בית המשפט העליון ביטל את החלטת המחוזי שקבעה שיש לייחס לרוכשי דירה אשם תורם בנזקים שגרם עורך דינם. נקבע כי הלקוח אינו נדרש לבלוש אחר עורך דינו ולוודא כי זה מבצע את מלאכתו כהלכה. ראוי לצמצם את המצבים בהם ייוחס ללקוח אשם תורם בשל כך שלא פיקח על כך שעורך הדין אינו ממלא כהלכה את התפקיד שנטל על עצמו.
פנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרתו התקבלה בחלקה תביעה שהגישו הרוכשים, תושבי חוץ, בטענה שהמשיב 1, עורך דין, התרשל בייצוגם בעסקה לרכישת דירת מגורים, והסב להם בגין כך נזקים בסך של כ-2.7 מיליון ש"ח. בית המשפט קמא חייב את המשיבים, ביחד ולחוד, לשלם לרוכשים סך של כ-369 אלף ₪. הרוכשים, תושבי ארה"ב ביצעו לפני 15 שנה עסקה לרכישת דירה והמשיב ייצג אותם. המשיב היה מבוטח בפוליסת אחריות מקצועית בחברת הביטוח מגדל- היא המערערת בערעור שכנגד. המחלוקת הנטושה בין הצדדים עוסקת, בעיקרו של דבר, בשאלה האם המשיב התרשל בכך שהביא לעיכוב בהעברת תשלומי הרוכשים לרכישת הדירה, ובכך שעיכב את הטיפול בקבלת הלוואה מובטחת במשכנתא עבורם. בית המשפט קמא פסק כי בנסיבות המקרה דנן נושאים הרוכשים באשם תורם בשיעור 30% לקרות נזקם. זאת, בעיקר בשל מודעותם ללוח התשלומים ולעיקר תנאיו של הסכם המכר, ועקב הימנעותם מלוודא כי התשלומים מועברים במועדם לחברת מנרב, בין היתר על ידי היעזרות בבנם ששהה בארץ. משכך, חייב את המשיבים, ביחד ולחוד, לשלם לרוכשים סך של 369,275 ש"ח שהוא 70% מסך הנזקים.
הרוכשים מבקשים כי בית המשפט יתערב בקביעת בית המשפט קמא לפיה יש להטיל עליהם אשם תורם בשיעור של 30%, ויקבע כי המשיב אחראי באופן מלא ובלעדי לכל נזקם.
המשיבים גורסים כי המשיב לא התרשל, וכי הרוכשים הם אלה שהפרו את הסכם המכר בשל מצוקה כלכלית שהיו נתונים בה ולאור היחלשותו של שער הדולר במועדים הרלוונטיים. לא הייתה הצדקה לפסוק לרוכשים פיצוי כלשהו, וודאי לא את סכומי ההוצאות ושכר הטרחה הגבוהים שנפסקו לזכותם, וכי מכל מקום יש להטיל עליהם אשם תורם של 100% ביחס לנזקים הנטענים על ידם.
כב' השופט ע' גרוסקופף פסק כי יש לקבל את הערעור ולדחות את הערעור שכנגד. בית המשפט קמא קבע כממצא עובדתי כי הרוכשים שכרו את שירותיו של המשיב כדי שזה יפעל בשמם בכל העניינים הנוגעים לרכישתה של הדירה, וישמש להם, בהיותם תושבי ארצות הברית, כ"זרועם הארוכה" בארץ, ובכלל זאת ידווח על אודות ההתפתחויות בשטח ובדבר עיכובים בבנייה. המסקנה המתבקשת היא שהמשיב לקח על עצמו מחויבות החורגת מהמעורבות הרגילה של עורך דין בעסקאות של רכישת דירה, והתואמות את מאפייניהם הייחודיים של הרוכשים – תושבי חוץ שאינם דוברי עברית, הנדרשים להסתייע באחר כ"זרועם הארוכה" לצורך ביצוע העסקה. ממילא גם לא ניתן ללמוד מהיקף המעורבות המקובל של עורכי דין בעסקאות מקרקעין הנערכות בישראל על היקף המעורבות אשר נדרש מהמשיב במקרה דנן. במצב דברים זה, ובהינתן קביעותיו של בית המשפט לפיהן המשיב עיכב בהתנהלותו את העברת התשלומים לחברת מנרב, לא פנה לחברה בהתאם למנגנון שנקבע בהסכם, ואף לא עדכן את הרוכשים על הודעות הפיגורים שקיבל מטעם החברה – לא יכול להיות חולק כי הפר את חובתו לפעול במסירות ראויה לטובת ביצוע אותן פעולות למענן שכרו הרוכשים את שירותיו. החובה לפעול במסירות ראויה לטובת הלקוח מעוגנת הן בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין והן בסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית). בפסיקה נקבע כי מהוראות אלו, אשר לקוחות מתחום האתיקה, ניתן לגזור את אמות המידה לבחינת סטנדרט המיומנות והזהירות שיש לדרוש מעורך דין כלפי לקוחו לעניין עוולת הרשלנות. הואיל ובהתנהלותו הפר המשיב את חובתו לפעול במסירות ראויה לקידום עניינם של הרוכשים בהתאם להתחייבויות שנטל על עצמו, הרי שחרג מסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו כעורך דין. לפיכך, בדין קבע בית המשפט קמא כי הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו והתרשל במילוי תפקידו. יתרה מכך, משחובתו של נותן השירות כלפי הלקוח מעוגנת בהתקשרות חוזית ישירה ביניהם, הרי שהתנהגותו של נותן השירות -המשיב, מהווה לא רק עוולה נזיקית כי אם גם הפרת חוזה כלפי הלקוח- הרוכשים. בנוסף, מתקיים קשר סיבתי בין התרשלות המשיב לבין הנזק שנגרם לרוכשים. המשיב לקח על עצמו את הטיפול בנטילת המשכנתא בשם הרוכשים כחלק מהשירות שניתן להם על ידו, ומחדליו גרמו לעיכוב של ארבעה חודשים בקבלת כספי המשכנתא.
באשר לסוגיית האשם התורם, נקבע כי אין להסכים עם מסקנת בית המשפט קמא שקבע כי לרוכשים הייתה תרומה לקרות הנזק שנגרם להם. בהתאם לדוקטרינת האשם התורם, אין המזיק חב בפיצוי הניזוק על חלקו היחסי של הנזק אשר נגרם כתוצאה מרשלנותו התורמת של הניזוק. במסגרת דוקטרינה זו, נבחנת השאלה האם הניזוק תרם בהתנהגותו לנזק שנגרם לו על ידי המזיק. שאלה זאת מניחה למעשה כי מעשי המזיק והניזוק, כאחד, גרמו לנזק הנטען, וכן כי הן בהתנהגות המזיק והן בהתנהגות הניזוק ישנו "אשם" בעיני הדין. האשם אשר הלכה למעשה יוחס על ידי בית המשפט קמא לרוכשים במקרה דנן הוא היעדר פיקוח ראוי, בין בעצמם ובין באמצעות צדדים שלישיים, על פעולותיו של המשיב. עם זאת, ספק אם בנסיבות העניין היעדר פיקוח מסוג זה יכול לבסס אשם במונחי עוולת הרשלנות. קביעתו של בית המשפט קמא לפיה על הרוכשים הייתה מוטלת חובה לבדוק בעצמם את הנעשה בשטח ולפנות באופן ישיר לחברת מנרב על מנת לוודא את העברת התשלומים במועד, חותרת תחת הרציונל אשר עמד בבסיס החוזה שנכרת בין הצדדים, משנה את מערך החיובים החוזי, ומתערבת בדיעבד בהקצאת הסיכונים שנעשתה במועד כריתת החוזה. הרוכשים – בהיותם תושבי חוץ אשר אינם שולטים בשפה העברית או בקיאים בהתנהלות המקומית, באופן שיש בו כדי להגביל את יכולת הפיקוח שלהם על הנעשה במסגרת הפרויקט בארץ, ביקשו לשכור את שירותיו של איש מקצוע אשר יעמוד בשמם על המשמר בכל הנוגע לעסקת רכישת הדירה, וייצג את האינטרסים שלהם מול חברת מנרב. לצורך זאת, שכרו את שירותיו של המשיב, לאחר שזה הוצג להם כמומחה לעסקאות מקרקעין וכבעל ניסיון מקצועי רב בתחום, על מנת שהוא יטפל בשמם בכל העניינים הנוגעים לרכישתה של הדירה, וישמש כ"זרועם הארוכה" בישראל. הרוכשים שילמו למשיב את שדרש בעבור שירות זה, ובכך ביקשו להעביר באופן מלא את הטיפול בכל ענייני העסקה ואת הצורך להיות במעקב אחר הנעשה בפרויקט, לכתפי המשיב. בהקשר בו עסקינן, יחסי עורך דין – לקוח, ראוי לצמצם את המצבים בהם ייוחס ללקוח אשם תורם בשל כך שלא פיקח כהלכה על כך שעורך הדין שאת שירותיו המקצועיים הוא שכר אינו ממלא כהלכה את התפקיד שנטל על עצמו. ככלל, אדם השוכר את שירותיו של בעל מקצוע לביצוע עבודה מסוימת המצויה בתחום התמחותו, רשאי להניח ואף להסתמך על כך שבעל המקצוע מבצע את תפקידו באופן ראוי, וכמצופה ממנו. אין הוא נדרש, במערכת היחסים שבינו לבין איש המקצוע, לפקח אחר נותן השירות, ולוודא כי הלה עושה תפקידו כהלכה. כך, למצער, בהעדר נסיבות חריגות המצדיקות הטלת חובת פיקוח שכזו (כגון שנודע ללקוח כי בעל המקצוע אינו כשיר לביצוע מלאכתו). כלל זה נכון מקל וחומר כאשר מדובר בעורך דין המציג עצמו כמומחה ובעל ניסיון בתחום הרלוונטי. זאת ועוד, בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי עורך דין אינו נדרש לבלוש אחר לקוחותיו, וזאת כיוון שדרישה כזו "אינה מתיישבת עם מהלך העסקים הרגיל, עלולה ליצור עיכובים לא רצויים בטיפול בלקוח, ולשבש את יחסי האמון שבין עורך דין ללקוחו" (ע"א 8124/18 בעניין ביישיץ). תמונת הראי של קביעה מסוג זה היא כי גם הלקוח אינו נדרש לבלוש אחר עורך דינו ולוודא כי זה מבצע את מלאכתו כהלכה. כל קביעה אחרת, ובוודאי קביעה לפיה על הלקוח להיעזר בצדדים שלישיים כדי לפקח על עורך דינו, עלולה להביא לפגיעה קשה ביחסי האמון השוררים בין עורך דין ללקוחו. משכך נפסק כי שיקולי המדיניות אינם תומכים בקביעה נורמטיבית כי יש ליחס לרוכשים אשם תורם בשל כך שנמנעו מלעמוד על התרשלותו של המשיב בביצוע חובותיו במועד מוקדם מזה בו פעלו להחלפתו. בית המשפט קמא שגה כאשר ייחס לרוכשים אשם תורם ביחס לנזק שנגרם להם.
יתרה מזו, נקבע כי הלכה היא כי לצורך ביסוס הזכות לקבלת פיצויים לא די בהוכחת עצם קיומו של הנזק, אלא על הניזוק מוטלת החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים שמהם ניתן להסיק את היקף הנזק שנגרם לו, וכפועל יוצא את שיעור הפיצוי לו הוא זכאי. בהתאם, במקרים שבהם נכשל הניזוק בהוכחת נזקו, אין הוא זכאי לפיצויים. חריג לכלל האמור מתקיים באותם המצבים שבהם לאור טבעו ואופיו של הנזק, אשר קיומו הוכח על ידי הניזוק, לא ניתן להביא נתונים מדויקים באשר להיקפו. במקרים אלו, בהם קיים קושי אובייקטיבי להוכיח באופן מדויק את מידת הנזק שנגרם, נפסק כי לא יהיה בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע. עוד נקבע בפסיקה כי הניזוק אינו נדרש להוכיח את היקף הנזק שנגרם לו במידת וודאות מוחלטת, אלא די בכך כי יוכיח את נזקו, וכפועל יוצא, את הפיצוי המגיע לו, במידת ודאות סבירה. הרוכשים טוענים כי היקף הנזק שנגרם להם ניתן לחישוב אריתמטי פשוט, וזאת באמצעות חישוב ההפרש שבין הסכום הכולל ששילמו בפועל לחברת מנרב, לבין מחיר התמורה שנקבע בהסכם המכר. הרוכשים צרפו קבלות וחשבוניות בודדות בלבד, אשר סכומן המצטבר נמוך מסכום התמורה החוזית, מכאן, שלכאורה הרוכשים לא הוכיחו את מלוא היקף הסכומים ששילמו לחברת מנרב. יחד עם זאת, המשיב מסכים שעד לשנת 2007 שילמו הרוכשים לחברת מנרב תשלומים בסך כולל של 987,001 ש"ח וביחד עם הסכום שתשלומו הוכח באמצעות הקבלות והחשבוניות שהוגשו (3,680,918 ש"ח) מביא לתוצאה כי הסכום ששולם בפועל, והוכח על ידי הרוכשים, עומד על סך כולל של 4,668,719 ש"ח. סכום התמורה החוזית בתוספת ההצמדות למדד תשומות הבנייה, ומסתכם בסך כולל של 4,031,104 ש"ח. משכך, 637,615 ₪ הוא היקף הנזק שנגרם לרוכשים, מכך יש להפחית סכום שיעמוד על 132,000 ש"ח בגין רכישת המחסן. נקבע כי הרוכשים הוכיחו במידת ודאות סבירה, כפי הנדרש בהתאם לדין, כי שיעור הנזק שנגרם להם כתוצאה מרשלנות המשיב עומד על 505,615 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק ממועד תשלום היתרה לחברת מנרב, שהוא יום התגבשות ראש נזק זה. נפסק כי תבוטל פסיקתו של בית המשפט קמא בכל הנוגע לסכום הפיצוי לו זכאים הרוכשים בגין ראש הנזק בדבר התשלומים העודפים, ותחת זאת ייקבע כי על המשיבים לפצות את הרוכשים בגין ראש נזק זה בסכום האמור. זאת ועוד, נפסק כי הרוכשים אכן עמדו בנטל הנדרש להוכחת היקף הנזק שנגרם להם, וכי לא נפל כל אשם תורם בהתנהגותם. הערעור התקבל, והערעור שכנגד נדחה. כך שהפיצוי בגין ראש הנזק בדבר התשלומים העודפים יעמוד על 505,615 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום התגבשות ראש נזק זה יתר רכיבי הפיצוי שנפסק יעמדו בתוקפם, ואולם, מבוטל רכיב האשם התורם אשר ייחס בית המשפט קמא למערערים, כך שהפיצוי בגין ראשי הנזק הנוספים יעמוד על סך כולל של 227,536 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. המשיבים חוייבו בהוצאות הרוכשים בסך של 50,000 ₪, בנוסף לסכום ההוצאות ושכר הטרחה אשר נפסק לרוכשים על ידי בית המשפט קמא.
לסיכום, הערעור התקבל, הערעור שכנגד נדחה.
המערערים יוצגו ע"י עו"ד ישראל ציגנלאוב; עו"ד נועה דרורי; המשיבים יוצגו ע"י עו"ד בת שבע אדיב; עו"ד רות וקסמן (שאלתיאל)
