שלח לחבר
דף הבית > חדשות משפטיות > פיצוי בסך 500,000 ₪- זהו הסכום שתשלם אישה בשל מסע הכפשות נגד בן הזוג לשעבר

חדשות

פיצוי בסך 500,000 ₪- זהו הסכום שתשלם אישה בשל מסע הכפשות נגד בן הזוג לשעבר, צילום: getty images Israel
פיצוי בסך 500,000 ₪- זהו הסכום שתשלם אישה בשל מסע הכפשות נגד בן הזוג לשעבר
15/06/2022, עו"ד שוש גבע

בית משפט לענייני משפחה נעתר לבקשה ליתן פס"ד בהיעדר התייצבות, נגד אישה שהשחירה את פניו של בן זוגה לשעבר ברשת. נקבע כי האישה, שהקפידה שלא להתייצב לדיונים, פרסמה במשך כחצי שנה פרסומים מבזים שהציגו את התובע כאדם אכזר ומתעלל באשתו וביוצאי חלציו, מתנכר, מזניח ומפקיר רגשית וכלכלית את בני משפחתו.

עסקינן בקשה למתן פסק דין בהעדר התייצבות מצד הנתבעת בתביעת לשון הרע שהגיש נגדה האיש לפי חוק איסור לשון הרע, זאת, משעה שהנתבעת לא התייצבה לדיון ההוכחות. עניינה של התביעה ב-27 פרסומים של הנתבעת ברשתות החברתיות. האיש עתר בתביעתו ובבקשתו לפיצוי כספי בסך של 1,000,000 ₪ מהנתבעת, וכן לסעד של מתן צו עשה להסרת הפרסומים וצו למניעת פרסומים כאלה בעתיד. בעניינם של הצדדים, בני זוג לשעבר, התנהלו ומתנהלים תיקים שונים בבית המשפט לענייני משפחה.

לטענת האיש, הנתבעת איימה עליו לעת שחיו יחדיו, כי אם יעזוב אותה היא תהרוס את חייו, תבזה אותו, תשפילו ותציגו כאלים וכאנס, שפגע באשתו ובילדיו. לטענתו, לאחר שהוא נפרד מהנתבעת, היא החלה במימוש איומיה, ויצאה במסע השמצה והכפשות מתוכנן נגדו, שמטרתו לגרום להליך דמוניזציה שלו בקרב הציבור, וזאת, באמצעות פרסומים דיבתיים. כל 27 הפרסומים הם פרסומים שהם בבחינת לשון הרע, כמשמעה בסעיף 1 לחוק. עקב הפרסומים נגרם לו נזק, שעניינו פגיעה בשמו הטוב והעמיד כאמור את תביעתו על סך של 1,000,000 ₪, לצד עתירתו גם לצווים.

לטענת הנתבעת, אשר אישרה את עצם הפרסומים המיוחסים לה בתביעה, מדובר בתביעת השתקה שהוגשה בחוסר תום לב מצד האיש במטרה לפגוע בחופש הביטוי שלה ולסכל את תביעתה. האיש פעל באלימות פיזית כלפיה, וכן נקט כלפיה אלימות מילולית וכלכלית ונטש אותה ואת ילדיהם המשותפים, תוך הותרתם ללא מזונות ובמצוקה כלכלית גדולה. בצר לה, היא ביצעה את הפרסומים ברשתות החברתיות ושיתפה בעוול שנגרם לה, כדי לגייס תמיכה ולגרום למכריהם המשותפים, לשנות מדרכו ומהתנהלותו.

כב' השופטת מ' ברדנשטיין פסקה כי יש ליתן פסק דין נגד הנתבעת בהעדר התייצבות ולקבל את התביעה. מאז הוגשה התביעה, הנתבעת באופן שיטתי נמנעת מלהתייצב לדיונים ומגישה בקשות דחיה כל פעם מסיבה אחרת. יום אחד לפני מועד ההוכחות הגישה הנתבעת בקשת דחיה ונימקה אותה במצבו הרפואי של אחד מילדי הצדדים, ועקב כך הדיון בוטל, הגם שבית המשפט הקצה לכך יום שלם ביומנו, ולא ניתן היה, כמובן, לעשות שימוש בזמן השיפוטי שירד לטימיון.  יום לפני הדיון דנן, הגישה הנתבעת בקשת דחיה בנימוק, שהיא מבקשת להסדיר יצוג, והבקשה נדחתה בהחלטה מפורטת. דעתה של הנתבעת לא נחה מכך והיא הגישה לתיק בקשת פסילה, שנדחתה. עוד טענה כי לא תוכל להגיע לדיון בשל מצב בריאותי, אולם בית המשפט קבע כי התרשם שמועד האשפוז, שעות ספורות לפני תחילת דיון ההוכחות, הוא יזום, וכי הנתבעת מנסה למעשה למנוע דיון ענייני, ולכך אין לתת יד. המשאב השיפוטי הוא משאב ציבורי לטובת כלל המתדיינים, ולא יתכן להוריד לטימיון מועדי הוכחות ששוריינו ביומנו של בית המשפט, וזאת על חשבון המתדיינים הרבים שממתינים לדיון. תקנה 75(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, שכותרתה "אי התייצבות לדיון", שחלה בהליכים בבית המשפט לענייני משפחה, קובעת כדלקמן: " לא התייצב הנתבע והתובע התייצב, רשאי התובע להוכיח את תביעתו, ויהיה זכאי לסעד שביקש לפי הראיות שהתקבלו". נקבע כי אכן יש מקום להעתר לבקשת האיש וליתן פסק דין בהעדר התייצבות. זאת, משלא נמצאה הצדקה לאי התייצבות הנתבעת לדיון ההוכחות,  ולאחר שדיון הוכחות קודם נדחה לבקשתה שהוגשה ערב הדיון, וכן, לאחר שפעם אחר פעם הקפידה הנתבעת שלא להתייצב לדיונים, ונמנעה מראש מלהיערך לדיון ההוכחות, ואף הצהירה במפורש, במסגרת בקשתה לפסילת השופטת בתיק כי לא תתייצב לשום דיון בפניי המותב. בית המשפט הדגיש כי זכות הגישה של הנתבעת לערכאות לא נפגעה בנסיבות אלו, שכן זכות זו ניתנה לה והיא בחרה שלא לממשה. כבר נפסק כי: "שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה" (רע"א 83/01  בעניין וייס).

זאת ועוד, נקבע כי מאחר והפרסומים עצמם אינם שנויים במחלוקת, והיות ובהתאם למתווה הדיוני שנקבע בהסכמת הצדדים, על הנתבעת היה להביא ראיותיה ראשונה, הרי שמשעה שלא התייצבה לדיון ההוכחות, ולא דאגה להתייצבות עדיה, זכאי האיש לפסק דין, על בסיס הראיות שהוא הביא, היות, והאיש הראה כי הפרסומים מהווים לשון הרע בהתאם לחוק. מאחר ונטל הוכחת ההגנות להן טענה הנתבעת- הגנת אמת בפרסום, והגנת תום הלב, מוטל עליה, ובהעדר התייצבות היא ממילא לא הוכיחה אותן, יש בעיקר לדון בגובה הפיצוי המגיע לתובע, לצד הצווים שביקש. סעיף 1 לחוק מגדיר את המונח לשון הרע כפרסום שעלול להשפיל אדם או לבזותו בעיני הבריות ולפגוע בעיסוקו. ההלכה היא כי כדי לקבוע האם הביטוי נושא הפרסום מהווה לשון הרע, יש לבחון את הביטוי על פי אמות מידה אובייקטיביות. יש לבדוק מהי המשמעות, לדעת השופט היושב בדין, שקורא סביר היה מייחס לאותן מילים, ואין חשיבות לכוונת המפרסם או לאופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע (ע"א 89/04 בעניין נודלמן). נקבע כי  עיון בפרסומים, כאשר הנתבעת לא חלקה על כך שהפרסומים מצוטטים באופן תואם למקור- מעלה כי האיש הוכיח שמדובר בפרסומים שנופלים בגדר אחת מהחלופות בסע' 1(1) -1(3) לחוק, ולרוב בכולן. זאת, למעט הפרסום הראשון, אשר לו עמד בבדידותו, אשר אפשר אולי היה לסווגו כקללה או גידוף שלא היה בו כשלעצמו להצמיח זכות לסעד מכוח החוק.

יתרה מזאת נקבע כי מדובר בדוגמאות בלבד מתוך שלל הפרסומים נושא התביעה, שמתפרשים לאורך תקופה של כחצי שנה. מדובר בפרסומים מכפישים שכוללים האשמות חמורות כלפי האיש, במדרג גבוה, תוך שניתן לראות מגמה של אסקלציה בהצגה המשחירה של האיש. מהפרסומים עולה תמונה שבה הוא מצטייר כאדם אכזר ומתעלל באשתו וביוצאי חלציו, מתנכר, מזניח ומפקיר רגשית וכלכלית את בני משפחתו. מדובר בפרסומים שכוללים תוכן שנחזה כמפורט ומנומק, כאשר לעיתים הנתבעת מציינת שבידיה ראיות דוגמת הקלטות, כך שמדובר בפרסומים אשר על פניהם נועדו לשכנע את הקוראים באמיתות הדברים ולגבש עמדה שלילית על האיש. נקבע כי בנסיבות אלו, אין לראות בדברים כקללות וגידופים גרידא שנכתבו בעידנא דריתחא, אשר הקורא הסביר לא היה מייחס להם משמעות או ששיקולי מדיניות משפטית לא היו מצדיקים הענקת סעד בגינם מכוח החוק. האיש הראה כי כל אדם סביר שנחשף להתבטאויות שנכללו בפרסומים עלול לבוז לאיש, ועלול לשמור ממנו מרחק ועלול לבקש לגנותו ולהחרימו. נפסק כי לפיכך, ובהתאם למבחן האובייקטיבי, האיש הוכיח כי הפרסומים נופלים לגדר החלופות בסעיפים 1(1) -1(3) לחוק.

בנוסף לאמור, נקבע כי באשר לטענות הנתבעת כי עומדות לה הגנות מכוח אמת בפרסום, והגנת תום הלב, כדי להרים את הנטל המוטל עליה להוכחת הגנה זו, על הנתבעת להוכיח את קיומם של שני יסודות: האחד, אמיתות הפרסום והשני, קיום עניין ציבורי בפרסום. בהתאם לסע' 15 לחוק, נתבע בלשון הרע יוכל ליהנות מאחת משתים-עשרה ההגנות הקבועות בו, אם הוכיח שני תנאים: הראשון, כי עשה את הפרסום בתום לב והתנאי השני הוא שהנתבע יוכל להצביע על כך שעשה את הפרסום באחת מן הנסיבות שבסעיף 15. נטל הוכחת הגנות אלו הוא על הנתבעת, אך מאחר והיא לא התייצבה לדיון ההוכחות, היא ממילא לא הוכיחה אותן. סעיף 7א לחוק, שכותרתו "פיצוי ללא הוכחת נזק", קובע כי במשפט בשל עוולה אזרחית, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על 100,000 ש"ח ללא הוכחת נזק. החוק קבע "תקרה" מבחינת גובה הפיצוי הכספי בגין עוולה של לשון הרע, ללא הוכחת נזק, אך ברי כי המחוקק העניק לבית המשפט מרחב של שיקול דעת בבואו לקבוע גובה הפיצוי.בעת פסיקת פיצויים בגין לשון הרע, יתחשב בית המשפט במכלול הנסיבות ובין היתר בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד (ע"א 4740/00 בעניין אמר). נקבע כי במקרה דנן, יש לקחת בחשבון את הלשון המועצמת והבוטה שבה נקטה הנתבעת בפרסומים, את ריבוי הפרסומים והתפרשותם לארוך תקופה של כחצי שנה, ותוכנם הפוגעני ברף הגבוה, עד כדי הצגת האיש כאדם בלתי אנושי, נצלן, אנוכי ואכזרי. כן יש לקחת בחשבון את הפלטפורמה שנבחרה - רשתות חברתיות אשר ציבור רחב ביותר יכול להחשף לפרסומים, ואף נחשף בפועל, כפי שעולה מצילומי המסך של הפרסומים שצורפו לתיק המוצגים. על פי החוק לא נדרש מתובע להוכיח נזק, אלא די בכך שהפרסום עלול להשפילו, לגרום לשנאה כלפיו, לבזותו וכיוצ"ב כמשמעות החלופות בסע' 1 לחוק, בפועל הראה האיש כי הוא ניזוק ואף בצורה משמעותית. על פי כמות השיתופים, התגובות והציפיות אכן קהל רחב מאוד נחשף לפרסומים.

יתר על כן, נקבע כי עקרון בסיס ומנחה בדיני הפיצויים בנזיקין הוא השבת המצב לקדמותו. לפי עיקרון זה, יש לפסוק לניזוק פיצוי שיעמידו, ככל הניתן באמצעים כספיים, במצב בו היה נתון אלמלא מעשה העוולה, גם אם לא תמיד ניתן להשיב את הגלגל אחור. משעה שהנתבעת לא התייצבה לדיון, ובשים לב לריבוי הפרסומים ועצימות תכנם הפוגעני, לכאורה יש מקום לחייב את הנתבעת בסכום שלו עתר התובע בכתב התביעה - 1,000,000 ₪.  יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון את העובדה, כי הנתבעת במצב כלכלי קשה,  ולפסוק פיצוי נמוך יותר, מזה שישיב את מצבו של התובע לקדמותו. בפסיקת בית המשפט העליון קיימת דוגמה לסטיה מעקרון השבת המצב לקדמותו, כלפי מטה,  בשל חוסר יכולת כלכלית של הנתבע והבטחת קיומו בכבוד - אינטרס שהוא כלל חברתי  (עניין נודלמן ). נפסק כי, גם במקרה דנן, יש מקום לסטות מעקרון השבת המצב לקדמותו ולהפחית את הפיצוי לאיש, וזאת, בשים לב למצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת, והכל כדי לא לדחוק אותה מתחת לקו העוני. משכך, הפיצוי הועמד על על סך של 500,000 ₪. בנוסף, ניתנים צווים, כמבוקש בתביעה:  צו עשה לנתבעת המורה לה להסיר בתוך 14 ימים את הפרסומים הדיבתיים נגד האיש, וצו מניעה האוסר על הנתבעת לחזור ולהכפיש את האיש בפרסומים. עוד חוייבה הנתבעת בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לתובע בסך של 30,000 ₪.

לסיכום, התביעה התקבלה ברובה.

לא צויינו שמות המייצגים

תלה"מ 58392-12-19

הרשמה לניוזלטר
באפשרותכם להירשם לניוזלטר תקדין ולהתעדכן באופן יומי בחדשות המשפטיות החמות ביותר, בתקצירי פסקי הדין החשובים ביותר שניתנו לאחרונה, בעידכוני החקיקה ובעוד מידע חשוב. כל שעליכם לעשות הוא להקליד את כתובת הדוא"ל שלכם ותקבלו את הניוזלטר לתיבת הדואר שלכם.
הרשם עכשיו
תקדין
תקדין בטוויטר
/HashavimCmsFiles/images/banners/banner-commit2022.jpg
17 | S:193
קומיט וכל טופס במתנה