בית המשפט העליון דחה ערעור על חומרת העונש של נאשמים בעבירות נשק ואלימות בין חמולות בכפר אשר טענו כי יש להתחשב בסולחה שנערכה. נקבע כי אין בסולחה שהושגה כדי לגרוע מהפגיעה ומפוטנציאל הפגיעה הגלומים במעשים. הצדדים הסכימו לוותר על תלונות במשטרה, דבר המהווה הסכמה להפרטה של ההליך הפלילי. יש בכך כדי להביא לפגיעה באינטרס הציבורי ובהרתעה.
עסקינן בערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. המערערים הורשעו, לצד שלושה נאשמים נוספים, על סמך הודאתם בהסדר טיעון שלא כלל הסכמה עונשית. המערער ב', הורשע בעבירות חבלה בכוונה מחמירה, נשיאת והובלת נשק, ירי מנשק חם, איומים, נהיגה בזמן פסילה או בניגוד לתנאים ונהיגה ברכב ללא ביטוח. המערער מ' הורשע בעבירת שידול לחבלה חמורה בכוונה מחמירה. ברקע האירועים מושא הערעורים, עומד סכסוך בין משפחת המערערים לבין משפחה אחרת המתגוררת בכפר. בית משפט קמא, מצא כי המערערים והנאשמים הנוספים היו אחראים לעבירות חמורות. ביחס למ' נקבע, כי "הוא זה שהיה הרוח החיה מאחורי האירועים". ביחס לב' נקבע, כי הוא והנאשמים הנוספים היו אחראים לעיקר העבירות בעצמם. בגזירת העונש בתוך המתחם התחשב בית משפט קמא, מחד גיסא, בכך שהמערערים והנאשמים הנוספים הודו בשלב מוקדם; נטלו אחריות על מעשיהם; עברם נקי בעיקרו; וכן בפגיעה שעתיד העונש לגרום למשפחותיהם. מאידך גיסא, עמד בית המשפט על כך שכלי הנשק לא נמסרו. בשולי הדברים הדגיש בית המשפט כי הוא אינו מתעלם מהסולחה שהושגה בין המשפחות, אשר עולה שהוקדשו להשגתה מאמצים רבים ויש לקוות כי היא תסייע לסיום הסכסוך. נוכח כל האמור, החליט בית המשפט להטיל על ב' ומ' 4 שנות מאסר בפועל.
לטענת ב', לא ניתן משקל מספק לנסיבותיו האישיות, בהן למצבו המשפחתי ולכך שמדובר במאסרו הראשון מאחורי סורג ובריח. כן טען כי תפקידו באירועי הירי הסתכם בנהיגה ברכב, כי הוא אינו היוזם או ה"רוח החיה" מאחורי העבירות. עוד ביקש כי יינתן משקל גם לסולחה שנערכה.
לטענת מ', יש לתת משקל לכך שנגרם נזק לרכוש בלבד, להודאתו המוקדמת וחרטתו הכנה. כמו כן לכך שמדובר בסכסוך על רקע משפחתי ולא על רקע עברייני מובהק, ולסולחה אשר הביאה להשבת השקט לכפר.
לעמדת המדינה, אין לתת משקל לסולחה, והקלה בעונש תשדר מסר שגוי במאבק בתופעה של יישוב סכסוכים באמצעות ירי מנשק חם.
כב' השופט ג' קרא פסק כי יש לדחות את הערעורים. הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהטילה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים של סטייה קיצונית ממדיניות הענישה הנהוגה או הראויה במקרים דומים או כאשר נפלה בגזר הדין טעות מהותית. ברי כי במקרה הנדון אינו בא בגדר מקרים חריגים אלה. במעשיהם של המערערים טמונה חומרה של ממש, וכפי שצויין לאחרונה בע"פ 5993/21 בעניין אבו סאלח, אירועי ירי דומים הפכו ל " 'מגיפה', המפילה חללים מדי יום ביומו" ותופעה זו יש לשרש מנוף חייה של חברה מתוקנת. למותר לציין, כי מדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם התנהלות עבריינית שכזו, המסכנת את שלום הציבור ומערערת את הסדר הציבורי. "סגירת חשבונות" בין צדדים לסכסוך, כפי שהמקרה דנן מוכיח, אינה משפיעה רק על מושאיו הישירים, אלא מסכנת את חברי הקהילה בה הם חיים ואת החברה ככלל. גם במקרה הנדון, הירי פגע ברכבם של בני זוג שאינם מעורבים בסכסוך ונקלעו לקו האש שלא בטובתם. לפיכך, כמדיניות שיפוטית, יושתו על המעורבים בעבירות מסוג זה עונשי מאסר משמעותיים, מתוך רצון להוקיע תופעה זו ולשדר מסר מרתיע ככל הניתן. יש לציין כי "מגיפה" זו לא חמקה מעינו של המחוקק, אשר בחר להחמיר עם עונשיהם של אלה הבוחרים לקחת חלק בעבירות נשק. כך, למשל, במסגרת חוק העונשין תיקון מס' 140 – הוראת שעה, שהתקבל בכנסת בדצמבר 2021, ומשכך אינו חל על עניינם של המערערים, הוחלט כי עונשו של מי שהורשע בעבירה לפי סעיף 144 לחוק העונשין לא יפחת מרבע העונש המרבי שנקבע לצדה, אלא אם קיימים טעמים מיוחדים שלא לעשות כן. בדברי ההסבר להצעת החוק שקדמה לתיקון מס' 140 הודגש, כי זאת נדרשת "נוכח התפשטות ההתחמשות של קבוצות גדולות באוכלוסייה בנשק בלתי חוקי, ייחודיות התופעה והשלכותיה החמורות, ובפרט המחיר שהיא גובה בחיי אדם".
בהמשך לאמור נקבע כי בנסיבות המקרה דנן, עונשיהם של ב' ו מ' נמצאים בהלימה למעשיהם החמורים ולמידת אשמם. כן הם תואמים גם את רף הענישה הנוהג במקרים דומים, זאת, בוודאי, במצב דברים בו כלי הנשק טרם נתפסו. יתר על כן, בצדק קבע בית משפט קמא כי יש להטיל על המערערים עונש זהה לזה שהוטל על הנאשמים האחרים. ב', כעולה גם מהסדר הטיעון עמו, לקח חלק פעיל ומשמעותי בתכנית העבריינית, בדומה לנאשמים האחרים. אין לקבל את ניסיונו לראות בו כעת כ"נהג" בלבד, או כמי שנגרר אחר "רוחות רעות", באופן שיקל עם עונשו. אשר למ', הרי שמדובר ב"רוח החיה" של אותה תכנית עבריינית. אותו גורם שבלעדיו אין, אשר הגה ויזם אותה, תוך ששידל את ב' והנאשמים הנוספים לפעול כדבריו. הרבה למעלה מן הצורך, הודגש שבית משפט קמא נתן את דעתו גם לנסיבותיהם האישיות של המערערים. כך, ניתן המשקל הראוי, ואף למעלה מכך, למצבם המשפחתי, להודאותיהם ולעברם הפלילי של המערערים, עת העמיד בית המשפט את עונשם בחלקו התחתון של המתחם. זאת, בהינתן שבעבירות כגון אלה יינתן משקל נמוך לנסיבותיו האישיות של הנאשם.
יתרה מזאת נקבע כי בית המשפט נדרש לא אחת לשאלת משמעותה המשפטית של עריכת סולחה. כך, כבר בע"פ 173/54 בעניין אל-חאואשלה, קבע בית המשפט העליון כי: "אמנם אין להתעלם מהעובדה ששני צדדים יריבים בכפר או בשבט משלימים זה עם זה וגם משלמים נזקים, אולם אין גם להתעלם מבעיית בטחון הציבור והצורך בנקיטת צעדים שלא לעודד אנשים ליטול את החוק בידיהם, והשאלה היא באיזו מידה יש לקחת עובדה כזאת בחשבון; הדבר תלוי בנסיבות אשר על בית-המשפט הדן בענין לשקול אותן למטרת הטלת העונש". השאלה אינה נוגעת לעצם האפשרות להכיר בסולחה שנערכה בין צדדים לסכסוך, אלא למשקל שיש לתת לה במסגרת נסיבותיו של הליך פרטני. כך, במקרים מסוימים כלל לא ניתן לה משקל, ואילו במקרים אחרים הוחלט ליתן לה משקל מסוים, כחלק ממכלול השיקולים הצריכים לעניין. כן נקבע, כי אין בעצם עריכתה של סולחה כדי לחייב את בית המשפט, וכי אין בה כדי להוות תחליף לענישה על פי חוק בידי הרשויות המוסמכות לכך. ככלל, נקבע שהסולחה מהווה כלי לבר-משפטי לצרכי פיוס ומשקלה מוגבל לצורך בחינת נטילת האחריות מצד הנאשם. במסגרת בחינת משקלה של סולחה מסוימת על בית המשפט ליתן את דעתו, בין היתר, לרקע להסכם הסולחה, משמעות הוראותיו של ההסכם, יציבותו ופערי הכוחות שעמדו מאחורי חתימתו. בהינתן שהסולחה, מטבעה, מהווה הסכמה קבוצתית, שעשויה לכלול הפעלת אי אלו לחצים, הרי שיש לראות בה הסכמה "חשודה", ועל בית המשפט לנסות להתרשם מעמדתם האישית והכנה של הנאשם ונפגעי העבירה הישירים לגביה. יתרה מכך, יש לבחון ש"ההסכמה" לא נכפתה על הצדדים הר כגיגית. לצד האמור, וכמשקל נגד להסכמה גופה, על בית המשפט ליתן משקל משמעותי לחומרת המעשים שברקע השגת הסולחה. ככל שמדובר במעשים חמורים יותר, הרי שבית המשפט יטה שלא לייחס משמעות משפטית לסולחה כלל.
בנוסף לאמור נקבע כי במקרה דנן, לא היה מקום לתת לסולחה שנערכה בין הצדדים לסכסוך כל משקל משפטי. הגם שיש לברך על המאמץ הניכר שהוקדש לצורך השבת הסדר הציבורי, וכן להביע תקווה כי זה אכן יישמר, הרי שאין בסולחה, בנסיבות העניין, כדי להפחית מחומרת מעשיהם של המערערים. מושכלות יסוד הן במשפט הפלילי, כי הזכות להעניש אינה נתונה ליחיד, לפיכך, על אף נטילת האחריות מצד המערערים וקהילתם, כנה ככל שזו תהיה, הרי שאין בסולחה שהושגה כדי לגרוע מהפגיעה ומפוטנציאל הפגיעה הגלומים במעשים מושא הערעורים דנן. יתר על כן, הרי שהכרה בסולחה שהושגה במקרה זה, על ההסכמות הכלולות בה, היא אף מוקשית משיקולים של מדיניות שיפוטית. כך, מקריאת תרגומו של הסכם הסולחה, נראה שהוסכם, בין היתר, כי "שני הצדדים מתחייבים לוותר על תלונות במשטרה ובמשרדי הממשלה בכל הקשור למקרה זה". מובן כי מתן מקום להוראה דוגמת זו מהווה הסכמה להפרטה של ההליך הפלילי. יש בכך כדי להביא לפגיעה באינטרס הציבורי, בהרתעה מפני ביצוע עבירות דומות, וכן ל"השלמה עם מעגל אלימות הכולל שימוש בנשק חם בטרם הצדדים פועלים ליישוב מחלוקותיהם 'בדרכי שלום'" (ע"פ 4406/19 בעניין סובח). בהינתן שהוגשו במקרה דנן מכתבים מטעם אנשי ציבור בקשר עם הסולחה, וכי ראש המועצה המקומית אף העיד, בית המשפט חזר על הדברים שנאמרו בעניין אבו סאלח: "נדמה כי הירתמותו של ראש העירייה לצד המערער, קלה ככל שתהיה, חוטאת ואף מקשה על ההתמודדות עם 'מכת המדינה' האמורה. זאת, בבחינת 'כוונתך רצויה, אבל מעשיך אינם רצויים' (כוזרי, מאמר א, פתיחה). לסיכום, טוב יעשו פרנסי הציבור לו ימשכו ידם מכתיבת מכתבי המלצה וממתן עדויות אופי לטובתם של מי שמעורבים בעבירות נשק ועבירות מסכנות חיים".
לסיכום, הערעורים נדחו.
