התקבל ערעורה של עצמאית על החלטת המל"ל לדחות את תביעתה לאובדן כושר עבודה, בשל שעברה את גיל הפרישה. נקבע כי קבלת פרשנות המל"ל, מביאה להפלייה בין גברים עובדים לבין נשים עובדות, ולתוצאה אבסורדית המעודדת נשים שלא להמשיך ולעבוד ובכך פועלת כנגד עקרון השוויון וכנגד התועלת המצרפית לנשים ולחברה כולה
התובעת, עובדת עצמאית, הגישה בחודש נובמבר 2016 תביעה לקצבת נכות כללית, עת נקלעה למצב רפואי שפגע בכושרה להשתכר. בעת הגשת תביעתה הייתה התובעת כמעט בת 66 שנים. תביעתה נדחתה על ידי המל"ל בנימוק: "אינך מבוטחת בביטוח נכות הואיל והגעת לגיל פרישה". משנדחתה התביעה מנימוק זה לא בדק המל"ל את יתר תנאי הזכאות הקבועים כחוק. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת "גיל הפרישה" בעניינה של התובעת. בעוד שהמל"ל טוען, כי גיל הפרישה של התובעת על פי חוק גיל פרישה ובהתאם לתאריך לידתה עומד על 62 שנים, טוענת התובעת, כי הוראות חוק גיל פרישה נותנות לאישה את זכות הבחירה להמשיך ולעבוד עד גיל הפרישה הקבוע לגבר ועל כן גיל הפרישה הקבוע הוא גיל 67.
לטענת התובעת, המל"ל יוצר אפליה והבדלה על בסיס מגדרי ובתוך כך פוגע בזכויות וברשת הביטחון של העובדת משהוא מציב חסמים מפני אישה לממש את זכות הבחירה שהוענקה לה בחוק. אישה עובדת לאחר גיל הפרישה הקבוע לגביה, אך בטרם גיל פרישת חובה, אינה זכאית לכיסוי ביטוחי לאובדן כושר השתכרות, אך מחמת מגדרה וזאת מבלי שקיים כל שוני מהותי המצדיק הבדלה ומתן זכויות פחותות. התובעת מוסיפה וטוענת כי יישום חוק גיל פרישה בחוק הביטוח הלאומי באופן שמבוצע על ידי המל"ל, נוגד את תקנת הציבור.
לעמדת המל"ל, תביעת התובעת נדחתה היות שהגיעה לגיל פרישה ועל כן היא אינה מבוטחת בביטוח נכות כללית. לעמדתו, חלק משיקולי החקיקה של חוק הביטוח הלאומי הוא שיקול תקציבי ועל כן אין מקום לחרוג מגבולות הוראות החוק שהתווה המחוקק ולהטיל מעמסה כספית על המל"ל מקום שהמחוקק לא התכוון לעשות כן.
לעמדת היועמ"ש, אדם שהגיע לגיל פרישה אינו מבוטח בנכות כללית כאשר המחוקק החריג מהפרק הדן בביטוח נכות כללית את מי שהגיע לגיל פרישה מבלי שצוין גיל פרישת חובה או תלות בשאלה האם יצא המבוטח לגימלאות והאם החל לקבל קצבת אזרח וותיק. הוראות החוק הן ברורות ומפורשות ואינן מצריכות פרשנות וכי מההלכה הפסוקה עולה עוד כי כל מבוטח באשר הוא לרבות עובדת עצמאית הממשיכה לעבוד ולהשתכר לאחר גיל פרישה מבוטח בביטוח נכות כללית רק עד "גיל הפרישה" כהגדרתו בחוק.
כב' השופטת י' אנגלברג שהם, פסקה כי יש לקבל את התביעה. הוראות פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי דנות בזכאות לגמלת נכות כללית. והוראות סעיף 195 לחוק מגדירות את המבוטחים בביטוח נכות כללית. הצדדים אינם חולקים על כך שהגדרת גיל פרישה בחוק הביטוח הלאומי תוקן עם חקיקת חוק גיל פרישה. עם זאת, בפרק ג' לחוק נקבעו הוראות מעבר הקובעות: "לגבי אישה שנולדה עד חודש דצמבר 1969, יהיה גיל הפרישה - הגיל הקבוע לגביה, בהתאם לחודש לידתה, בחלק ב' בתוספת". בהתאם לתוספת, עומד גיל הפרישה של התובעת על 62 שנים והמחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה - האם העובדה שהתובעת לא פרשה בפועל מעבודתה והמשיכה לשלם דמי ביטוח מהכנסתה כעובדת ובמקביל לא קיבלה זכויות כאזרח ותיק, מאפשרות לקבוע שגיל הפרישה שלה יעמוד על 67 שנים. ראשית נקבע כי מקובלת טענת התובעת שלפיה מדובר בפרשנות דבר החקיקה ולא בדיון בשאלה האם יש מקום לביטול הוראה שבדין. טענת התובעת היא כי יש לפרש את המונח "גיל פרישה" לגבי אישה עובדת, באותו האופן שבו יש לפרש את המונח לגבי גבר עובד. נקבע כי פרשנות דבר חקיקה, כמו גם פרשנות הסדרים אחרים, נעשית תוך בחינת לשון החוק ותכליתו על בסיס עקרונות היסוד של השיטה. אחד מהעקרונות הללו הוא עקרון השוויון, שהוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי בישראל.
מן הכלל אל הפרט נקבע כי הוראות חוק גיל פרישה מגדירות שלושה מצבי "גיל פרישה" שונים. האחד, מוגדר כ'גיל הפרישה' ה"רגיל" ושני מצבים נוספים והם 'גיל הפרישה המוקדמת' ו'גיל פרישת חובה'. גיל הפרישה ה"רגיל" נקבע בתקופה הרלוונטית לתובעת כגיל 62 שנים ואילו כיום הוא משתנה באופן מדורג בהתאם לתוספת לחוק. תפקידו של בית המשפט עת הוא נדרש לפרש הוראות חוק היא לנסות ולהביא להרמוניה בין לשון החוק לבין תכליתו ובהקשר לסוגיה הנבחנת בפניו. עיון בדברי ההסבר לחוק מעלה כי סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי תוקן במקביל לחקיקת חוק גיל פרישה, כאשר המילים "וטרם מלאו לו --- שנים" הומרו במונח "וטרם הגיע לגיל פרישה", כאשר בהצעת החוק המקורית נאמר כי התכלית היא ש"גיל הפרישה, הוא הגיל שבהגיעו אליו זכאי עובד לפרוש מעבודתו ולקבל אם הוא זכאי לכך לפי דין או הסכם, גמלת פרישה, יושווה לנשים ולגברים, ויעמוד על 67". עוד נכתב בדברי ההסבר, כי: "הוועדה סברה כי יש מקום לעיגון המלצותיה בחקיקה ראשית, לנוכח היותו של ההסדר המומלץ מקיף וראשוני וכדי להבטיח שוויון בין כלל תושבי מדינת ישראל". מכאן כי התכלית הראשונית של הגדרת גיל פרישה היתה להביא לשיוויון בין נשים וגברים ובוודאי שלא לקפח איש מהם על בסיס מגדרו.
בנוסף לאמור, נקבע כי תכלית חוק גיל פרישה נבחנה על ידי בית המשפט העליון בפרשת גביש (בג"ץ 9134/12 ), שם נקבע כי התכלית היא לקבוע "כללים אחידים לעניין גיל פרישה, ובכלל זה את העלאתו באופן מדורג", על מנת לקדם תכליות-משנה וביניהן "הגנה על אינטרסים של עובדים וקידום ביטחון סוציאלי". הנה כי כן, קביעת גיל פרישה נועדה ליצור שוויון בין המינים ולהגן על זכויות עובדים. ברור הוא כי תכלית ראשונה במעלה היא לעודד אנשים להמשיך ולעבוד כל עוד הם מסוגלים לכך ואין צורך להרבות ולפרט את התועלת החברתית והאישית המצויה בעידוד המשך העבודה. בעת פירוש מונח "גיל הפרישה" אליו מכוונות הוראות סעיף 195, לא ניתן להתעלם מכך שתכלית גמלת הנכות הכללית מוענקת למי שנפגע כושר עבודתו. וכך אף קבע בית המשפט העליון בפרשת לוי: "מקובלת עלי עמדת המשיבים לפיה תכליתה של קצבת הנכות הינה להוות תחליף לשכרו של אדם במהלך שנות ההשתכרות המקובלות וכי בהתאם, עם ההגעה לגיל פרישה, פוקעת זכאות זו.". חיזוק לעמדה זו עולה מעיון בהגדרת "מבוטח" בסעיף 195 המעלה כי החוק "מותח" את הגדרת ה"מבוטח" גם מתחת לגיל 18 מקום שבו מדובר באדם עובד וכך מחיל את ההוראות המקנות ביטוח נכות גם ל "עובד הקטין". גישה זו עולה בקנה אחד עם ההכרה שאדם עובד המשלם דמי ביטוח משכר עבודתו זכאי לסיוע עת נפגע כושרו לעבוד. משהגדרת "נכה" כוללת מבחן של אבדן כושר השתכרות לאדם שעבד, אין כל הצדקה עניינית להבחין בין גבר לאישה. משניתנה לאישה הזכות להמשיך ולעבוד תוך השוואת גיל פרישת החובה לגיל הפרישה של הגבר, אין מקום לקפחה בשל כך.
יתרה מזו, נקבע כי קבלת פרשנות המל"ל, המביאה הלכה למעשה להפלייה בין גברים עובדים לבין נשים עובדות, מביאה לתוצאה אבסורדית המעודדת נשים שלא להמשיך ולעבוד ובכך למעשה פועלת כנגד עקרון השוויון וכנגד התועלת המצרפית לנשים ולחברה כולה. בהצטרף האמור לעובדה שכל עוד אשה עובדת היא ממשיכה ומשלמת דמי ביטוח כפי ששילמה קודם לכן, לרווחתה ולרווחת הקופה הציבורית, כאשר מנגד היא אינה נופלת לנטל על הציבור שכן אינה מקבלת גמלת אזרח ותיק, הרי שהפגיעה היא כפולה ומכופלת. היינו, קבלת עמדת התובעת שלפיה בכל הנוגע לקבוצת הייחוס של נשים עובדות, וכל עוד הן עובדות, יש להשוות את גיל הפרישה בין גברים לנשים, מקדמת את ערכי היסוד, יש בה יותר תועלת ועל החברה לשאוף לכך. בית הדין העיר שלא נעלמה מעיניו טענת המל"ל שלפיה, ישנו אגד של זכויות וחובות הנגזרות מפרשנות המונח "גיל פרישה". אלא שבהינתן שניתן לנקוט בפרשנות המקדמת את עקרונות היסוד של שיוויון ורווחת האדם העובד, שכאמור עולה בקנה אחד עם האינטרס החברתי של עידוד עבודה לפחות עד לגיל פרישת חובה, זו הפרשנות הראויה שיש לילך בה וניתן להתאים את יתר ההוראות לפרשנות זו ככל שיש צורך בכך. נקבע כי ככל שלא שילמה התובעת את דמי הביטוח בשיעורם המלא, כך לטענת המל"ל, ומשלא נסתרה טענתה כי שילמה על פי הנדרש ממנה על ידי המל"ל ואין מדובר בהימנעות מכוונת מתשלום דמי הביטוח, ככל שקיים הפרש, הפרש זה ניתן להשלמה ואין בו כדי להצדיק פגיעה כל כך קשה בזכויותיה.
לא זו אף זו נקבע כי פרשנות המל"ל עולה כדי אפלייה פסולה שאין לה הצדקה עניינית. אין כל הצדקה להפלות בין גבר עובד לאישה עובדת, וודאי מקום שבו האשה המשיכה לעבוד כאשר טרם הגיעה לגיל פרישת חובה. הפרשנות הראויה הינה זו העולה בקנה אחד עם עקרון השוויון העומד בבסיס השיטה המשפטית, כמו גם עם המטרה לעודד אנשים להמשיך ולעבוד ובמקביל. תכלית גמלת הנכות הכללית היא להקנות גמלה למי שאיבד מכושרו להשתכר, והעובדה כי הלכה למעשה, המוסד מחייב את האישה העובדת אשר הגיעה לגיל פרישה להמשיך ולשלם דמי ביטוח ואינו מעניק לה קצבת אזרח ותיק עקב הכנסותיה עולה כדי אפלייה פסולה. טענת המל"ל כי החלטה זו עשויה להשליך על ביטוחים נוספים כגון ביטוח אבטלה וביטוח תאונות אישיות, אין לה יסוד. ראשית, משום שלענין ביטוח אבטלה נקבע לוח אחיד לגבר ולאישה, ובכך יש אולי תנא דמסייע דוקא למסקנה כאן. שנית, משום שהתכלית העומדת בבסיס כל אחד מביטוחים אלה, היא שונה ועליה להבחן על פי נסיבותיה. על יסוד כל האמור, התביעה מתקבלת. זכויותיה של התובעת תבחנה על בסיס ההנחה כי בעת שנפגעה והגישה תביעתה למל"ל, טרם הגיעה לגיל פרישה.
לסיכום, התביעה מתקבלת.
התובעת יוצגה ע"י: עו"ד אורית קורזרץ ; הנתבע יוצג ע"י: עו"ד נעמה נוה
