בית המשפט העליון זיכה מעבירת הפקרה נהג שעזב את הזירה בטרם מסר למשטרה על מעורבותו בתאונה. נקבע כי יש לצמצם את השימוש בעבירת ההפקרה לאותם מקרים בהם דבק פסול מוסרי-חברתי חמור בהתנהגותו של אדם המעורב בתאונה – מקרים בהם המעורב בתאונה אינו מגיש עזרה לנפגע התאונה כנדרש
הסוגיה המשפטית שניצבת במרכז התיק דנן עניינה היקף החובה שמטילה העבירה של "הפקרה אחרי פגיעה" על נהג. המערער היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית, שהייתה "בלתי נמנעת" ושלא נגרמה באשמתו. במהלך נסיעתו בכביש 6 הוא פגע בהילה מיכלי נחמן ז"ל, שעמדה באותה עת על הכביש ועסקה בחילוץ והצלת בני משפחתה מהרכב שעמד בצד הכביש לאחר שנפגע בתאונה קודמת. כתוצאה מפגיעת רכבו של המערער נהרגה המנוחה. הוא עצר בזירת התאונה וראה כי כוחות בטחון והצלה נמצאים במקום, ובשלב מסוים המשיך בדרכו מבלי לגשת לאנשי משטרה לאחר שעזב את זירת התאונה, נסע המערער לסוכנות רכב שבבעלותו וניקה את הרכב במטרה להעלים ראיות ולשבש את מהלכי המשפט. לאחר מכן נסע לתחנת משטרה ודיווח על כך שרכב אחר פגע ברכבו בעת שנסע בכביש 6. המערער הורשע לאחר שמיעת הוכחות בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה, לפי סעיף 64א(ג) לפקודת התעבורה. בנוסף לכך הורשע בעבירות של שיבוש מהלכי משפט והשמדת ראיה. בית המשפט המחוזי גזר על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה של 15 חודשים, מאסר מותנה, פיצויים לבני משפחת המנוחה, ופסילה מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה למשך 7 שנים. בהסכמת המדינה, ביצוע עונש המאסר עוכב עד להכרעה בערעור דנן.
לטענת המערער, אין בסיס בלשון הפקודה להרשעה בעבירת ההפקרה, כאשר ההרשעה מבוססת אך ורק על כך שהנאשם לא מסר את פרטיו לחוקרי המשטרה ולא סיפר להם על מעורבותו בתאונה. לפי קו זה, העבירה שעובר אדם שלא מוסר את פרטיו לשוטר בזירת התאונה היא עבירה לפי תקנה 144(3) לתקנות התעבורה, שהעונש הקבוע לצידה הוא 2 שנות מאסר – לעומת העונש של 14 שנות מאסר הקבוע לצד עבירת ההפקרה שבה הורשע המערער.
המדינה טענה כי אכן נוצר מעין פער בין לשון הפקודה ותכליתה ה"מוצהרת" של עבירת ההפקרה, כפי שעולה מלשונה ומהליכי החקיקה, ובין הפירוש הרחב שניתן לעבירה בפסיקה. בנסיבות אלה סבורה המדינה כי ראוי להמשיך ולפרש את העבירה באופן רחב, כפי שנהג בית המשפט בעבר.
כב' השופט נ' הנדל סעיף 64א(ג) לפקודת התעבורה קובע: "נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נגרמה לאדם חבלה חמורה או שבה נהרג אדם, ולא עצר או לא הזעיק עזרה כאמור בסעיף קטן (ב), דינו – מאסר 14 שנים.". הואיל והסעיף "שותק" ביחס ליסוד הנפשי של העבירה, מדובר בעבירת מחשבה פלילית, דהיינו נדרשת מודעות של הנאשם ליסוד העובדתי של העבירה. מוקד הרשעתו של המערער מצוי בעזיבת זירת התאונה מבלי שמסר לחוקרי המשטרה את פרטיו וסיפר להם על מעורבותו בה. עבירת ההפקרה מטילה, לפי לשונה, שתי חובות על נהג רכב. ראשית, מוטלת עליו החובה לעצור במקום התאונה (או קרוב לו ככל האפשר) כדי לעמוד על תוצאותיה. שנית, חובה עליו להזעיק עזרה. מהסעיף עולה כי החובות "מצטברות", ולפיכך די בכך שמעשיו של נאשם אינם עומדים באחת משתי הדרישות. המערער עצר את רכבו בצד ימין של הכביש מיד לאחר שהרגיש שפגע בעצם כלשהו ושב ברגל למקום הפגיעה. רק לאחר ששוחח עם שני עדים לתאונה הבין שפגע באדם. הוא שהה בזירה במשך 24 דקות. לפי הממצאים שנקבעו בהליך קמא, בפרק זמן זה חצה את הכביש והגיע לצידו השמאלי, למקום עמידת רכבה של המנוחה. בנוסף לכך נכח במעמד הזעקת גורמי ההצלה לזירה, והיה בזירת התאונה בעת שהגיעו לזירה כוחות מד"א, אנשי משטרה וסייר של כביש 6 ש"תיפעל" את האירוע וחסם את נתיב התנועה שבו ארעה התאונה. הנאשם עזב את מקום התאונה כעשר דקות לאחר הגעת האמבולנס וכמעט עשרים דקות לאחר הגעת סייר כביש 6, בעת שהחלה המשטרה בגביית עדויות ועל רקע רצונו להסתיר את מעורבותו בתאונה. בהמשך לאמור, נקבע כי המחוקק נקט בלשון "הזעקת עזרה" ו"הושטת עזרה", ולא "חקירה" או "מסירת מידע". העזרה שבה מדובר היא עזרה במניעת נזק לנפגע התאונה, ולא עזרה לרשויות החקירה בפענוח האירוע. כך עולה גם מהלשון "להזעיק", שאינה מתאימה למסירת מידע בחקירה, מהגדרת העזרה הנדרשת כתלוית נסיבות ומקום – בשונה מחובה למסור מידע לחוקרים שאינה תלויה בנסיבות ומקום, ומהדוגמאות שנתן המחוקק – הזעקת גופי ההצלה המקצועיים, המתנה ליד הנפגע עד להגעת גופי ההצלה, דאגה למניעת נזק נוסף לנפגע והגשת עזרה ראשונה בהתאם ליכולת ולצורך בכך. משכך, נקבע כי לשון סעיף 64א לפקודה אינה נושאת, ולו בדוחק, חובה עצמאית של נאשם למסור לגופי החקירה מידע על מעורבותו בתאונה. התכלית אינה מנותקת מהלשון, אלא כרוכה בה ונובעת ממנה. התכלית עשויה להיות רחבה מהלשון, אבל זהו הבסיס שעליו ניצבת האחרונה. הלשון היא אחת מהדרכים לבחון מהי תכלית החוק.
יתרה מזאת נקבע כי ניתן היה לסיים את הדיון בעבירת ההפקרה בנקודה זו, תוך זיכוי המערער ממנה. ברם, וכדי להעמיד פסיקה על מכונה, יש לעמוד על השאלה האם יש בסיס לעמדה שעבירת ההפקרה אכן נועדה גם לשם הגשמת תכליות נוספות – "תכליות המשנה" – מעבר לתכלית של סיוע לשמירה על בריאותו וגופו של נפגע התאונה. נקבע כי מדובר בעמדה שאינה מבוססת כהלכה. אפשר לומר כי יתרון נלווה, במקרים רבים שבהם נהג עוצר להושיט עזרה, הוא הגשמתן של תכליות נוספות מלבד הצלת הנפגע. אך יש פער בין תוצאה נלווית ובין חובה לפעול בצורה מסוימת, וזאת כאשר פרט להזדהות בפני שוטר כנהג שמעורב בתאונה מילא הנהג אחר חובותיו לפי סעיף 64א לפקודה. הבסיס לפרשנות שניתנה לעבירת ההפקרה בבית המשפט המחוזי הוא פסיקת בית המשפט העליון בעניין תכליות העבירה. אין כל ספק כי התכלית המרכזית של עבירת ההפקרה היא מתן הסיוע המהיר והאפקטיבי ביותר לנפגע בתאונת דרכים. מנקודת מבטו של הנהג המעורב יש דגש גם בסולידריות אנושית בסיסית, ובחובה המוסרית – שאומצה כנורמה משפטית מחייבת – המוטלת על מי שהיה מעורב בתאונה לסייע ליתר המעורבים כפי יכולתו. אלא שלצד תכלית זו, קבע בית המשפט שלעבירת ההפקרה יש שתי "תכליות משנה" נוספות: להבטיח כי תינתן עזרה מידית לנפגע בתאונה, ולהקל על יכולתן של רשויות אכיפת החוק לברר כיצד נגרמה תאונת הדרכים ומי אחראי לה. בלשון הפקודה אין אפילו רמז לשתי תכליות המשנה שיוחסו לעבירת ההפקרה בפסיקה. תכליות המשנה לא נזכרות בחוק, בדברי ההסבר או בהליכי החקיקה, ואינן מתיישבות עם מכלול דברי החקיקה הרלוונטיים. התכלית של הושטת עזרה לנפגע היא הבולטת והחשובה מבין התכליות של מכלול דברי החקיקה, ולא בכדי קבע המחוקק ענישה מחמירה לצידה של עבירת ההפקרה לפי סעיף 64א לפקודה – עונש מרבי של 14 שנות מאסר ופסילה, ככלל, לתקופה של שלוש שנים לפחות. התכלית של מיצוי החקירה וקביעת זהות הנהג, לעומת זאת – וכפי שנקבע בספרות ובפסיקה בעבר – באה לידי ביטוי בעבירות שהעונש המרבי שנקבע לצידן הוא 2 שנות מאסר ופסילה, ככלל, לתקופה של שלושה חודשים לפחות – תקנה 144 לתקנות וסעיף 62(7) לפקודה. הדבר מלמד, מצד אחד, כי גם תכליות אלה חשובות; אך מן הצד השני עמדת המחוקק היא כי כאשר תכליות המשנה עומדות לבדן, ומבלי שישנה כל פגיעה בערך של עצירה ונסיון להושיט עזרה – "תג המחיר" של פעולה אנטי חברתית זו נמוך בהרבה, בדמות תקנה 144 לתקנות וסעיף 62(7) לפקודה. נפסק כי אין דינו של מי שמתחמק מחקירת מעורבותו בתאונה כדין מי שהפקיר את רעהו לאחריה.
לא זו אף זו נקבע כי המסקנה היא כי אין לפרש את סעיף 64א לפקודה כמטיל חובה עצמאית לשתף פעולה עם חוקרי המשטרה. לפי קביעת בית המשפט המחוזי, המערער עצר קרוב ככל האפשר למקום התאונה, עמד על תוצאותיה, ושהה בזירה דקות לא מעטות בעת שכבר פעלו בה כוחות הצלה ובטחון מסוגים שונים. לא נטען כי הייתה עזרה כלשהי שהיה יכול להושיט לנפגעת בשלב שבו עזב את הזירה. הבסיס היחיד להרשעה בעבירת ההפקרה הוא עזיבת הזירה בטרם דיווח לחוקרי המשטרה על המעורבות בתאונה. ברם, סעיף 64א אינו מטיל על נהג חובה עצמאית לשתף פעולה עם חוקרי המשטרה. משכך, נפסק כי יש לזכות את המערער מעבירה זו. יחד עם זאת, העובדות שבהן הורשע המערער מגלות את אשמתו בעבירה לפי סעיפים שונים של תקנה 144 לתקנות התעבורה. המערער פעל בניגוד לחלק שהודגש מתוך הציטוט – תקנות 144(א)(1), 144(א)(3) ו-144(ב) – בכך שנסע ממקום התאונה (ולכן "הזיז רכב המעורב בתאונה") ללא רשות של שוטר לעשות כן, ובכך שלא מסר לאף גורם בזירת התאונה את פרטיו. מבחינת סדרי הדין, סעיף 216 לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר להרשיע מערער בעבירה שונה מזו שבה הורשע בערכאה הקודמת. זאת בכפוף לכך ש"ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן" ולכך ש"לא יוטל עליו עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום", כלשון הסעיף. כאן קיבל המערער הזדמנות סבירה להתגונן מפני הרשעה בתקנה 144. הוא אף התייחס אליה בהרחבה בעיקרי הטיעון מטעמו (לפחות לתקנה 144(א)(3)), וטען כי עבירה זו היא שרלוונטית, אם כבר, לענייננו, ולא עבירת ההפקרה אחרי פגיעה. בנוסף לכך מדובר בעבירה קלה מזו שבה הורשע המערער, ואין ספק כי הרשעה בה תחת הרשעה בעבירת ההפקרה אמורה להוביל לעונש קל יותר מזה שהוטל על המערער בגין הרשעתו בהפקרה לאחר פגיעה. מקרה זה מתאים אפוא לשימוש בסמכות הקבועה בסעיף 216 לחוק סדר הדין הפלילי בדבר הרשעה בעבירה אחרת.
יתרה מכך, נקבע כי נתקיימו במערער כל יסודות העבירה ביחס לסעיפי תקנה 144 עזיבת מקום התאונה ללא רשות של שוטר ומבלי שמסר לאף גורם בזירת התאונה את פרטיו. אף אין מקום לקבל את הערעור נגד ההרשעה בעבירות של שיבוש מהלכי משפט והשמדת ראיה. מעשיו מלמדים, מעבר לספק סביר, כי התכוון להעלים את הראיות ולשבש את החקירה, במגמה להקטין את ההסתברות לכך שתוטל עליו אחריות בגין התאונה שבה היה מעורב. הצדדים לא הציגו טיעון סדור בדבר העונש הראוי, היה ויזוכה המערער מעבירת ההפקרה ויורשע תחתיה – לצד העבירות של שיבוש מהלכי משפט והשמדת ראיה – בעבירה לפי תקנה 144. נוכח זאת, נקבע כי יש לאפשר לצדדים לטעון לעניין העונש קודם לגזירתו מחדש, וראוי כי העונש ייגזר בערכאה הראשונה. משכך, התיק יוחזר לערכאה קמא לשם שמיעת טיעונים לעונש ומתן גזר דין חדש. הערעור על הכרעת הדין מתקבל, כך שהמערער יזוכה מהעבירה של הפקרה אחרי פגיעה לפי סעיף 64א(ג) לפקודת התעבורה, ותחת זאת יורשע בעבירה לפי תקנה 144 לתקנות התעבורה (סעיפים (א)(1), (א)(3) ו-(ב)). הערעור על ההרשעה בעבירות של שיבוש מהלכי משפט והשמדת ראיה, נדחה. התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי, על מנת לשמוע את טיעוני הצדדים לעונש ומתן גזר דין חדש. בשלב זה ימשיך עיכוב הביצוע שניתן ביחס לעונש המאסר שהוטל על המערער בהליך קמא. עונש הפסילה שהוטל על המערער לא יעוכב. בנסיבות העניין, בית המשפט המחוזי מתבקש לתת עדיפות לשמיעת הטיעון בעניין העונש ולגזירת הדין מחדש. כב' השופט ג' קרא הוסיף כי יש להיזהר מפני הרחבת עבירות פליליות בכלל, ועבירת ההפקרה בפרט, יתר על המידה. כל עבירה נושאת בגינה "תג מחיר" המשקף את חומרת הפגם המוסרי-חברתי של ביצועה. "תג המחיר" של עבירת ההפקרה גבוה פי כמה מ"תג המחיר" של יתר העבירות המתייחסות למקרים של "פגע וברח", וביניהם האיסור על הזזת רכב לאחר תאונה והחובה להזדהות מול גורמי האכיפה. יש לצמצם את השימוש בעבירת ההפקרה לאותם מקרים בהם דבק פסול מוסרי-חברתי חמור בהתנהגותו של אדם המעורב בתאונה – מקרים בהם המעורב בתאונה אינו מגיש עזרה לנפגע התאונה כנדרש לפי סעיף 64א(ה) לפקודה.
לסיכום, המערער זוכה מעבירה של הפקרה אחרי פגיעה
המערער יוצג ע"י: עו"ד אופיר סטרשנוב; עו"ד תהילה בינו; עו"ד שירה מוהר ; המשיבה יוצגה ע"י: עו"ד ענת גרינבאום
