שלח לחבר
דף הבית > חדשות משפטיות > העליון קיבל את ערעורו של מורשע בהריגה – יורשע בעבירת גרימת חבלה חמורה חלף עבירת הריגה

חדשות

העליון קיבל את ערעורו של מורשע בהריגה – יורשע בעבירת גרימת חבלה חמורה חלף עבירת הריגה , צילום:
העליון קיבל את ערעורו של מורשע בהריגה – יורשע בעבירת גרימת חבלה חמורה חלף עבירת הריגה
27/04/2020, עו"ד שלי גולדמן

בית המשפט העליון קיבל בחלקו ערעור שהגיש נאשם שהורשע בעבירת הריגה על הכרעת דינו וגזר דינו. הנאשם שהיה מעורב בתגרה טען כי המכה שנתן למנוח לא הייתה מכה חזקה ולבטח לא בעוצמה כזו שהצדיקה את נפילתו של המנוח מה שהביא לכך שראשו נחבט באספלט והוא נהרג. נקבע כי בחינת הדברים לאור נסיבות המקרה, מעלה כי אין לומר כי אדם סביר מן היישוב יכול היה לצפות כי מתן מכה יחידה באמצעות אמת היד, בפניו של אדם תגרום למותו.

במהלך נובמבר 2015 שהה הנפגע המנוח בחנייה בבניין מגורים, בסמוך לשביל גישה לקיוסק במקום, כשברשותו עגלה. בעל הקיוסק, שהבחין כי המנוח נטל לידיו סורגים וחשד בו כי יום קודם גנב את שעון המים של דירתו, פנה אליו ואמר לו לא לקחת את הסורגים ולהשיב לו את שעון המים. בתגובה, השליך המנוח את הסורגים לעבר בעל הקיוסק. כאשר המערער הגיע לשביל הגישה של החנייה, קרא לו בעל הקיוסק וביקש ממנו ללכת אחרי המנוח ולהחזירו לקיוסק כדי שישיב לו את שעון המים. המערער הלך אחרי המנוח לרחבת החניה, צעק לעברו מספר פעמים לעצור ומשהמנוח לא נענה לכך החל המערער לרדוף אחריו עד שהשיגו ונעמד מולו. בין השניים התפתחה תגרה והמנוח הכה את לחיו של המערער. מיד לאחר מכן חבל המערער במנוח בכך שהיכה באגרופו בעינו, לפת בחוזקה את צווארו בשתי ידיו באופן שגרם לשבר בעצם הלשון ובשלד הגרון והכה בידו הימנית בפיו של המנוח. בשל עוצמת המכה, איבד המנוח את שיווי המשקל, צנח לאחור ונחבט בראשו בכביש האספלט. לאחר שאושפז זמן מה, המנוח נפטר.

בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער להגנה עצמית, בקבעו כי המערער לא הצליח לעורר ולו ספק קל בעניין זה. בעיקרו של דבר נקבע כי המערער עצמו מסר בחקירתו במשטרה כי לא חשש לחייו ואף כי הוכה על ידי המנוח, ברור כי יכול היה לעזוב את המקום. המערער הורשע בעבירת הריגה.

המערער טען כי בשום שלב של ההליך לא ביססה המדינה את עבירת ההריגה על המכה היחידה באמת היד; כי הליך ההוכחות לא נוהל בשאלה זו וכי הכרעת הדין התבססה על ממצאים שלא הוכחו. לטענתו, הוא לא יכול היה להיות מודע לכך כי המכה הבודדת שנתן באמצעות אמתו, בתגובה לאגרופו של המנוח, יכולה לגרום למותו של האחרון. כמו כן טען המערער כי יש לקבל את טענתו לסייג ההגנה העצמית.

לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן

המדינה טענה כי בצדק הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירת ההריגה, על בסיס יסוד נפשי של קלות דעת. שכן, המערער הפעיל אלימות ישירה, בעוצמה רבה כלפי המנוח, שהיה מבוגר וחלש ממנו; מאמרות המערער עלתה בבירור מודעותו לפער הכוחות הממשי בינו לבין המנוח ואלה מוכיחות כי הוא צפה בפועל את אפשרות גרימת התוצאה הקטלנית, אף אם קיווה כי יצליח למנעה.

כב' השופט ג' קרא פסק כי עיון במכלול הודעותיו של המערער ועדותו בבית המשפט אינו מאפשר לבסס במידה הדרושה בפלילים את המסקנה כי המערער היה מודע לכך שהמכה שהכה באמת ידו בפניו של המנוח יש בה כדי לגרום למות המנוח, זאת גם בהינתן שימוש בחזקת המודעות.

יתרה מכך נקבע כי לאורך חקירותיו במשטרה, לרבות שחזור האירוע ועדותו בבית המשפט, דבק המערער בגרסה לפיה מתוך הכרה בכוח זרועו ואגרופו ויחסי הכוחות הלא שקולים בינו לבין המנוח – היות המנוח אדם מבוגר, רזה וכחוש - הוא נמנע מליתן למנוח מכת אגרוף ומכאן שימושו באמת ידו כדי להדוף/להחזיר למנוח על האגרוף שזה האחרון הקדים ונתן לו. המערער עמד על כך כי המכה באמת ידו לא הייתה מכה חזקה ולבטח לא בעוצמה כזו שהצדיקה את נפילתו של המנוח מה שהביא לכך שראשו נחבט באספלט ונגרמה לו כתוצאה מכך אותה חבלת ראש שבעטיה נגרם מותו. לאורך כל חקירותיו ועדותו חזר המערער וטען כי הוא ביקש להימנע מלפגוע במנוח ולגרום לו לחבלה חמורה שיכולה הייתה להיגרם לו השתמש באגרוף ידו. כשבהמשך אף ציין כי הוא הופתע מנפילתו.

כב' השופט ג' קרא הוסיף והטעים כי בעבירת ההריגה נדרשת צפיות בפועל של התוצאה הקטלנית בעוד שבעבירת גרימת מוות ברשלנות די בקיומה של צפיות בכוח. אך גם בכל הנוגע לצפיות בכוח נדרש, כי ניתן היה לצפות את הסיכון שבהתנהגות, ולא את דרך הגרימה המדויקת להתממשותו. בחינת הדברים לאור נסיבות המקרה, מעלה כי אין לומר כי אדם סביר מן היישוב יכול היה לצפות כי מתן מכה יחידה באמצעות אמת היד, בפניו של אדם תגרום למותו. כך גם המערער לא יוכל היה לצפות את מותו של המנוח.

יתרה מזאת נפסק כי על אף שהתנהגות המערער ראויה לכל גנאי, אין היא מלמדת על קיומה של המודעות הנדרשת בעת הכאת המנוח. כך ניסיונו למזער את חלקו ולהמעיט במעשיו בעת חקירתו ובעת עדותו; כך עזיבת המקום, הפקרת המנוח מבלי להזעיק כוחות רפואה, כך שטיפת ידיו, החלפת חולצתו והניסיון להציג מצג של אי מעורבות ואי ידיעה ביחס לאירוע, תוך ניצול הזמן להתייעצות עם חברו השוטר, שייעץ לו לקרוא לשוטרים שהגיעו למקום ולספר את גרסתו. בכל אלו אין ראיה ביחס לקיומו של היסוד הנפשי, אלא שהן מראות כי מרגע שהבין למה גרם במעשה שעשה היה המערער עסוק בעצמו ולא בסיוע למנוח, לרבות פעולות שעלולות לחבל בחקירה, כאשר שטף את ידיו והחליף את חולצתו והצגת מצג ראשוני של אי ידיעה על האירוע.

לאור האמור לעיל, הערעור התקבל בחלקו. נקבע כי הרשעתו של המערער בעבירת ההריגה אינה יכולה לעמוד. תחת זאת יש להרשיעו בעבירה של גרימת חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין.

המערער יוצג ע"י ב"כ עו"ד עידן שני והמדינה ע"י ב"כ עו"ד רחלי זוארץ-לוי

 

ע"פ 3891/19

הרשמה לניוזלטר
באפשרותכם להירשם לניוזלטר תקדין ולהתעדכן באופן יומי בחדשות המשפטיות החמות ביותר, בתקצירי פסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה, בעידכוני החקיקה ובעוד מידע חשוב. כל שעליכם לעשות הוא להקליד את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו את הניוזלטר לתיבת הדואר שלכם.
הרשם עכשיו
תקדין
תקדין בטוויטר
/HashavimCmsFiles/images/banners/banner-commit.jpg
17 | S:163
קומיט וכל טופס במתנה