל בניין המשרדים לאחר שחברת האבטחה זיהתה שהופעל לחצן המצוקה במשרד, ובהגיעה לשם מצאה אותו כאשר הוא עירום על רצפת המשרד, ידיו ורגליו כפותות, וראשו וצווארו חבולים.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
לגרסת המערער, קבע להיפגש עם שני האפריקאים בחזית הבניין בו נמצאים משרדי חברת KD וכאשר ניפגש עמם הסביר להם שאין באפשרותו להכניסם למשרד מכיוון שמזכירתו לא נמצאת והוא אינו יכול להכניס זרים למשרד ללא שהות של אדם נוסף. לאור התעקשותם לראות לכל הפחות את קומת המשרדים, עלו השלושה לקומה השמינית שם שכנו משרדי החברה, ולאחר סירוב נוסף של המערער להיכנס למשרד איימו עליו שאם לא יכניסם יפגעו בו ובשותפו, ששהה גם הוא בהונג קונג לשם סיוע בהוצאה לפועל של העסקה.
בתגובה פתח המערער לגרסתו את הדלת ונתן לשניים להיכנס, וכאשר היו בתוך המשרד ניטרל את האזעקה, ניתק את המצלמות האבטחה ופתח את הכספות בהן הוחזקו היהלומים בהוראת השודדים, אשר רוקנו את תכולתן. בנוסף לכך נטלו השודדים תיק ובו כסף מזומן רב ולבסוף הטיחו את ראשו של המערער בשידה, קשרו את ידיו ורגליו באזיקונים ועזבו את המקום. לאחר יותר משעה הצליח המערער להגיע ללחצן המצוקה, ובעקבות כך, כאמור, הגיעה מזכירתו ושחררה אותו.
בעקבות האירוע, הגישו המערער והחברות שבאחזקתו תביעת ביטוח לקבלת תגמולים עבור רשימה של אלפי יהלומים בשווי למעלה מ-9 וחצי מיליון דולרים, וכן כסף מזומן בשווי 340,000 דולר שלפי הנטען נשדדו באירוע. כחודש לאחר מכן הודיעו חברות הביטוח על דחיית התביעה, מטעמים של הפרות שונות של תנאי הפוליסה וכן לאור ספק בנוגע להתקיימותו של השוד, למצער בנוגע להתקיימותו בנסיבות שהמערער טען להן. בתגובה לדחיית תביעת הביטוח, הגישו המערערים את תביעתם לבית המשפט המחוזי לקבלת סכום של כ-9.6 מיליון דולר, הכולל בתוכו את שווי היהלומים והמזומן, לצד דרישה לפיצויים נוספים בגין אי תשלום תגמולי הביטוח.
למרות שלל הקשיים, הסתירות וחוסר ההיגיון בגרסתו של המערער לאירועים, בבואו להכריע בדבר התקיימות השוד החליט בית המשפט המחוזי שהמערערים עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי השוד אכן אירע. עם זאת, לאור הקביעה כי הוכחה כוונת מרמה, וכי די באירועים שלאחר השוד כדי להוכיח כוונה זו, דחה בית המשפט את תביעתם של המערערים בשלמותה. לאור האמור, הגישו המערערים ערעור לבית המשפט העליון.
לא הוכח שהשוד אכן אירע
השופט ניל הנדל קבע כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי מעמידות את גרסתו של המערער ביחס להשתלשלות האירועים בספק רב. כך, גרסתו בדבר הכניסה למשרד עם שני האפריקאים נדחתה במפורש ונקבע כי הכניסה למשרד התבצעה מרצונו החופשי ומבלי אלימות כלפיו, כי נטרול האזעקה לקח זמן דומה לפעמים קודמות כך שהשלושה לא עמדו במסדרון את משך הזמן לו טען, וכי הוא לא נקט באמצעי בטיחות כגון בירור פרטים אודות הקונה ונציגיו, כפי שנהג בעסקה קודמת. גם משרדי חברת KD, שבהם הייתה אמורה לכאורה להתבצע העסקה, לא היו מאובטחים בזמן שלמערער הייתה אפשרות לבצע את העסקה בבניין אחר, אשר היה מאובטח ומוכר לו. המשרדים הללו אף לא היו מאובזרים כראוי וספק רב אם היה קונה קונקרטי על הפרק כאשר המערער יצא מישראל להונג קונג לשם ביצוע העסקה. זאת ועוד, אף אחד מלבד המערער עצמו לא ראה בעיניו יהלומים במשרדי KD מפאת בחירתו לבצע פעולות לבדו, למרות שאלו היו פשוטות ולמרות ששותפו היה איתו על מנת לסייע לו בעסקה.
קביעות נוספות המטילות צל כבד על מהימנותו של המערער, לדעת הנדל, הן שאחת משתי הכספות במשרדי KD נמצאה לאחר השוד הנטען כאשר היא נעולה וריקה, וכי ממצא זה מעלה תמיהה שכן אין בסיס לקביעה כי השודדים השקיעו זמן ומחשבה בדאגה לנעול את הכספת לאחר ששדדו את תכולתה. נוסף על כך, מהאמור בפסק הדין של בית המשפט המחוזי עולה, לדברי השופט, כי למערער לקח מעל שעה וחצי להגיע ללחצן המצוקה לאחר שהשודדים עזבו את המשרד, למרות שכל שהיה עליו לעשות הוא לזוז מספר מטרים בודדים.
לדעת הנדל, לאור השורה הארוכה של קביעות עובדתיות הסותרות את גרסתו של המערער, ובהיעדר ראיות אחרות התומכות בגרסתו, המסקנה הטבעית מכל אלו צריכה הייתה להיות כי לא הוכח ששוד היהלומים אכן אירע. הובהר, כי מסקנה זו אינה מהווה התערבות בממצאים העובדתיים הפרטניים אלא בנויה עליהם, וכי נראה שבית המשפט המחוזי נקט זהירות רבה מדי כשקבע בכל זאת שהשוד אירע, אלא שתשובתו לשאלה האם השוד התרחש לא הייתה מנומקת כנדרש ואינה משכנעת.
עוד סבר הנדל, כי ניתן להסיק שטענת המרמה, למרות שלשיטת ביהמ"ש המחוזי הוכחה כנדרש על סמך פעולות שבוצעו לאחר השוד, נשענת בין היתר על פעולות שבוצעו עובר לשוד. עם זאת, התבססות על התנהגויות שבוצעו עובר לשוד על מנת לקבוע שהתקיימה כוונת מרמה, מוקשית מבחינת הגיון הדברים. "שוד הוא במהותו אירוע מפתיע אשר הנשדד לא מצפה לו, לא מייחל לו ולא מתכנן אותו", כתב הנדל. "הקביעה כי פעולות עובר לשוד מצביעות על תכנון מוקדם, דהיינו על תכנון להגיש תביעת מרמה לקבלת תגמולים מחברות הביטוח עבור יהלומים שנשדדו רק למראית עין, אינה עומדת על פני הדברים לצד קביעה פוזיטיבית כי שוד אכן אירע".
עוד הוסיף הנדל כי בעייתיות זו מחריפה גם לאור הקביעות העובדתיות הרבות של בית המשפט המחוזי ביחס לגרסתו של המערער הנוגעת לשוד הנטען, אירועי הימים שקדמו לו וההכנות לעסקה, ואף והשאלות שהעלה פסק הדין ביחס לשכירת המשרד, היציאה להונג קונג ללא קונה קונקרטי על הפרק, הפרדת האבנים והפגישה עם האפריקאים שבהן המערער לא שיתף איש – נותרו ללא תשובה. לצד זאת נקבע במפורש שהכניסה למשרד טרם השוד הנטען לא אירעה כפי שהמערער טען לה וגרסתו בדבר איומים ואלימות כלפיו למעשה נדחתה. חרף כל אלו נקבע בפסק הדין שהתובעים עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח את קיומו של השוד.
מכך נובע, לדעת הנדל, כי גם תוצאתו של פסק הדין מגלמת סתירה, שכן מחד התביעה נדחתה על סמך מרמה שמבוססת על ראיות המעידות על תכנון מוקדם לפני האירוע, אך בד בבד נקבע כי תכנון מוקדם זה לא אירע היות והשוד אכן התקיים.
נוכח האמור, קבע הנדל, בהסכמת השופטים ברון ומזוז, כי לא רק שלא הוכח שאירע שוד כנטען אלא שגרסתו של המערער בנדון נסתרה בראיות פוזיטיביות. משנקבע שהאירוע הביטוחי לו טוענים המערערים לא אירע, נקבע כי הדיון בטענות המשפטיות שהעלו הצדדים מתייתר, היות שללא אירוע שוד אין תביעה. הערעור נדחה ללא צו להוצאות. המערערים יוצגו בהליך ע"י עו"ד עמית מור; עו"ד אלעד לוי; עו"ד בעז בן צור; עו"ד דקלה סירקיס. המשיבות יוצגו ע"י עו"ד פגי שרון; עו"ד שרון שפר; עו"ד קארין בר אל.
