בית המשפט העליון דחה ערעור בעל שליטה על ההחלטה לחלט כספים מחברות בשליטתו לאחר שהוגש נגדו כתב אישום בעבירות הלבנת הון. נקבע כי יש לראות בנכסי החברות כנכסים "בשליטתו" של המערער, ולפיכך אין מניעה לחלטם, זאת לנוכח היקף אחזקותיו הרב בחברות. על הרשות לפעול באופן מידתי ולנקוט את האמצעי שמידת פגיעתו בזכות הקניין היא הפחותה.
ליבת הסוגיה בהליך דנן הינה האם יש לאפשר את "תפיסתם" של נכסי חברות בע"מ לצורך הבטחת מימושו של חילוט עתידי לו יורשע בעל השליטה בחברות אלו בעבירות בהן הואשם. זאת כאשר החברות אינן מעורבות כלל בביצוע העבירות מושא כתב האישום, ונכסים אלו לא הושגו כתוצאה מהפעילות העבריינית המתוארת בכתב האישום. עסקינן בערעור בהתאם לסעיף 36ו(ד)(2) לפקודת הסמים המסוכנים, על החלטת בית המשפט המחוזי, במסגרתה נקבע כי המדינה מוסמכת לתפוס את כספי החברות המערערות 4-2. המערער הוא מומחה "ברמה עולמית" בשינוי התוויות של תרופות ועל רקע קשריו עם גורמים בעלי שם הוקמו החברות, ומשקיעים חיצוניים ראו להשקיע בהן כספים ניכרים. המערערות 2-4 הינן חברות תרופות אשר למערער מניות רוב בהן. נגד המערער והחברות הוגש כתב אישום המייחס להם שורה ארוכה של עבירות לפי פקודת הרוקחים ולפי פקודת המכס, עבירות מרמה הונאה וזיוף וכן עבירות הלבנת הון. לפי כתב האישום, המערער קָשַׁר קֶשֶׁר עם רוקח שהפעיל בית מרקחת "פיראטי" לייצור ומכירת תרופות שלא כדין. זאת, לצורך ביצוע פעילות שיווק וייצוא תכשירים תרופתיים וסמי מרפא מישראל שלא כדין באמצעות פלטפורמה אינטרנטית. לפי כתב האישום, מפעילות זו הפיקו הכנסה שלא פחתה מ-1,870,123 ש"ח. בית המשפט המחוזי קבע כי בשל האינטרס הכלכלי של החברות בהמשך פעילותן העסקית, העובדה כי "הוזרמו" כספים על ידי משקיעים וישנם בעלי מניות נוספים בחברות מלבד המערער, יש להורות על המשך תפיסה רק של סכום הרווח הישיר המיוחס למערער בכתב האישום – 1,870,123 ש"ח.
לטענת המערערים, אשר מיקדו את טענותיהם בשאלת סמכות ומידתיות החילוט, משהחברות לא נטלו כל חלק באירועים ובעבירות מושא כתב האישום, הן "מנותקות ממנו לחלוטין, וכמוהן אף הכסף שנתפס מחשבונותיהן". משכך, ומאחר שהכספים הם קניינן של החברות, אין למדינה סמכות לתופסם.
מנגד, לשיטת המדינה סעיף 21(ב) לחוק איסור הלבנת הון מבהיר כי רכושו של "נדון" הוא – "כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו". בהינתן זאת, ונוכח הגדרתם של המושגים "בעל שליטה" ו"אמצעי שליטה" במסגרת סעיף 1 לחוק זה, עולה במפורש כי החברות הן "בשליטתו" של המערער, ומשכך ניתן לתפוס את רכושן לצורך חילוט עתידי במסגרת התפיסה הזמנית.
כב' השופט י' אלרון פסק כי נדרשת הכרעה בשתי סוגיות משפטיות. האחת, האם ניתן לראות בכספים המצויים בקופתן של החברות, אשר המערער הוא בעל השליטה בהן, כ-"רכושו של הנידון". אם לא, הרי שאין סמכות לתפסם לפי סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון; אם כן ,יש להוסיף ולבחון את מידתיות חילוטם בנסיבות דנן. השניה, האם וכיצד משפיעה העובדה כי החברות אינן נאשמות בהליך הפלילי, אינן מעורבות בחשדות הפליליים מושא כתב האישום, וכי אין טענה שהכספים שבקופתן התקבלו כתוצאה מהפעילות העבריינית – על אפשרות תפיסת הכספים באופן זמני. בצד הסנקציה הפלילית הקבועה בדין, אחד הכלים האפקטיביים בהתמודדותה של מדינת ישראל עם תופעת הלבנת ההון הוא חילוט רכוש. בפסיקה השתרשה גישה המייחסת לחילוט שתי תכליות עיקריות: הראשונה – תכלית הרתעתית, שעניינה פגיעה בתמריץ הכלכלי שיש לעבריין בביצוע עבירת המקור. השניה – תכלית קניינית, לפיה החילוט נועד "להוציא את בלעו של גזלן מפיו". הנחת המוצא ביסוד תכלית זו היא כי החילוט לא נועד לפגוע בעבריין המורשע בדרך של עונש כספי, להבדיל מקנס, כי אם מטרתו ליטול מידיו רכוש שאינו שייך לו ומוחזק על ידו שלא כדין, שכן מקורו בעבירה. לצד האמור, הובעה בפסיקה גם עמדה לפיה לחילוט תכלית נוספת – "מעין-עונשית". לפי סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, הכלל הוא כי יש לחלט רכוש שקשור בביצוע העבירה (בעין או בשווי) או שהושג כשכר העבירה. כמו כן, סעיפים 21 ו-23 לחוק איסור הלבנת הון, מחילים לגבי חילוט לפי חוק זה הוראות שונות הקבועות בפקודת הסמים המסוכנים – ובהן את הוראות סעיף 36ו לפקודת הסמים המסוכנים. האפשרות לחלט רכוש באופן זמני עד להכרעה בהליך הפלילי נועדה לשמור על מצבת נכסיו של נאשם כמות שהיא, כך שניתן יהיה לבצע חילוט בבוא העת אם הנאשם יורשע, זאת נוכח החשש מפני הברחת נכסים. בשלב הדיון במתן הסעד הזמני, על בית המשפט לבחון את דיות הראיות במישור הלכאורי ולהשתכנע כי קיים "פוטנציאל חילוט" וכי הראיות לכאורה מקימות סיכוי סביר לכך שבתום ההליך הפלילי יורשע הנאשם וכי בעקבות אותה הרשעה ניתן יהיה להורות על חילוט רכושו. את הסמכות להורות על תפיסת רכושו של נאשם בעבירות הלבנת הון יש לבחון לאור היקף הסמכות המוקנית לבית המשפט להורות על חילוט הרכוש אם יורשע הנאשם בעבירות המיוחסות לו.
בהמשך לאמור נקבע כי המחלוקת הראשונה שבין הצדדים נעוצה בפרשנות שיש ליתן למילה "בשליטתו" המוזכרת בסעיף 21(ב) לחוק איסור הלבנת הון. סעיף זה מגדיר את המונח "רכושו של הנידון" כ"כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו". בנסיבות המקרה דנן אכן ניתן לראות בכספים המצויים בחשבון הבנק של החברות, כרכוש "בשליטתו" של המערער. בעוד שאין מחלוקת כי כספים אשר בחשבון הבנק של חברה הם, מבחינה קניינית, רכושה של אותה החברה – ולא של בעל השליטה בה, אין בכך כדי להחריגם מגדר "רכושו של הנידון", כלשון החוק. האפשרות לראות בנכסיה של חברה כרכוש בשליטתו של נידון לצרכי חילוטם, הוכרה אף היא זה מכבר בפסיקה. עם זאת, לא די בכך שנידון, בענייננו הנאשם, הוא בעל השליטה בחברה במובן התאגידי, כדי שרכושה ייחשב כרכוש "בשליטתו" לפי סעיף 21(ב) לחוק איסור הלבנת הון. למונח "בשליטתו" יש להקנות פרשנות גמישה, תוך התחשבות בנסיבות המקרה הספציפיות. כך למשל, אין דינו של בעל שליטה בחברה פרטית "קטנה" המחזיק במלוא מניותיה ושולט בפעילותה באופן מוחלט, כדינו של יחיד אשר בעל יכולת להכווין את פעילות התאגיד מכוח חוזה בכתב. ניתן בהחלט לעלות על הדעת מקרים בהם חרף היותו של אדם בגדר "בעל שליטה" בהתאם לחקיקה מסוימת, הוא נעדר שליטה מהותית בנכסיה, ולכל הפחות בחלקם. אמת המידה אותה נדרש בית המשפט לבחון לשם הכרעה בעניין זה היא האם מידת השליטה של הנדון בחברה היא כזו שקיים חשש – אובייקטיבי – כי נעשה שימוש בחברה כדי להרחיק את נכסיו של הנדון (או הנאשם) ממנו. בין השיקולים שעל בית המשפט לבחון – שיעור החזקותיו של הנידון בחברה; סדר הגודל של החברה; מידת המעורבות של הנדון בהתנהלותה השוטפת של החברה – ובכלל זאת האם הוא חבר בדירקטוריון החברה או בהנהלתה. אין להרחיב את המונח "בשליטתו", יתר על המידה. המחוקק קבע, באופן ברור ומפורש, שני מסלולים חלופיים לחילוט הרכוש – מסלול ראשון לרכוש "שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו" של הנידון (סעיף 21(ב) לחוק איסור הלבנת הון); ומסלול שני, בו הרכוש מחולט "מתוך רכוש של אדם אחר" – "שהנידון מימן את רכישתו או שהעבירו לאותו אדם בלא תמורה" (סעיף 21(ג) לחוק איסור הלבנת הון). פרשנות רחבה יתר על המידה להגדרה הכלולה בסעיף 21(ב), עלולה להוביל לעקיפת המגבלות שהמחוקק ביקש לעגן לצרכי ביצוע חילוט מתוך רכושו של אדם אחר. בנסיבות המקרה דנן נקבע כי אכן יש לראות בנכסי החברות כנכסים "בשליטתו" של המערער, ולפיכך במישור הסמכות אין מניעה לחלטם. זאת לנוכח היקף אחזקותיו הרב של המערער בחברות, היותן חברות פרטיות בסדר גודל קטן, העובדה כי יתר המשקיעים בחברות, מלבד אחת, הם אזרחים זרים וחברות זרות אשר כלל לא התייצבו, דבר המלמד על העדר מעורבותם, ומאחר שהמערער מכהן כדירקטור בכל החברות.
יתרה מזאת נקבע כי העדר מעורבותן של החברות בפעילות העבריינית, כמו גם העדר טענה כי הכספים שנתפסו התקבלו כתוצאה מאותה פעילות, מעוררת מספר סוגיות משנה: כיצד יכול לעלות את טענותיו צד שלישי שרכוש בבעלותו המצוי "בשליטתו" של הנדון נתפס באופן זמני, ומהי משמעות העדר מעורבותן של החברות במישור מידתיות החילוט. כאמור, במקרים המתאימים, בהתאם להוראות סעיף 21(ג) לחוק איסור הלבנת הון, ניתן להורות על מימוש צו החילוט מתוך רכושו של אדם אחר. עם זאת, סעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים קובע לא יחולט רכוש כי הוכח כי בעליו לא ידע על השימוש בו בעבירה. בענייננו, הוראות סעיף 21(ג) אינן רלבנטיות, היות שניתן להורות על חילוט מכוחן רק אם "לא נמצא רכוש של הנידון למימוש צו החילוט במלואו". ואילו בענייננו, יש לראות בנכסי החברה דנן כ-"רכושו של הנידון". יחד עם זאת, נוצר קושי של ממש לבחון האם הרכוש בו מדובר, כספי החברות, שימש בעבירה ללא ידיעתן או שלא בהסכמתן, או שהן רכשו את זכותן ברכוש בתמורה ובתום לב ומבלי שיכלו לדעת כי הוא שימש או הושג בעבירה. משכך, סעיף 36ג(א) לפקודת הסמים המסוכנים אינו רלוונטי לענייננו. משכך נקבע כי בנסיבות דנן הכלי המתאים בידי טוען לזכות להתגונן מפני חילוט הוא במישור מידתיות הצו הזמני שניתן. על בית המשפט לאזן כראוי בין זכות הקניין של הנאשם, לבין האינטרס הציבורי שבהבטחת החילוט בסופו של ההליך הפלילי, ובשלב הסעד הזמני עליו לנקוט זהירות ומידתיות בקביעת היקף החילוט. בהינתן זאת, קל וחומר כי על בית המשפט לבחון את מידתיות הפגיעה הנגרמת כתוצאה מהצו הזמני לצדדים שלישיים אשר אינם מעורבים בפעילות העבריינית לכאורה. משכך, אין חולק כי היעדר מעורבותן של החברות בפעילות העבריינית מושא כתב האישום בעלת משקל של ממש לצרכי בחינת מידתיות הצו הזמני שניתן. בגדרי דרישת המידתיות, נכללת חובתה של הרשות לפעול באופן מידתי ולנקוט מבין האמצעים החלופיים העשויים לקדם את השגת התכלית את האמצעי שמידת פגיעתו בזכות היא הפחותה. לפיכך, נדרש לבחון, באופן מעמיק ביותר, האם לא קיים אמצעי פחות פוגעני שניתן להפעילו. בנסיבות דנן המדינה הייתה צריכה להראות כי תפיסת מניות המערער בחברות אין בה כדי להוות מענה ראוי וכי לא אותרו אצל המערער או החברות נכסים אחרים אשר תפיסתם חלף תפיסת הכספים תמזער את הנזק שנגרם להתנהלותן היומיומית. במילים אחרות, יש להראות כי תפיסת נכס זה נעשית כ"מוצא אחרון" ולאחר שיתר החלופות נבחנו כדבעי, היות שתפיסת כסף מתוך חשבונות החברות הוא צעד פוגעני עד מאוד. בענייננו, משיקולי מידתיות הצו הזמני, בית המשפט המחוזי הורה על צמצום הצו הקיים כך שייתפס רק "סכום הרווח הישיר" המיוחס למערער בכתב האישום. עוד עמד בית המשפט המחוזי, על כך שאם המערערים היו מציעים ערובה מתאימה, ניתן היה לשקול חלופה שתאפשר את "השבת מלוא הסכום" – אולם ערובה כזו לא הוצעה. עוד צויין כי בשלב החקירה נבחנה האפשרות לתפיסת מניות המערער בחברות חלף הרכוש התפוס, אולם "...בסופו של דבר לא הונחה תשתית בדבר האפשרות לממש חלופה מעין זו או כל בטוחה אחרת". החברות או המערער לא יכלו להציג נכס חלופי כלשהו שניתן לתפסו. משכך, לא נותר אלא לקבוע כי תוצאת החלטת בית המשפט המחוזי, מידתית כנדרש.
לסיכום, הערעור נדחה.
