העליון דן באופן חריג ב"מעצר ביניים" של נאשם בסחיטה באיומים, לאחר שהמחוזי התנה את האפשרות לשחרורו בקבלת תסקיר. נקבע כי הנסיבות הינן חריגות שכן, שירות המבחן כמעט קורס תחת העומס, ובית המשפט צריך לנהוג בחסכנות בהפנייתו לתסקיר. חוסר בקציני שירות מבחן מוביל לפגיעה בזכויות נאשמים, ולהארכת זמן שהותם במעצר
עסקינן בערר על החלטת המחוזי, בגדרה נקבע כי קיימות ראיות לכאורה וקמות עילות מעצר כנגד העורר, ויש להפנותו לשירות המבחן לבחינת חלופת מעצר בטרם קבלת החלטה סופית בעניין מעצרו. מדובר ב"מעצר ביניים" במסגרת הליכי מעצר, שכן החלטתו של בית משפט קמא מתייחסת רק לרכיב של ראיות לכאורה, רכיב אחד מני שלושה רכיבים של החלטה בעניין מעצר עד לתום ההליכים: ראיות לכאורה - עילת מעצר - חלופת מעצר. נגד העורר ושבעה אחרים הוגש כתב אישום המייחס לעורר עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין, סחיטה באיומים שהביאה לכדי מעשה בצוותא חדא, לפי סעיף 428 לחוק, עשיית פעולה ברכוש במטרה להסתירה או להסוותה, לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, ועשיית פעולה ברכוש אסור, לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון. כתב האישום סבוך למדי, וניתן לתמצתו בשורה אחת: העורר פנה לאנשי העולם התחתון, אנשי זרוע וארגוני פשע, על מנת שיסייעו לו לגבות חוב.
לטענת העורר, הוא הגיע באופן עצמאי ובדרכי נועם להסדר תשלומים עם המתלוננים, ללא צורך במתווכים בעלי זרוע, ומבלי להידרש לאיומים ולסחיטה. התשלומים לעורר נעשו בהסכמה ומרצונם של המתלוננים להסדיר את החוב מולו. בית המשפט שגה עת שהתנה את האפשרות לשחרורו בקבלת תסקיר שירות המבחן, המצוי בעומס רב ועשוי לעבור זמן רב עד אשר זה יתקבל.
כב' השופט י' עמית פסק כי בימים כתיקונם, בית המשפט העליון לא הייה נדרש לערר כגון דא, אלא בנסיבות חריגות, והיה מקום להמתין עד שבית המשפט ישלים את מלאכתו. כפי שנקבע בעניין שבתאי: "טיעוני בא-כוח העורר נוגעים כל כולם לעצמת הראיות, ואולם גם אם יתקבלו טיעונים אלו במלואם, אין בהם כדי להביא למסקנה שלא קיימות כלל ראיות לכאורה בעניינו של העורר, אלא לכל היותר לקביעה בדבר קיומה של חולשה ראייתית במסכת הראייתית. כידוע, עניין זה אינו יכול להצדיק במקרה הרגיל דיון בערר בטרם התקבלה החלטה סופית בבקשה למעצר עד תום ההליכים - החלטה העשויה לייתר את הבחינה של עצמת הראיות" (בש"פ 2860/22). הדעה הרווחת היא, ש"ראוי לערכאת הערעור משיקולים מעשיים של יעילות הדיון וחסכון במשאבי שיפוט שלא להיעתר לעררים מעין אלה" (בש"פ 6347/15 בעניין מנאע). למרות האמור, נקבע כי הימים אינם כתיקונם. שירות המבחן כמעט קורס תחת העומס המוטל עליו, נוכח המחסור בקציני מבחן. תסקירי מעצר מוגשים כחודשיים, ולעיתים אף יותר, לאחר הפניית הנאשם לקבלת תסקיר מעצר והמצב בכל הנוגע לתסקיר לעונש אף גרוע יותר. השטח "זועק", ובמצב שנוצר, תקופת הזמן עד להגשת תסקיר המעצר הופכת לפקטור בעל משקל בשיקולי הצדדים, והמקרה דנן אך יוכיח. נאשמים שהיו נכונים להכיר בקיומן של ראיות לכאורה, הופנו באופן מיידי לקבלת תסקיר מעצר, ואילו העורר, אשר כופר בקיומן של ראיות לכאורה כנגדו, הופנה לקבלת תסקיר רק לאחר מספר חודשים, לאחר שבית משפט קמא קבע כי קיימות ראיות לכאורה. התסקיר בעניינו של העורר אמור להתקבל למעלה מחמישה חודשים לאחר שהעורר נעצר, כאשר קיימת אפשרות כי שירות המבחן יעתור לקבלת ארכה.
יתרה מזו, נקבע כי המחסור הנוכחי בקציני שירות מבחן מצריך גם שינוי בהתנהלות בית המשפט. יש לשקול היטב אם יש טעם בהפניית נאשם לקבלת תסקיר שירות מבחן, ועל אחת כמה וכמה שיש לנהוג בחסכנות בהפנייתו לתסקיר משלים. בעניין יונס נקבע כי: "דומה כי ברבות השנים הזמנת תסקיר מעצר הפכה לנורמה כמעט בכל תיק מעצרים. מספר תסקירי המעצר הולך וגדל בעוד התקנים של שירות המבחן אינם גדלים בהתאמה, ומטבע הדברים יש לכך מחירים נלווים: יותר זמן נדרש להכנת תסקיר מעצר ושירות המבחן נדרש לבקש ארכות בעוד הנאשם ממתין במעצר; לחץ הזמנים אינו מאפשר להרחיב ולהעמיק בבדיקה במקרים המתאימים; תסקירי המעצר באים על חשבון תסקירי עומק לצורך גזירת העונש ועוד.". (בש"פ 27/15 ). על בית המשפט לתרום אפוא את חלקו בצמצום העומס על שירות המבחן. אך לא ניתן ולא צריך לוותר על שירותיו הטובים של שירות המבחן, שהוא יד ימינו של בית המשפט, וכ"פקיד בית המשפט" פועל על מנת להניח בפניו תמונה מלאה ככל שניתן של הנאשם והמפקחים המוצעים על ידו. מדברים גבוהה גבוהה בזכויות נאשמים, אך זכויות עולות כסף, ואם אין קמח אין זכויות, ואם יש חוסר בקציני שירות מבחן - התוצאה המיידית היא שיותר נאשמים מבלים יותר זמן במעצר, מוגשות יותר בקשות לעיון חוזר, ומוגשות יותר בקשות ב"מעצרי ביניים". על רקע האמור לעיל, בחר בית המשפט לחרוג ממנהגו, ולבחון את הערר לגופו, הגם שמדובר ב"מעצר ביניים", ומבלי שהדבר יהווה תקדים לבאות.
לגופו של עניין, נקבע כי כאמור, העורר פנה לאנשי העולם התחתון, אנשי זרוע וארגוני פשע, על מנת שיסייעו לו לגבות חוב. חברה קבלנית בשם "מחאמיד תאופיק - חברה לבניין ופיתוח בע"מ", נכנסה להליכי חדלות פרעון בעקבות קריסתה הכלכלית. לחברה חובות בהיקף של עשרות או מאות מליוני שקלים. המתלוננים הם הבעלים והמנהלים של החברה שחשו מאוימים, ע"י העבריינים שבאו לגבות את החובות. בבעלותו ובניהולו של העורר עסק לניכיון שיקים בשם "סהר רון שקד בע"מ". המחוזי הורה על עיכוב ההליכים המשפטיים נגד החברה וניתן צו איסור דיספוזיציה על נכסיה. לפי המיוחס בכתב האישום, קבלן משנה של החברה, בשם יואל, קיבל מהחברה תשלום במסגרת פעילותה העסקית עובר ליום הקובע, בשיקים הנושאים תאריך פירעון נדחה. יואל ניכה את השיקים, בין היתר, באמצעות עסקו של העורר, וקיבל את תמורתם בניכוי עמלה. שיקים אלה חוללו בהיעדר כיסוי, כך שביום הקובע העורר החזיק בעשרה שיקים של החברה, ובשני שיקים של חברה נוספת שבבעלות המתלוננים שנמסרו ליואל לניכיון, ובשלושה עשר שיקים נוספים של החברה שאחרים ניכו. בשורה התחתונה, סך החוב הנטען של החברה לעורר עמד על כ-2.6 מיליון ₪. כאמור, על רקע הקשיים הכלכליים שאליהם נקלעה החברה ומצבה המשפטי, לא היה ביכולתה לפרוע את חובותיה.
זאת ועוד, נקבע כי כתב האישום ייחס לעורר ולמשיבים האחרים קשירת קשר לסחוט באיומים את המתלוננים, על מנת שאלו יפרעו את חובותיהם לעורר ולאדם נוסף. בכתב האישום נטען כי כתוצאה ממעשי הסחיטה המתלוננים העבירו לשניים כספים במספר פעימות. בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה להורות על מעצרם של העורר ושל המשיבים האחרים עד לתום ההליכים נגדם. בבקשה נטען לקיומן של ראיות לכאורה בעניינו של העורר וכן לקיומן של עילות מעצר של מסוכנות וחשש לשיבוש הליכי משפט. בית המשפט קבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית באשר למעורבות העורר בעבירות של סחיטה באיומים וקשירת קשר. בית משפט קמא קבע כי הפגישות, השיחות, ההודעות וההתכתבויות המאיימות שבהן נטל חלק העורר, וכן העברות הכספים שבוצעו על ידי החברה לעורר בסך כולל של 600,000 או 700,000 ₪, מהוות תשתית ראייתית לכאורית לביצוע העבירות של קשירת קשר וסחיטה באיומים. עוד נקבע כי על אף שלא כל פניה שנועדה לעקוף את בית המשפט של חדלות פירעון היא בגדר סחיטה באיומים, כל המתואר לעיל נעשה כדי להלך אימים על המתלוננים. העורר היה מעורב לא רק בגביית חובו שלו אלא גם בגביית חובותיהם של אחרים, והכחשת העורר את נוכחותו בחלק מהמפגשים שבהם נכח לכאורה מלמדת על ניסיונו להסתיר את מעורבותו. באשר לקיומן של עילות מעצר, נקבע כי בהינתן קיומה של תשתית ראייתית לכאורית לביסוס העבירות של סחיטה באיומים וקשירת קשר, קמות עילות מעצר של מסוכנות וחשש לשיבוש הליכי משפט, ועוצמתן גבוהה; וכי על אף שמעורבותו של העורר בביצוע האיומים פחותה, לחובתו ארבע הרשעות קודמות, עם זאת, עברו הפלילי ישן (עבירה אחרונה בשנת 2006). העורר הופנה לקבלת תסקיר משירות המבחן באשר לחלופת מעצר בעניינו, בטרם קבלת החלטה סופית.
לאור אמור, נקבע כי יש לדחות את הערר. לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהעורר הבין היטב כי הסדרי התשלום בינו לבין החברה והמתלוננים נעשים שלא במסגרת הליכי חדלות הפרעון של החברה, ויש בהם משום העדפת נושים. במקום לנקוט בדרך המלך ולהגיש תביעת חוב למפרק החברה, העורר בחר לגבות את חובו במסלול עוקף הליכי בית משפט. המתלוננים שילמו לעורר בשיקים ובמזומן סכום של כ-700,000 ₪. אין ספק כי ותשלומים ששולמו על ידי המתלוננים לעורר, כ"נושה מועדף" על פני נושים אחרים, שולמו כתוצאה מהאיומים שהופנו כלפיהם ולא כהסדר תשלומים בין חייב מרצון לנושה מרצון. אומנם העורר עצמו לא "לכלך" את ידיו ולא איים במפורש על המתלוננים, אולם היה מודע לכך שבעלי זרוע, בדמות הנאשמים 5-1 ואחרים, פעלו על מנת לגבות מהמתלוננים את חובם כלפיו. עם זאת, נקבע כי אין להוציא מכלל אפשרות כי לאחר שהעורר פנה אל מי מהנאשמים בעלי הזרוע לסייע לו בגביית החוב, הדברים יצאו משליטתו, ואותם נאשמים הפכו עצמם ל"שותפים" לחוב. אך גם אם יונח לזכותו של העורר כי הדברים יצאו משליטתו, הרי שדי בחומר הראיות כדי להעיד לכאורה על כך שהוא שהזמין את הנאשמים האחרים להיכנס לתמונה, והכל מתוך ידיעה והבנה כי יש במוניטין שלהם כדי "לשכנע" את המתלוננים לסלק את חובם כלפיו. משבית המשפט המחוזי הורה על הגשת תסקיר בעניינו של העורר, יש לקוות כי תסקיר המעצר אכן יוגש במועד שנקבע.
לסיכום הערר נדחה.
העורר יוצג ע"י: עו"ד ירון גיגי ; המשיבה יוצגה ע"י: עו"ד סיגל בלום
