בית המשפט לעניינים מקומיים דחה עתירה שהגישו כמה מתושבי היישוב ניל"י להסרת המילה "חילוני" משלט הכניסה ליישוב. נקבע כי במציאות בה החברה בישראל מבוססת על קבוצות שונות בעלות מאפיינים שונים נראה שנכון להכיר גם במאפיינים ייחודים ליישוב קהילתי מעין זה העומד במרכז העתירה.
היישוב ניל"י הוקם בשנת 1981 על-ידי גרעין מתיישבים חילוניים ובמהלך השנים גדל והתפתח. בכניסה ליישוב מוצב שלט ובו נכתב "ניל"י יישוב קהילתי חילוני". העותרים מבקשים כי משלט הכניסה ליישוב וכן ממסמכים נוספים תוסר המילה "חילוני". אין מחלוקת כי במהלך התקופה שמאז הקמת היישוב ועד שנת 2004, מדובר היה ביישוב בעל צביון חילוני והדבר מתבטא היטב בפרסומים אודות היישוב בתקופה זו. בהקשר זה הפנו המשיבים לפרסומים שונים, עוד משנות התשעים, בהם צוין בבירור כי מדובר ביישוב "קהילתי חילוני". לצד זאת, עם השנים נטלו על עצמן חלק מהמשפחות עול תורה ומצוות ומשפחות נוספות המקיימות אורח חיים דתי הצטרפו ליישוב. בעת הזו אין מחלוקת כי עשרות משפחות, אשר מהוות כ-10 עד 15 אחוז מהמשפחות, מנהלות אורח חיים דתי או מסורתי. למרבה הצער התפתח מתח בין הקבוצות ביישוב ולאורך השנים התנהלו מספר הליכים בין הצדדים הנוגעים לשירותי הדת ביישוב. בראשית שנת 2016 הוגשה עתירה לבג"צ בדרישה לפתיחה מחדש של המקווה ביישוב. הליך זה הסתיים בהסכמה, תוך קבלת העתירה ומתן צו לשיקום המבנה למקווה ציבורי.
העותרים טענו כי הם חשים כי הגדרת היישוב כחילוני משמע הגדרה שלילית כיישוב אנטי דתי ולתחושתם יישוב המבקש להדיר את האוכלוסייה הדתית. לעומת זאת טוענים המשיבים (להלן גם : "הוועד") כי הגדרת היישוב כחילוני נועדה להבהיר שהיישוב מקיים אורח חיים חופשי המאפשר לכל אדם לקיים את אורח חייו, ללא הפליה ותוך מתן שירותים לכלל התושבים. בנוסף לטענת הוועד יש לדחות את העתירה על הסף מחמת שיהוי ניכר. לטענתם ומזה לפחות שלושים שנה, בכלל פרסומיו הרשמיים של היישוב מוזכר כי מדובר ביישוב קהילתי-חילוני. כאמור, המשיבים צירפו לתמיכה בטענותיהם פרסומים משנות התשעים ואילך. בדומה ובאשר לשלט הכניסה ליישוב, הרי ששלט ובו כיתוב "יישוב קהילתי חילוני", הוצב במקום עוד בשנת 2011 והעותרים לא פעלו במשך שנים בטענה נגדו. כן נטען כי במסגרת ההליך בפני הבורר שהתקיים בשנת 2017, הועלתה הטענה וזו נזנחה בהמשך ההליך.
כב' השופט א' וינשל פסק כי לאורך העתירה ובטיעוני ב"כ העותרים בדיון שהתקיים, עוברת כחוט השני טענה מרכזית שלפיה השימוש במונח "חילוני" מתבצע כחלק ממהלך של הדרת האוכלוסייה הדתית ביישוב. במסגרת זו נטען כי נעשה שימוש במונח זה על מנת למנוע בשירותים דתיים הנדרשים לתושבי היישוב. לו היה סבור שהעותרים ביססו טענתם זו, הרי שנראה שדין העתירה היה להתקבל על אף השיהוי בהגשתה. הזכות לקבלת שירותי דת מוקנית לכל אדם ואין לעשות שימוש בהגדרות הנוגעות ל"צביון היישוב" כדי להימנע מכך. אלא שלא כך הם פני הדברים בענייננו, שהרי עקרון זה מקובל לחלוטין על המשיבים כפי שהובהר בתגובות מטעמם. בהקשר זה אין כלל מחלוקת בין הצדדים והמשיבים הדגישו בתגובות מטעמם כי ללא קשר להגדרת היישוב, על המשיבים לאפשר למשפחות הדתיות ביישוב לקיים אורח חיים דתי, לרבות הפעלת מוסדות ציבור לשם כך.
עוד נקבע כי העותרים לא ביססו טענתם שברקע הגדרת היישוב כ"חילוני" כוונה לפגוע באורח חייהם הדתי ובשירותי הדת להם הם זכאים. לאחר שמיעת טענות הצדדים וקריאת הטיעונים, נראה שבבסיס המחלוקת בהיבט הקשור לטענה לפגיעה בזכויות עומדת גם השאלה "מיהו חילוני", או במילים אחרות המחלוקת בדבר הגדרת המונח "חילוני" ומשמעותו. המשיבים הבהירו במסגרת טיעוניהם שהם מכוונים להגדרה הכוללת והחיובית והדגישו כי היישוב קולט מתיישבים דתיים ומסורתיים ופועל לאפשר שירותי דת. חזקת חוקיות המינהל פועלת לטובת המשיבים. בנוסף נראה שהמציאות בישראל מחזקת השקפה זו. המונח חילוני אינו משקף בהגדרה השקפה אנטי דתית, אלא השקפה פלורליסטית הרואה בחופש לנהוג כהשקפת עולמו של הפרט כערך מכונן מרכזי. בהקשר זה אפנה למחקר שנערך ובו נמצא כי מתוך 46% מקרב תושבי ישראל המגדירים עצמם "חילוניים", רק 3% מגדירים עצמם "חילונים אנטי דתיים" בעוד 43% מגדירם עצמם "חילונים לא אנטי דתיים".
יתרה מזאת נקבע כי באשר לשאלה האם הגדרת היישוב ניל"י כיישוב "חילוני" היא הגדרה ראויה וסבירה, הרי שנוכח חלוף השנים הרבות לא נכון להכריע בשאלה במסגרת עתירה זו ודי בכך שאין העתירה מבססת פגיעה משמעותית בזכויות ובעקרון שלטון החוק, כדי להצדיק את דחייתה עקב השיהוי הכבד שנפל בהגשתה.
לא זו אף זו נקבע כי מדובר במקרה בו קיימים גם טעמים המצדיקים שיקוף צביונו של היישוב. במסגרת תגובתם הפנו המשיבים למסמכים מהם עולה ציביונו הייחודי של היישוב לעומת יישובים שכנים. כך למשל הפנו למכתבו של ראש המועצה האזורית דאז מר וולרשטיין בשנת 2002 בו ציין כי "בשבילי זו הייתה תופעה מרעננת לפגוש חברה שלא באה מאותו "בית מדרש" שבו צמחו מרבית המתיישבים עד כה ולמרות זאת לא נופלת מהם במסירותה הציונית". בהקשר זה ובהתייחס ליחסי קבוצות רוב ומיעוט ולטענה לפגיעה בזכויות המיעוט, הרי שהתמונה העובדתית מורכבת מזו הנטענת על-ידי העותרים. אף שאין חולק כי העותרים מהווים קבוצת מיעוט ביישוב ניל"י, הרי שבהסתכלות כוללת על אזור היישוב והיישובים הסמוכים, ספק אם ניתן להתייחס למתיישבים שאינם דתיים כקבוצת הרוב. במציאות בה החברה בישראל מבוססת על קבוצות שונות בעלות מאפיינים שונים נראה שנכון להכיר גם במאפיינים ייחודים ליישוב קהילתי מעין זה העומד במרכז העתירה. אף שמובן שאין בכך כדי כמובן כדי לפגוע בזכות לקבל שירותי דת, הרי שנכון לאפשר ליישוב קהילתי המבקש זאת לקיים צביון חילוני המאפשר הפעלת מוסדות ציבור, בריכת שחיה ופעילויות בשבתות ובחגים.
לאור האמור לעיל, העתירה נדחתה.
העותרים יוצגו ע"י עו"ד שמעון פיינברג; המשיב 1 יוצג ע"י עו"ד דניאל קניג; המשיבה 2 יוצגה ע"י עו"ד יזהר דגני
