כב' השופט אלרון השיב על כנו צו חילוט זמני של 2.2 מיליון ₪ המוחזקים על שמה של סמנכ"לית הכספים לשעבר באלבר, לאחר שהוגש כתב אישום נגדה ונגד החברה בשל הונאת מס במיליונים. נקבע כי משהוגש כתב אישום, התגבשה תשתית ראייתית המאפשרת את מתן הצו. סיווגה של המשיבה כעובדת שכירה אינו מקים מחסום מפני חילוט
במוקד הערעור דנן שתי סוגיות מרכזיות -האחת: האם לצורך מתן צו זמני להבטחת חילוט עתידי על המדינה להוכיח חשש שלא יהיה ניתן לממש את החילוט היה והנאשם יורשע בדין, והשניה מה המשמעות שיש ליתן למעמדו של נאשם כעובד שכיר בתאגיד שנגדו הוגש כתב האישום. הערעור מופנה נגד החלטת בית המשפט המחוזי המורה על ביטול צו תפיסה שהוצא בעניינה של המשיבה בד בבד עם הגשת כתב אישום נגדה. מכוח הצו נתפסו כ-2.2 מיליון ש"ח מכספיה המוחזקים בקופות גמל ובקרן השתלמות על שמה. כתב האישום מפרט מסכת אירועים בעניינה של חברת אלבר ציי רכב בע"מ אשר התרחשו בין שלהי שנת 2013 ועד לחודש יולי 2015. באותה עת, המשיבה שימשה כסמנכ"לית הכספים וחברת הנהלה באלבר. כתב האישום הוגש גם נגד אלבר, מנכ"ל אלבר, ומעורבים נוספים. המשיבה, מתוקף תפקידה בחברה, ניהלה את ההיבטים הכספיים של פעילות היבוא המקביל של אלבר, הייתה מעורבת ברישומים הכוזבים במסמכי החברה, נתנה הוראות בקשר להזמנת חשבונות מכר מזויפים, הזמנת תעודות מקור כוזבות וכן פעילות מול עמילי מכס לשם הגשת הצהרות יבוא כוזבות ועריכת רישומים כוזבים בספרי אלבר. המשיבה, יחד עם אחרים, ייבאו 1,828 כלי רכב לישראל מארצות הברית, בכוונה להונות את רשות המיסים ומשרד התחבורה ובמטרה לעקוף את הגבלות היבוא. לצורך כך, עשו שימוש בחשבונות מכר מזויפים. היתר ורישיונות היבוא שהתקבלו במרמה כמו גם חשבונות המכר המזויפים והכוזבים והזכויות המגולמות בהם הם בבחינת רכוש אסור בהתאם לחוק איסור הלבנת הון. בד בבד עם הגשת כתב האישום המקורי הוגשה בקשה לחילוט רכוש ובקשה למתן צו זמני ברכוש. בבקשה פורט הרכוש בשליטת המשיבה אשר נתפס ברישום – כספים בסכום כולל של כ-2.2 מיליון ש"ח המוחזקים על שמה בקופות גמל ובקרן השתלמות.
לעמדת המדינה, בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו לבטל את הצו הזמני בנימוק כי בסופו של יום ניתן יהיה לגבות מהמשיבה את הסכום שנתפס אם תורשע. מדובר, לשיטתה, בנכסים אשר ניתן להעלימם בקלות רבה או לשעבדם, באופן אשר עלול לחסום את דרכה של המדינה מחילוטם בסופו של ההליך.
לטענת המשיבה, בשל היותה עובדת שכירה בחברת אלבר אין לחלט מרכושה. כאשר עסקינן בעובד שכיר בחברה המנהלת עסקים חוקיים, ככל שנעברה עבירה של הלבנת הון במסגרתה ותקבולי העבירה התקבלו בחברה ולא עברו לידיו – אין מקום לתפוס ולחלט מרכושו הפרטי.
כב' השופט י' אלרון פסק כי חילוט רכוש מהווה אחד הכלים המשמעותיים שבהם נעשה שימוש בהתמודדות עם עבירות הלבנת ההון. התפיסה המקובלת היא כי אפשרות החילוט משרתת שתי תכליות: האחת, הרתעתית – במטרה למנוע מצב בו חוטא יצא נשכר ממעשה העבירה, ולפגוע בתמריץ העיקרי לביצוע העבירה ובבסיס המימון של העבריין. השניה, בעלת אופי קנייני – להוציא מידיו של העבריין רכוש שאינו שייך לו ואינו מוחזק בידיו כדין משהושג בעבירה. האפשרות לחלט רכושו של נידון מעוגנת בסעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון. לשונו של סעיף זה ברורה, הכלל הוא חילוט, והחריג – הימנעות מחילוט. אין חובה שיחולט אותו הרכוש המדובר, שכן ניתן לחלט רכוש בשווי העבירה, ללא שנדרש להוכיח כי הרכוש שלגביו מבוקש החילוט קשור באופן ישיר לביצוע העבירה. כפועל יוצא, ניתן לחלט רכוש כשר וחוקי לחלוטין, כל עוד הוא שווה ערך לרכוש שקשור לעבירה. שילובם של סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון וסעיף 36ו לפקודת הסמים המסוכנים, מקנה לבית המשפט שאליו הוגש כתב האישום סמכות "...לתת צו זמני בדבר – מתן ערבויות מטעם הנאשם, או אדם אחר המחזיק ברכוש, צוי מניעה, צוי עיקול או הוראות בדבר צעדים אחרים שיבטיחו את האפשרות של מימוש החילוט [...]". התנאים למתן צו זמני עוצבו על ידי הפסיקה במרוצת השנים. בגדר זאת נקבע, כי בשלב הדיון במתן הצו הזמני על בית המשפט לבחון את דיות הראיות במישור הלכאורי ולהשתכנע כי קיים "פוטנציאל חילוט": כן נקבע, כי הסמכות ליתן צו זמני לתפיסת רכושו של נאשם בעבירות הלבנת הון נבחנת לאור היקף הסמכות המוקנית לבית המשפט להורות על חילוט הרכוש היה ויורשע הנאשם בעבירות המיוחסות לו. בהתאם, אם יעלה בידי נאשם להראות כי אין לחלט את הרכוש בתום ההליך אף אם יורשע, אין מקום להורות על תפיסתו עד להכרעה באותו הליך (ע"א 6180/20 בעניין וינברג). לצד ההיגיון הרב שבמתן צו לשם שימור מצבת נכסיו של נאשם עד להרשעתו, האפשרות להורות על תפיסת רכושו של אדם בעוד חזקת החפות עומדת לו מהווה צעד דרסטי השולל מבעל הרכוש את האפשרות לעשות שימוש בקניינו, לעיתים למשך תקופה ארוכה. מטעם זה נקבע בהשראת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ועקרון המידתיות, כי על בית המשפט לאזן כראוי בין זכות הקניין של נאשם לבין האינטרס הציבורי שבהבטחת החילוט בסופו של ההליך הפלילי, לנקוט בזהירות ומידתיות, בין היתר בקביעת היקף החילוט. כמו כן, על הרשות לנקוט באמצעי שפגיעתו בזכות היא הפחותה.
זאת ועוד, נקבע כי בית המשפט המחוזי סבר בהחלטתו, כי קיים סיכון נמוך בלבד שלא ניתן יהיה לגבות מן המשיבה את הסכום שנתפס ולכן אין הצדקה להורות על המשך תפיסתו במסגרת צו זמני. הלכה למעשה, בקביעה זו מובלעת הנחה כי לצורך מתן הצו הזמני על המדינה להוכיח, ברף כזה או אחר, חשש כי לו נאשם יורשע לא יהיה ניתן לגבות ממנו את סכום הרכוש שנתפס. נקבע כי לא היה מקום להציב דרישה שכזו בפני המדינה. סעיף 36ו(א) לפקודה, הוראת הדין הרלוונטית אשר מתוקפה ניתן הצו הזמני כאמור, עניינו "סעדים לחילוט רכוש". הצו הזמני נועד להבטיח את מימוש החילוט על ידי שימור מצבת נכסיו של נאשם נוכח החשש מפני הברחת נכסים על ידו או מי מטעמו. הנחת המוצא של המחוקק הייתה כי קיים חשש מובנה שחשוד או נאשם יבצע פעולות לסיכול חילוט עתידי. על מנת להימנע ממצב שלא יהיה ניתן לממש את אפשרות החילוט בסופו של ההליך הפלילי, בפקודה נקבע כי צו זמני כאמור יכול שיינתן בשלושה מצבים שונים: בשלב שלאחר הגשת כתב האישום (סעיף 36ו(א) לפקודה); עובר להגשת כתב האישום (סעיף 36ו(ב) לפקודה); ובמעמד צד אחד – בין אם לפני הגשת כתב האישום, ובין אם לאחר הגשתו (סעיף 36ו(ג) לפקודה). כאשר מדובר במתן צו זמני לאחר הגשת כתב האישום, הדרישה היא הגשת כתב אישום ובקשה מתאימה המפרטת את הרכוש הנדון. לצורך קבלת צו זמני טרם הגשת כתב האישום המחוקק הציב דרישות נוספות בפני המדינה, ובכלל זה תצהיר; כי הבקשה תגלה שיש יסוד סביר להניח שהרכוש שלגביו מבקשים את הצו עלול להיעלם או שעלולים לעשות בו פעולות שימנעו את מימוש החילוט; וכן כי משך הצו הזמני יוגבל בזמן. אשר למצב השלישי, שבו מבוקש ליתן צו זמני במעמד צד אחד, נקבע בסעיף 36ו(ג) לפקודה, נדרש רף מחמיר עוד יותר ובכלל זה חשש "לעשיה מיידית ברכוש" שתכשיל חילוט עתידי. מסקירת שלושת סעיפים אלו ניכר מדרג אשר עוצב בקפידה על ידי המחוקק. המסקנה היא כי המחוקק ביקש לנהוג ביתר זהירות בתפיסת רכוש בצו זמני טרם הגשת כתב האישום. במובן זה, בהעדר כתב אישום התצהיר נדרש לכלול תשתית ראייתית מתאימה, שהרי בהעדר תצהיר אין לפני בית המשפט כל מסד עובדתי, ולו מינימאלי, המצדיק פגיעה שכזו בזכויותיו של החשוד. בהעדר חשש קונקרטי, המחוקק לא ראה הצדקה לאפשר ליתן צו זמני ביחס לרכושו של אדם שכלל לא הוגש נגדו כתב אישום באותה העת. זאת, בשונה ממצב הדברים לאחר הגשת כתב האישום – שבו מדובר באיזון אחר. משהוגש כתב אישום, בהתחשב בכך שאין מדובר עוד בחשוד, אלא בנאשם, בעובדה שהתגבשו, לשיטת התביעה, די ראיות על מנת להעמידו לדין, ובשים לב לטיב העבירות שלגביהן ניתן להפעיל את כלי החילוט – המשמעות היא כי התגבשה תשתית ראייתית המאפשרת את מתן הצו, בכפוף לשיקול דעתו של בית המשפט. בשונה ממצב שבו הצו הזמני מתבקש טרם הגשת כתב אישום, לא נדרש להראות תשתית ראייתית קונקרטית המלמדת על חשש לסיכול אפשרות החילוט. לאור האמור, נקבע כי לא היה מקום לדרוש מהמדינה גם בשלב שלאחר הגשת כתב האישום מסד ראייתי נוסף. למעלה מן הנדרש, נקבע כי כשבוחנים האם בעניינה של המשיבה קיים חשש לסיכול אפשרות חילוט הכספים בסופו של ההליך, המסקנה תהיה כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו לשחרר את הרכוש שנתפס. ב"כ המשיבה העיד על העדר בטוחה חלופית מתאימה. המשיבה שימשה בתפקיד בכיר באלבר ששכרו בצדו והעובדה כי לא היה בידה להצביע ולו על נכס חלופי בודד, מעורר תהיות. לשיטת המשיבה הנזק הכלכלי אשר נגרם כתוצאה מתפיסת הכספים ברישום, הוא כי "[...] היא לא יכולה לממש או לקחת הלוואות, וכן לא יכולה להעביר את הקופות לפוליסות טובות יותר..". רצונה של המשיבה להשתמש בכספים שבקופות האמורות כבטוחות להלוואות סותרת את ההנחה שהיה והמשיבה תורשע לבסוף, ניתן יהיה לחלט כספים אלו. אין ספק בדבר קיומה של פגיעה מעצם תפיסת רכושו של אדם טרם הרשעתו. לצד זאת, ככל ששחרור הכספים נדרש כבטוחה להלוואה – הדבר רק מחדד את הצורך בצו הזמני. אין בחלוף הזמן או בנזק שנגרם למשיבה כדי להצדיק את ביטול הצו הזמני.
יתר על כן, נקבע כי לפי סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון ניתן לחלט רכוש בשווי הרכוש בו נעברה העבירה ללא תלות בשאלה האם מלוא שווי הרכוש האמור הגיע לכיסו של הנאשם או שמא בחלקו הגיע לכיסו של אחר. המשמעות היא שגם אם תקבולי העבירות לא הגיעו לידי המשיבה במישרין, אין בכך כדי למנוע באופן גורף חילוט או תפיסה זמנית של רכושה. סיווגה של המשיבה כעובדת שכירה אינו מקים מחסום מפני חילוט. זאת ועוד, תאגיד אינו אלא ישות משפטית. תורת האורגנים היא שמעניקה לו תו אופי אנושי המאפשר להטיל עליו אחריות אישית בפלילים. בהמשך לכך, בפסיקה הובהרה החשיבות של הטלת אחריות פלילית על נושאי המשרה, לצד התאגיד. אם אותם עובדים שכירים יהיו "חסינים" מפני חילוט רכושם, עבריינים יוכלו לעצב את פעילותם העבריינית בהתאם, וליטול מידה רבה מהאפקטיביות של כלי החילוט. זאת, כאשר התכליות שבבסיס החילוט, הקניינית וההרתעתית, יפות גם בעניינו של עובד שכיר. סמכות החילוט אינה נסוגה אפוא באופן מוחלט מפני מחיצות תאגידיות והיא אינה נסוגה גם מפני "מחיצה" פרי דיני העבודה, ובפרט – סיווגו של אדם כעובד שכיר. דומה כי דרכו של עולם היא שהפשיעה, ודאי הפשיעה ה"מתוחכמת" ובכלל זה הפשיעה הכלכלית, פושטת ולובשת צורות שונות. לכלל צורות אלו יש לספק מענה מקום שבו סמכות החילוט, כפי שהיא מעוגנת בדין, מאפשרת זאת. כלי החילוט רב עוצמה ורב חשיבות. יש לעשות בו שימוש נחוש ומושכל במסגרת הלחימה בפשיעה. אולם, גם לכלי זה יש גבולות וחשוב להציבם ולעצבם בפסיקה. אין דינו של מי שהחלק המיוחס לו בעבירות קטן ושולי, כדינו של מי שחלקו בעבירות הוא העיקרי ואשר נהנה מפירות ביצוען באופן בלעדי. אם לא נבחין בין המקרים, ואם נאמץ את גישת המדינה, אנו עלולים להגיע לתוצאה מרחיקת לכת שבה מבוקש, בגדר צו זמני, לתפוס סכומי עתק מכספם של מי שלא קיבלו לידם מתקבולי העבירה וחלקם בעבירה שולי ביותר. בכך עלול "להפליג" כלי החילוט למחוזות רחוקים, אשר הקשר בינם לבין התכליות שבבסיסו – הולך ונחלש. הנה אנו מתרחקים מ"הוצאת בלעו של גזלן מפיו", וצועדים לעבר מחוזות ההרתעה. לא הרתעה מפני ביצוע עבירות, אלא הרתעה מפני המשך ניהול ההליך הפלילי. יש לבחון האם הסכום שנתפס, בהשוואה להיקף החילוט האפשרי, עומד בדרישת המידתיות. כלפי אלבר התבקש צו לתפיסת רכוש בשווי משוער של כ-102 מיליון ש"ח "בלבד", תוך שהוסבר כי שווי זה הוא "מידתי ומצומצם". ניתן להסיק שהמדינה מכירה, גם ביחס לאלבר, כי אין בכוחה לתפוס בשלב זה 400 מיליון ש"ח מנכסיה. קל וחומר ביחס למשיבה. נקבע כי בשל העובדה שלא הוצג נזק משמעותי הנגרם מתפיסת הרכוש, ומאחר שלא הוצג כל נכס חלופי על ידי המשיבה, ונוכח העובדה שמדובר בסכום מועט ביחס להיקף עבירות הלבנת ההון המיוחסות למשיבה – ניתן לומר, חרף הפגם האמור, כי הצו הזמני שהתבקש הוא מידתי.
לסיכום, הערעור מתקבל, צו החילוט הזמני נותר על כנו.
המערערת יוצגה ע"י: עו"ד מורן פולמן; עו"ד רותם גולשטיין; עו"ד יהושע מלק
המשיבה יוצגה ע"י: עו"ד אורן אדרת
