נדחתה טענת איבריה כי על פי האמנה המסדירה את זכויות התביעה בגין איחור בקבלת כבודה, אין חובה לפצות נוסעים בגין נזק שאינו ממוני. נקבע כי התכלית הצרכנית של אמנת מונטריאול, הציבה ראשונה במלכות את אינטרס הלקוחות, ואת זכותם לפיצוי הוגן. ניתן להטיל על המוביל אחריות לנזק נפשי "טהור" אף בהעדר נזק ממוני בנוסף.
במרכזו של ההליך דנן ניצבת השאלה האם ניתן לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני במקרי איחור בתובלה האווירית, זאת על פי אמנת מונטריאול המסדירה את זכויות התביעה בגין איחור בקבלת כבודה. ההליך עניינו בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר הותיר על כנה את הכרעת בית המשפט לתביעות קטנות במסגרתה חויבה חברת איבריה לפצות את המשיבים גם בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם כתוצאה מאיחור בהגעת כבודתם. המשיבים המריאו לטיול בארצות הברית בטיסה שהפעילה איבריה, אולם, על החופשה העיב אירוע עגום: עם נחיתתם התברר כי רק אחת משתי המזוודות שמסרו מצאה את דרכה אל היעד. בסופו של דבר, הוחזרה להם המזוודה האבודה רק יום לפני חזרתם ארצה. המשיבים הגישו תביעה נגד איבריה, וביקשו, בין היתר, לחייב את החברה בעלות הפריטים שנאלצו לרכוש בשל אובדן המזוודה, ובפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם. בית המשפט לתביעות קטנות, פסק כי אמנת מונטריאול "אינה שוללת פסיקת פיצויים בגין עגמת נפש", והטיל על איבריה לפצות את המשיבים עבור נזק זה בסך 5,000 ₪. ערעורה של איבריה למחוזי, נדחה. בפסק הדין, נקבע כי סעיף 19 לאמנת מונטריאול, המסדיר את אחריות המוביל לנזק בגין איחור בתובלה האווירית של נוסעים, כבודה או מטען, מאפשר להטיל עליו אחריות לנזק נפשי, זאת, בהתאם לקביעה בהלכת דדון (ע"א 20/83).
לטענת איבריה, לו "רצו מנסחי אמנת מונטריאול לכלול עוגמת נפש במסגרת פיצוי בגין איחור במסירת הכבודה, יכלו לעשות כן, בהוראה ברורה באמנה". ברם, לא זו בלבד שאין בנמצא הוראה כזו, אלא שסעיף 29 לאמנה שולל, באופן גורף, פיצוי בגין נזק שאינו ממוני. המבקשת מסכמת כי פסק הדין מושא בקשת רשות הערעור "מפר את האיזון העדין" שיוצרת אמנת מונטריאול; יוצר "חוסר ודאות" לגבי היקף הפיצוי, שייקבע "בהתאם לאומד הדעת של המותב היושב בדין"; ופוגע באחידות הבין-לאומית ההכרחית להצלחת האמנה.
מנגד, המשיבים סבורים שאין הצדקה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי – מה גם שמדובר בהליך שראשיתו בתביעה קטנה. הם עומדים על עוגמת הנפש הרבה שנגרמה להם, וטוענים כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי "מבוסס ומנומק כדבעי", ותואם את הלכת דדון.
כב' השופט נ' הנדל פסק כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית מובהקת: האם נזק לא ממוני, בשל איחור במסירת הכבודה, הינו בר פיצוי על פי לשון האמנה והדינים היחודיים של תובלה אווירית בינלאומית. השאלה היא האם אחריות המוביל מוגבלת לרובד המדיד והמוחשי של נזקי האיחור במסירת הכבודה – בדמות הפריטים שהמשיבה נאלצה לרכוש – או שהיא משתרעת גם על הרובד המורכב יותר לכימות, בדמות הנזק הנפשי שנבע מאיחור זה. איבריה מבקשת לאמץ את הגישה המצמצמת, בעוד הערכאות הקודמות פסקו כי אמנת מונטריאול מאפשרת לפסוק לזכות הנוסע פיצוי "בגין נזק נפשי ועוגמת נפש במופרד וללא קשר לקיומו של נזק גופני". ניתן להגדיר נזק לא ממוני, בין היתר, כנזק שברגש או נזק שבנפש. כמובן, מעשה או מחדל יכול לגרום נזק הן לגוף והן לנפש. כאן עסקינן בנזק לנפש ולא בנזק גוף, נזק שאפשר להגדיר כנזק לא ממוני טהור. מטבעו של הנזק הלא ממוני הוא שקשה יותר לכמת נזק שברגש בהשוואה לנזקי גוף או רכוש. הכרעה בשאלה של פסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני במקרי איחור בתובלה האווירית חורגת מד' אמותיהם של הצדדים להליך, ולאור חוסר האחידות בפסיקת הערכאות הדיוניות, ומשכך, יש לדון בה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור. סעיף 3א לחוק התובלה האווירית קובע כי : "על תובלה אווירית, שמקום היציאה ומקום הייעוד שלה נמצאים לפי תנאי ההסכם בין הצדדים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לאמנת מונטריאול [...] יחולו הוראות אמנת מונטריאול". אמנת מונטריאול מטילה על המוביל האווירי אחריות לשלוש קטגוריות נפרדות של נזק: "מוות ופציעה של נוסעים – נזק לכבודה" (סעיף 17), "נזק למטען" (סעיף 18), ו"איחור בתובלה האווירית של נוסעים, כבודה או מטען" (סעיף 19). הוראה זו מאזנת בין האינטרסים של המוביל ולקוחותיו, היא אינה מטילה על הראשון אחריות מוחלטת לנזקי האיחור – אך מעבירה אליו את נטל ההוכחה כי נקט "בכל האמצעים שהיו עשויים להידרש באופן סביר" למניעתם. איזון זה מתבטא גם בקביעת "תקרת פיצוי", המגבילה את החבות הכספית של המוביל האווירי – למעט במקרים בהם "הוכח כי הנזק נבע ממעשה או ממחדל [...] שנעשו בכוונה לגרום נזק. בעניין דנן, חשובה הסיפא של סעיף 29 לאמנה לפיה – "פיצויים עונשין, פיצויים לדוגמא או כל פיצויים אחרים שאינם השבה לא יהיו ברי תביעה בכל תביעה כאמור".
בהמשך לאמור, נקבע כי בד"נ 36/84 בעניין טייכנר נקבע כי: "כאשר באים לפרש אמנה בינלאומית, ובמיוחד אמנה כמו זו שלפנינו, שחברות בה עשרות ממדינות העולם, יש להתחקות אחר מטרותיה וכוונת מנסחיה. כך ניתן יהיה להבטיח יישום נכון ואחיד, ככל האפשר, של הוראותיה". סעיף 19 לאמנת מונטריאול, קובע כי "המוביל אחראי לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה האווירית של נוסעים, כבודה או מטען". המונח "נזק" ("damage") המופיע בסעיף 19 אינו מסויג. לאמור, חוסים תחת כנפיו כל סוגי הנזק – לרבות נזק לא ממוני. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הפרשנות שהעניק בשעתו בית המשפט העליון להגדרת יסוד הנזק בעוולת הרשלנות, לפי סעיף 2 לפקודת הנזיקין: "ביסוד ההגדרה עומדת המציאות המוחשית [...] לא היה מקום, על-כן, מבחינת היקפו של המושג 'נזק', שלא לכלול בחובו שלילת נוחות גופנית, סבל נפשי ופחד, שאין להם ביטוי פיסי" (ע"א 243/83 בעניין עיריית ירושלים). נקבע כי כוחם של הנימוקים שהובילו לפרשנות הרחבה של המונח "נזק" בפקודת הנזיקין הישראלית יפה גם לגבי אמנת מונטריאול. אף דין החוזים הישראלי מרחיב את תרופת הפיצויים לנזק "שאינו נזק ממון", דוגמת עוגמת נפש (סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). גם בית הדין לצדק של האיחוד האירופי (CJEU) אימץ פרשנות דומה ופסק כי יש להטיל על המדינה אחריות גם לנזק לא מוחשי טהור, דוגמת זה הנובע מפגיעה בכבוד, במעמד וביוקרה, בנוסף לפיצוי בשווי הכבודה האבודה. זאת, מתוך הבנה כי הפיצוי נועד להשיב את המצב לקדמותו, ככל האפשר. במילים אחרות, בית הדין מפרש את המונח "נזק" בפרק 3 לאמנת מונטריאול ככולל גם נזק לא ממוני, לא מוחשי ובלתי מדיד – לרבות נזק נפשי מן הסוג שחוו המשיבים בהליך דנן. גישת ה-CJEU משרטטת הסדר אחריות מקיף ומאוזן: מצד אחד, לקוחות שכבודתם אבדה יפוצו עבור מכלול נזקיהם – ללא הבחנה בין נזק ממוני מוחשי לנזק לא מוחשי, ובכללו נזק נפשי. בה בעת, תקרת הפיצוי הקבועה בסעיף 22(2) לאמנה מעניקה מענה לאינטרס המוביל, ומבטיחה שהפיצוי הכללי לא יחרוג מן הסכום הנקוב בה.
זאת ועוד, נקבע כי הפרשנות לפיה סעיף 19 מאפשר להעניק לנוסע פיצוי הולם בגין נזקיו הנפשיים, עולה בקנה אחד עם מטרותיה של אמנת מונטריאול – אשר בחרה להדגיש במבוא לה את ההכרה "בחשיבותה של הבטחת ההגנה על האינטרסים של צרכנים בתובלה בינלאומית באוויר ובצורך בפיצוי הוגן המתבסס על עקרון ההשבה". מאחר שפיצוי בגין נזק נפשי משרת את "עקרון ההשבה", שהמבוא לאמנת מונטריאול מעלה על נס, אין סיבה לדחוק פיל בקוף המחט, ולכפות על לשונו הפשוטה והרחבה של סעיף 19 לאמנה פרשנות מצמצמת, החותרת תחת עיקרון זה. אדרבה, יש להכיר באחריות המוביל – מתוך הבנה כי רק כך יווצר "מאזן אינטרסים שוויוני" בינו ובין הנוסעים: המוביל יישא באחריות לנזקיהם הנפשיים, בכפוף לקשת ההוראות המגנות עליו ומגבילות את אחריותו, ובהן תקרת הפיצוי הכללית הקבועה בסעיף 22 לאמנה. גישה מרחיבה זו, היונקת מן התכלית הצרכנית של אמנת מונטריאול, עוברת כחוט השני בפסיקת ה-CJEU ביחס להוראות שונות של האמנה. נפסק כי לשונו של סעיף 19 לאמנת מונטריאול – המטיל על המוביל אחריות "לנזק שנגרם מחמת איחור" – אינה סובלת את הפרשנות המצמצמת שמציעה איבריה, ומעידה כי האמנה מטילה על המוביל אחריות הן לנזק ממוני-מוחשי, והן לנזק לא ממוני, דוגמת עוגמת הנפש שנגרמה למשיבים. האמנה מכירה, אפוא, בשני "סוגי" נזק אלה במובן שהמוביל אחראי לגבי שניהם, בכפוף לתנאים הקבועים באמנה. מסקנה זו מתיישבת היטב עם מטרותיה של אמנת מונטריאול, שדחקה את אינטרס המובילים – גם אם לא זנחה אותו כליל – והציבה ראשונה במלכות את אינטרס הלקוחות, ואת זכותם לפיצוי הוגן. שיקולים אלה תומכים, כמובן, בהרחבת היקף אחריות המוביל, כך שניתן יהיה להטיל עליו אחריות לנזק הנפשי גם בהעדר נזק ממוני נוסף, בעת שמתקיים נזק נפשי "טהור".
יתרה מזו נקבע כי נזקי כאב וסבל או עוגמת נפש – נזק בלתי ממוני – מתמקדים בנפגע. המטרה אינה להעניש את המזיק, אלא להשיב לניזוק את אשר הפסיד. יש לדחות את עמדת איבריה, ולקבוע כי הסיפא לסעיף 29 אינה מתיימרת לשלול את אחריות המוביל לנזק לא ממוני, ובכללו נזק נפשי טהור. מרבית פסקי הדין שהזכירה איבריה עוסקים באחריות המוביל לפי אמנת ורשה – כך שאין בהם כדי לשפוך אור על סעיף 29 לאמנת מונטריאול. כך או כך, הערכאות הזרות לא הזכירו את סעיף 29 כמקור אפשרי לשלילת אחריות המוביל לנזק נפשי – ביחס לכל מסלולי האחריות הקבועים בסעיפים 17-19 לאמנה – והדבר דווקא מעיד על דחיית הפרשנות שמציעה לו איבריה. נפסק כי אמנת מונטריאול מאפשרת להטיל על המוביל אחריות לנזק לא ממוני – דוגמת עוגמת הנפש שנגרמה למשיבים דנן – במקרים של איחור בתובלה האווירית.
לסיכום, הערעור נדחה.
המבקשת יוצגה ע"י: עו"ד יאיר גרין; עו"ד אופיר שרמן , המשיבים יוצגו ע"י: עו"ד בעז רגב
