בית משפט השלום זיכה שוטר מעבירה של תקיפה סתם לאחר שנטען כי סטר לנער שהובא לחקירה בתחנת המשטרה. נקבע כי לא עלה בידי המדינה להוכיח אשמתו של השוטר במידה הנדרשת בפלילים – קרי: מעבר לכל ספק סביר ואף ניתן לקבוע, בהסתברות לא מבוטלת, כי האירוע, באופן בו תואר על ידי הנער – לא יכול היה להתרחש במועד ובהקשר הדברים שתוארו על ידו.
נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפה סתם, בניגוד לסעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977. בהתאם לעובדות כתב האישום, בתקופה הרלוונטית, שירת הנאשם בתחנת המשטרה רהט (להלן: "התחנה"), בתור סייר. במהלך נובמבר 2016 הובא לתחנה נער (להלן: "המתלונן"), יליד 1999, אשר באותה עת, היה קטין. המתלונן, שהיה עצור באותה עת, הוכנס לחדר העצורים והמתין שם עד לתחילת חקירתו. במהלך ההמתנה, החל המתלונן להשתולל ולצעוק כי ברצונו לעשן. הנאשם, אשר היה באותה עת כיומנאי התחנה, השיב למתלונן מספר פעמים, כי הדבר אינו אפשרי מאחר והינו קטין, אך המתלונן סירב להירגע.
לטענת המאשימה, כעבור זמן מה, הוציא אחד השוטרים בתחנה את המתלונן מחדר העצורים, בעודו אזוק בידיו. או אז, תפס הנאשם באמצעות ידו השמאלית את צווארון חולצתו של המתלונן, הצמידו לקיר, ולאחר מכן משך אותו חזרה קדימה וסטר ללחייו פעם אחת לפחות, באמצעות ידו הימנית. כל זאת, תוך שאמר למתלונן "אתה לא תעשן. תפסיק לעשות רעש". לטענת המאשימה, הפרטים שמסר המתלונן אינם מותירים ספק בכך שמי שהיכה אותו – היה הנאשם. כך, לטענת המאשימה, מסר המתלונן תיאור המתאים לנאשם; זיהה אותו בעימות וכן בדיון בבית המשפט. עוד טענה המאשימה, כי למתלונן לא היה מניע להעליל על הנאשם, ועובדה זו מחזקת את גרסתו.
במענה לכתב האישום, כפרה ההגנה בעובדות ובעבירה שבכתב האישום. ההגנה טענה, כי אין ביטחון בכך שהנאשם היה בתחנת המשטרה במועד האירוע, או שהיה נוכח בהתקיימו של אירוע אחר, דומה לאירוע המתואר בכתב האישום. מכל מקום – הנאשם לא הרים יד ולא תקף את המתלונן בכל דרך. עוד נטען, כי יתכן שהתקיים בלבול בין מספר אירועים שונים. ההגנה טענה, כי החקירה, שנוהלה במקרה דנן, הייתה "חובבנית". בין היתר, טענה ההגנה, כי אי איתור השוטר הנוסף, שהכניס את המתלונן למעצר ביחד עם הנאשם (לשיטת המאשימה) – מהווה מחדל חקירתי חמור שכן המדובר במי שלכאורה היה עד למעשים ויתכן שניתן היה אף להעמידו לדין כמי שאזק המתלונן והחזיק אותו בזמן שהותקף. מחדל נוסף, לשיטתה של ההגנה, היא העובדה, שלא נערך מסדר זיהוי כלשהו – אפילו לא מסדר זיהוי תמונות – לצורך זיהוי השוטר, שלטענת המתלונן – היכה אותו ואף זיהוי יתר המעורבים בפרשה, כגון השוטר הנוסף או המתנדבים.
כב' השופט ר' סולקין פסק כי במדינה מתוקנת, אסורים בהפעלת אלימות שלא לצורך ולפיכך, גם אם (כפי שאכן התרשם בית המשפט במקרה דנן) – המתלונן הוא מי, שחרף גילו הצעיר, עוד בהיותו קטין – בזמן האירועים – ניהל אורח חיים עברייני ואלים של ממש ואף הפנים ערכים עברייניים; גילה ידע והבנה באשר להתנהלות ההליך הפלילי וכן בנוגע לזכויותיו כחשוד וכעצור; כמו גם – התנהג בחוצפה ובביזוי כלפי אנשי משטרה – כל אלה לא יהיה בהם כדי להצדיק הפעלת אלימות כלפיו. ובאספקלריה זו יש לבחון את מארג הראיות בתיק. אכן, קיים קושי לבסס ממצא מרשיע על סמך עדות המתלונן, שעשה רושם שלילי ביותר על בית המשפט ולא נראה, כי האמת היא נר לרגליו. ברם, הצורך לשמור על תקינות פעולת כוחות השיטור ועל זכויותיהם של עצורים מחייב לבדוק את טענותיו באופן עניני, ככל שמשתלבת עדותו במארג הראיות האחרות, שנאספו על ידי המאשימה.
עוד נקבע כי המאשימה, בכובעה כגוף חוקר, ביססה את תיק החקירה, בעיקר, על עדויות אנוש. גם לעניין זה יאמר, כי לא נערכה פעולת חקירה פשוטה, של בדיקת יומן התחנה במערכת הממוחשבת "שירת הסירנה", ממנה ניתן היה ללמוד, לכל הפחות, על זהות הנוכחים בתחנה וכן על מי שהיה מעורב באינטראקציה עם המתלונן, כמו גם על הפעולות השונות שנעשו עמו ועל מועדן. פעולה זו לא נעשתה על ידי המאשימה, אלא, פלט המערכת הרלוונטי הוגש לבית המשפט על ידי אחד מעדי ההגנה– מי שהיה הקצין התורן באותו מועד. על אף האמור – בהיות פלט זה ראיה אובייקטיבית, במסגרתה תועדו האירועים בזמן אמת – נכון יהיה כי ישמש נקודת מוצא לדיון. גרסאות העדים השונים – הן עדי התביעה והן עדי ההגנה – לא היו כולן סדורות ובנקודות רבות קיימות סתירות וכן הבדלים משמעותיים בין העדויות השונות.
בהמשך לאמור נקבע כי המתלונן טען כי לאחר האירוע – נלקח מתא המעצר לצורך עימותים (אז הותקף, לטענתו), ורק לאחר סיום העימותים (לדבריו, היות שהתבייש מנוכחותם של אחרים), בדרכו בחזרה לתא המעצר, סיפר לחוקר על האלימות שהופעלה כלפיו והחוקר הורה לקחת אותו למרפאה, כפי שאירע באותו הערב. גם המתנדב לשעבר סיפר, כי המקרה אירע ביום שישי או שבת. עולה מעדותו, כי המקרה יכול היה לקרות בתאריך אחר, ברם, מיומן התחנה עולה, כי המועד בו נלקח המתלונן לבדיקת הרופא היה ערב קודם לכן לפני שנלקח לחקירה או לעימותים כלשהם! ,ערעור נוסף באשר להתכנות תאריך האירוע עולה מעדותו של ראש קבוצת הסיור, אשר הוברר, כי לא הגיע לעבודה כלל ביום הנטען ועל כן, כל מה שנמסר מפיו – לא יכול היה להתרחש ביום זה. המועד בו שהה עד זה בתחנה הוא יום קודם לכן, אז היה בעבודה בשכר, במסגרתה הגיע גם לתחנה. יצוין, כי גם בנוגע לתמיהה זו – לא היה בידי המאשימה ליתן הסברים כלשהם.
זאת ועוד נפסק כי פלט יומן התחנה, שבית המשפט מצא לייחס לו משקל מכריע – אינו יכול אלא להביא למסקנה, כי האירוע המתואר בכתב האישום פשוט לא יכול היה להתרחש באופן בו תואר ובמועד בו תואר על ידי המתלונן. בית המשפט קיבל את הרישום ביומן, אשר נתמך גם על ידי החוקר בחניכה וקבע, כי מי שהוציאו את המתלונן מתא המעצר היו החוקר וכן החוקר המתלמד ובהינתן זאת – קשה לתאר אפשרות, לפיה היה הנאשם מעורב בהפעלת אלימות כלפי המתלונן, שלא נצפתה על ידי שניים אלה בזמן אמת.
בית המשפט השלום הוסיף וקבע כי לא ניתן לבסס ממצא גם על דברי המתנדב שהיה בתחנה שניכר היה, שאוהד את המתלונן ועל אף שניסה להציג חזות אובייקטיבית לכאורה – בסיום חקירתו בבית המשפט ניכר היה, כי סולד מהנאשם. הוסף לאמור, עד זה הפסיק התנדבותו בשל עימותים שנגרמו לו, לטענתו, אל מול בני משפחה ותושבים בעיר רהט. כך שאין לשלול העובדה, כי ביקש "לכפר", באופן מסוים, על התנדבותו, שהיה בה משום שיתוף פעולה עם רשויות המדינה. מכל מקום – דבריו של עד זה נסתרים בעובדות כה רבות ובעיקר – האפשרות, כי הבחין ממקום מושבו, באירוע בתוך תא המעצר או בפרוזדור ההמתנה היא קלושה מאוד ולכל היותר יתכן, כי שמע את העימות המילולי ולאחר מכן שמע דברים מפי המתלונן או מפי מי מבני משפחתו. כאמור, לטענת המתנדב הנוסף נערך ניסיון להשפיע על עדותו. בין היתר, סתר עד זה את עדות המתלונן בנוגע לשאלת המיקום המדויק של התקיפה (בפרוזדור המתנת המעוכבים או בתא המעצר). כן הוכח במשפט, כי הפרטים שמסר בנוגע לזהותו של השוטר הנוסף –– אינם מתיישבים עם הראיות האובייקטיביות. ועוד.
לגופם של דברים נקבע כי אי האמון בגרסת המתלונן ובאחד מעדי התביעה כמו גם העובדה, כי עדותו של עד תביעה נוסף אינה מתיישבת עם יתר הראיות שנאספו; ביחד עם האמון המלא שניתן בעדותו של הקצין התורן וכן האמון שניתן בעדותם של עדי ההגנה – ביחד עם החללים הראייתיים שנוצרו– מביאים למסקנה, כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח אשמתו של הנאשם במידה הנדרשת בפלילים – קרי: מעבר לכל ספק סביר ואף ניתן לקבוע, בהסתברות לא מבוטלת, כי האירוע, באופן בו תואר על ידי המתלונן – לא יכול היה להתרחש במועד ובהקשר הדברים שתוארו על ידו.
לאור האמור לעיל, הנאשם זוכה מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.
המאשימה יוצגה ע"י עו"ד נעמה לזמי; הנאשם יוצג ע"י עו"ד אלי אדר
