בית המשפט המחוזי קיבל תביעה שהוגשה נגד מד"א בטענה כי התרשלה בטיפול בגבר שנפטר במהלך העברה באמבולנס מדום לב. נקבע כי מד"א אכן התרשלה כלפי המנוח בכך שצוות האמבולנס לא פעל במהלך הנסיעה לעקוב אחר מצבו. עוד נקבע כי מד"א התרשלה בכך שבשל היעדר המעקב לא ננקטו פעולות שניתן היה לנקוט אותן ובהן חיבור המנוח לדפיברילטור, הפסקת הנסיעה והתחלת הנשמה, ומסירת הודעה מקדימה על הגעתו של המנוח לבית החולים.
במהלך חודש אפריל 2009 הזמינה התובעת מס' 2 (להלן: "התובעת") אמבולנס מאת הנתבעת, אגודת מגן דוד אדום בישראל (להלן: "מד"א"), וזאת לצורך טיפול במנוח שעזבונו הוא התובע מס' 1 (להלן: "המנוח"). לאחר שצוות מטעם מד"א הגיע לדירתם של התובעת והמנוח, המנוח פונה באמבולנס לבית החולים ביקור חולים בירושלים, הצד השלישי מס' 1 (להלן: "ביקור חולים") ונפטר.
התובעים טענו כי במהלך הנסיעה הוברר שהמנוח אינו מגיב אך דבר לא נעשה. באותו שלב צוות האמבולנס לא פעל כמתחייב, לא עשה דבר, לא הפעיל אף לא אחד מהמכשירים שבאמבולנס, לא דיווח על הגעת המנוח כשהוא ללא הכרה לבית החולים; ולא ביצע פעולה כלשהי להנשמת המנוח. מד"א מצדה חלקה על כך שהמנוח נפטר בדרך ולטענתה הוא הגיע לבית החולים בחיים, ונפטר בבית החולים. מכל מקום מד"א טענה כי צוות האמבולנס לא התרשל, וזאת בהינתן התסמינים שאובחנו בעת הקריאה. מד"א הוסיפה וחלקה על הטענות להתרשלות בבחירה לפנות את המנוח באמבולנס "לבן" ולנסוע נסיעה שאיננה דחופה, ואף חלקה על הטענות להתרשלות צוות האמבולנס בטיפול במנוח בזמן הנסיעה. לחלופין, מד"א הוסיפה וגרסה כי אף אם צוות האמבולנס כשל באיתור דום הלב, הרי שנוכח השלב שבו הדבר אירע ממילא לא ניתן היה לעשות דבר פרט להמשך הנסיעה לבית החולים.
לקבלת עדכוני חדשות, פסיקה וחקיקה ישירות למייל, לחץ כאן
כב' השופט א' דראל פסק כי לא הוכח כי צוות מד"א אכן פעל כדי לבדוק מעת לעת את מצב המנוח במהלך הנסיעה ולמצער לא בתדירות הראויה ובאופן שמנע את אבחון אובדן ההכרה של המנוח ודום הלב מיד לאחר שהתרחש, בטרם הגעת האמבולנס לביקור חולים. בעניין זה, עדותו של נהג האמבולנס לא אפשרה קביעת ממצא חד משמעי בדבר עריכת בדיקות יזומות עם המנוח ביזמתו או ביזמת מי מהמתנדבים, ואין לקבל את התיאור שניתן בתצהיר ובעדות. בנושא זה – ההימנעות מהבאתם של המתנדבים לעדות פועלת לחובת מד"א.
עוד נקבע כי צוות האמבולנס היה צריך לבדוק את מצב המנוח במהלך הנסיעה ובתדירות סבירה, ונוכח מה שנקבע לעיל אין מנוס מהמסקנה כי הדבר לא נעשה ובכך כשל הצוות. אותה התרשלות באיתור מצבו של המנוח במהלך הנסיעה, הביאה לכך שלא ננקטו צעדים שניתן היה לנקוט בהם לדעת הרופאים ובהם הנשמה תוך כדי נסיעה, חיבור לדפיברילטור, מעבר למצב של נסיעה דחופה ומסירת הודעה לבית החולים כדי שייערך לקליטת המנוח.
יחד עם זאת, נקבע כי אין לקבל את הטענות המאוחרות יותר לכך שהנסיעה לא הוגדרה מראש כנסיעה "דחופה" וכן לכך שנעשה שימוש באמבולנס "לבן". טענות אלה לוקות בחוכמה שבדיעבד, שכן הן מבקשות ללמוד לאחור מהתוצאה הטרגית. אלא שהמבחן הוא בקשר למסד הנתונים שעמד לפני צוות האמבולנס ובעיקר החובש-נהג בעת שהחליט על דרך הפינוי ועל סוג הנסיעה.
בית המשפט המחוזי הוסיף ופסק כי נקודת המוצא העובדתית לבחינת הקשר הסיבתי היא כי הנסיעה ארכה כשבע דקות וכי אבדן ההכרה התרחש 2-5 דקות לפני ההגעה. נקבע כי מד"א התרשלה בכך שלא אבחנה את אבדן ההכרה וממילא לא נקטה כל פעולה עד הגעת המנוח לבית החולים כשהוא ללא רוח חיים.
זאת ועוד, באשר לסיכוי ההישרדות של המנוח אילו ננקטו פעולות אחרות מצד מד"א נקבע כי אמנם הערכות המומחים המבוססות על המחקרים השונים לימדו על סיכויי החלמה בשיעור נמוך הרבה יותר כאשר מדובר באירוע של פרפור חדרים ודום לב מחוץ לבית החולים, ובמיוחד כאשר יש ספק באשר לפרק הזמן שהיה עד לתחילת החייאה. הנתונים שהובאו על ידי כל המומחים, למעט עדות אחת, היו בסדר גודל של 10-15%. למרות זאת, יש להעדיף את הנתון המיטיב עם התובעים העומד על 30% באשר יש יסוד לאמירה כי נתוניו של המנוח היו הופכים אותו לאחד מאלה שמצויים בתוך אותם 30% שהיו ניצלים. כדרכם של נתונים סטטיסטיים, אלה מתייחסים לכולם, לרבות אלה המצויים באמבולנס, צעירים יותר מאחרים ומי שאין לו מחלות רקע. מכל מקום, הבחירה בנתון של 30% שהוא המיטיב ביותר נותנת מענה לנתונים העדיפים של המנוח לעומת אחרים.
לאור כל האמור, התביעה נגד מד"א התקבלה והתביעה נגד ביקור חולים נדחתה. נקבע כי מד"א תשלם לתובעים סכום של 283,000 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסכום של 66,000 ₪. התובעים יוצגו בהליך ע"י עו"ד אמיר שניידשר; מד"א יוצגה בהליך ע"י עו"ד ליאור פרי; צד ג' יוצג ע"י עו"ד שאול איבצן ועו"ד יפעת פוליטי פנקס.
