בית משפט השלום דחה תביעה שהגיש רוכש דירה מעמידר בטענה כי הציגה בפניו עובר למכירה מצג כוזב אודות מצב הנכס לרבות היותו ללא רישיון בניה. נקבע כי מהראיות עלה כי המצג של עמידר היה שונה בתכלית ומסקנות הרוכש, מבוססות על משאלת לב והנחות שעומדות בניגוד מפורש להוראות ההסכם.
לפני ביהמ"ש תביעה של רוכש דירה לפיצוי וביטול הסכם. התובע טען בכתב התביעה כי בחודש נובמבר 2014 פרסמה הנתבעת מכרז למכירת דירה ברח' הסנה 6 פינת געש 14 ביפו. מחיר המינימום עמד על הסך של 577,100 ₪ בתוספת מע"מ. בתנאי המכרז נרשם כי: "על החלקה בנוי מבנה אחד ובו 5 יחידות". לחוברת המכרז צורף תשריט של הדירה הממוקמת בקומה העליונה של הבניין. התובע הוסיף וטען כי בנובמבר 2014 נערך ביקור בנכס בנוכחות נציג הנתבעת וכי מטעמו השתתף בסיור אביו, דוד. במהלך הביקור בנכס לא נאמר על ידי נציג הנתבעת (להלן: "עמידר") דבר וחצי דבר אודות היותו של הנכס ללא רישיון בנייה, ושאינו רשום בטאבו כדירה וכי הוא אינו מחובר לתשתיות. עוד נטען, שמצג עמידר לכל אורך הדרך היה כי מדובר בנכס חוקי, בעל רישיון בנייה וכיחידה רשומה ועצמאית בבניין. לשיטת התובע עמידר לא הייתה רשאית למכור "דירת מגורים" שאיננה קיימת למעשה. מצג עמידר היה מצג שווא כוזב ורשלני, שאינו עומד בקנה אחד עם החובות המוטלות על מוכר נכס בכלל ועל רשות ציבורית בפרט. עוד נטען, שבשעה שפרט כל כך מהותי בנוגע לאופיו ומעמדו של נכס אינו נאמר במפורש לרוכשים, מהווה הדבר חוסר תום לב.
עמידר טענה מצדה כי התובע לא השתתף בסיור שנערך ולמיטב ידיעתה לא השתתף בו נציג כלשהו מטעמו. עוד טענה שככל הנראה הוא אף לא קרא את חוברת המכרז כפי שבחר שלא להתייצב לסיור. התובע ידע על כך שאין לדירה היתר וככל שהדבר נוגע לגג האסבסט, הרי שגם לגביו הייתה לתובע ידיעה מלאה הן מהטעם כי קיומו של גג מופיע בהצמדות בתשריט המכרז, והן מהטעם שהיה אמור לראות זאת היה והיה מגיע לסיור המציעים, אדרבא, הוא ראה זאת במועד בו קיבל לידיו את החזקה בדירה. המחיר שהציע התובע לרכישת הנכס, כולל בחובו התייחסות למצב הנכס, בין היתר אי קיומו של היתר בנייה. מכאן, שכל פעולה הנדרשת מהנתבעת במסגרת הסעדים הנתבעים, משמעה השבחת הנכס על חשבון הנתבעת. לא זו הייתה כוונת הצדדים, ולא זו הייתה הכוונה עת בחר התובע להשתתף במכרז.
כב' השופט ע' הדר פסק כי התובע טען כי עמידר לא גילתה לו שאין לדירה היתר בניה. עמידר טענה בכתב ההגנה שהתובע ידע ו/או היה עליו לדעת את המצב העובדתי והמשפטי של הנכס, ובכוונת מכוון, תוך עצימת עיניים, בחר שלא לעשות כן, תוך שהוא "שומר על זכותו" לחזור אליה. בדיקת מסמכי המכרז מעלה שאין בו התחייבות לקיום היתר בניה, חיבור לחשמל או מים.
עוד נקבע כי די היה באזהרות הברורות בהצעה ובהצהרות התובע, עת חתם על ההצעה ועל החוזה, כדי לקבוע שאם התובע רכש את הנכס, הוא עשה זאת תוך לקיחת סיכון מחושב שמחיר הנכס משקלל האמור באזהרה ובהצהרות. מן הראיות עלה שאב התובע קנה כמה וכמה נכסי מקרקעין, אף מעמידר. התובע העיד שאביו עוסק ברכישת דירות. על אף הניסיון שצבר ברכישת נכסי מקרקעין, מטעמים השמורים עמו, אב התובע בחר שלא להשתתף בסיור המציעים לפני הגשת ההצעה, או להיעזר בבעלי מקצוע. ביהמ"ש נותן משקל רב לזהות הקונה. מהראיות עלה שמי שעסק ברכישת הנכס מא' ועד ת' הוא אביו של התובע. האב הוא גם מי שחתם על החוזה במקום בנו, כאשר מי שטיפל במכר מטעם העמידר כלל לא ידע שהאב אינו רוכש הדירה, אלא אביו. לאב לא היה הסבר בחקירתו, לשאלה מדוע לא נעזר בעו"ד. מחדלו של האב מתעצם לנוכח הפער העצום בין מחיר המינימום של הנכס שהוצע במכרז ובין סכום התביעה המבוסס על חוות הדעת שהגיש לגבי שווי הדירה כראויה למגורים.
זאת ועוד נקבע כי האב אינו רוכש הדיוט שהשקיע מיטב כספו ברכישת דירת מגורים, עקב הטעייתו, או הצבת מכשול בדרכו, אלא מי שבחר במודע להתעלם מהוראות ההסכם בדבר הצורך לבדוק הממכר. האב ראה במחיר הזכייה לפני הגשת ההצעה המכרז "מציאה" לנוכח מראה עיניו בדירה והתבסס על הנחה שגויה לגבי מצב הנכס, על יסוד מראה עיניים, ולכן נמנע לגרסתו, מבדיקת הדירה על אף האזהרה הברורה בכתב ולמצער, העדיף לעצום עיניו מתוך הנחה שאם העסקה תתברר כלא מוצלחת, ייפרע מעמידר. ביהמ"ש דוחה טענת התובע כי היה מצג "לכל אורך הדרך" בדבר קיום היתר ליחידה כדירה וכלשונו ש"הדירה חוקית". מהראיות עלה כי המצג של עמידר היה שונה בתכלית ומסקנות התובע, או יותר נכון, אביו, מבוססות על משאלת לב והנחות שעומדות בניגוד מפורש להוראות ההסכם.
לגופם של דברים נקבע כי לא רק שעמידר לא התחייבה להעמיד דירה הראויה למגורים, היא הזהירה המציעים במכרז כי עליהם "לבחון" המצב התכנוני, לרבות היות הדירה ראויה למגורים. לכן, על התובע, ולענייננו דוד, היה לפעול על פי האזהרה ולשכור שירותי שמאי בעת רכישת ה"מציאה" ולא בעת הגשת התביעה. אם התובע היה נעזר בעורך דין, לנוכח האזהרה, אזי אם היה ספק בעניין חובתו "לבחון" התאמת הדירה למגורים, ואין ספק, עורך הדין היה מסיר הספק, שכאמור אינו קיים.
בהמשך לאמור נקבע כי מעדות התובע התברר שהינו איש אשכולות בתחום המדע. מכאן שאם בחר לסמוך באופן מוחלט על אביו בעניין רכישת דירה על שמו, עשה זאת במודע ומתוך הבנה של הסיכונים והסיכויים. העדר מעורבותו התמוה של התובע ברכישת הדירה על שמו, משתלב עם המסקנה שמעורבותו הצטמצמה לכך ש"תרם" את שמו לעסקה, בין אם מטעמי מס, ובין אם מטעמים אחרים, וכי הרוכש האמתי הינו האב. מכאן שהתובע עצמו לא סיכן דבר שכן לא שילם דבר מאמצעיו.
לסיכום, התביעה נדחתה. נקבע כי לא הייתה הטעייה, אלא טעות של דוד בכדאיות העסקה ועל פי סעיף 14 (ד) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973, טעות בכדאיות אינה מקנה לטועה סעדים ביחס לצד השני.
