מאסר בפועל למשך 20 חודשים – זהו העונש שהושת על מנהלת רווחה שגנבה כספי עובדים שהועברו אליה במזומן לצורך רכישת תווים. נקבע כי ענישה שאיננה כוללת רכיב של מאסר בפועל היא בגדר "סטירה על היד" למי שגנבה בעזות מצח במשך כשנתיים סכומי עתק, וספק אם הייתה מפסיקה אלמלא נתפסה בשעת המעשה
הנאשמת הורשעה, בהתאם להודאתה, במסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבירות של גניבה בידי עובד, לפי סעיף 391 בחוק העונשין, רישום כוזב במסמכי תאגיד בהתאם לסעיף 423 בחוק, מרמה עורמה או תחבולה, בהתאם לסעיף 220(5) בפקודת מס הכנסה, אי ניהול פנקסי חשבונות, בהתאם לסעיף 216(5) בפקודה (שלוש עבירות); ואי הודעה על תחילת התעסקות, בהתאם לסעיף 215א(א) בפקודה. במשך כ- 18 שנים, עד לאוקטובר 2017, הנאשמת עבדה כמנהלת הרווחה בחברה סלקום ישראל בע"מ. במהלך התקופה עובד החברה יכול היה לרכוש תווי שי במחיר מוזל והחברה נשאה בתשלום 10% מעלות התווים. כמו כן, רכשה החברה תווים בסכומים משמעותיים לצרכים ארגוניים שונים- אירועים, הטבות ללקוחות, מתנות לעובדים ועוד. על מנת שהעובדים ירכשו את התווים מהספקים השונים היה צורך במילוי הזמנת רכש מסודרת ותיעודה במערכת המחשוב של החברה. החל משנת 2015, קיבלה הנאשמת מעובדי החברה תשלום שחלקו התקבל במזומן וחלקו בהמחאות וזאת במטרה שתעבירו לספק התווים. את התשלום במזומן, נטלה לחזקתה ואילו את ההמחאות מסרה לספקי התווים וקיבלה בעבורן תווים. את התווים מסרה לחלק מהעובדים שרכשו תווים וליתר העובדים סיפרה, שהתווים יימסרו להם במועד מאוחר יותר. עם קבלת תשלום מעובדים נוספים נהגה הנאשמת באותו אופן, כלומר, שלשלה את הכסף המזומן לכיסה, ואילו באמצעות ההמחאות רכשה תווים, שאת חלקם מסרה לעובדים שלא קיבלו תווים בהזמנה קודמת. וחוזר חלילה. החל משנת 2016, החלה הנאשמת להזמין תווים ולשלם עבורם באמצעות שימוש בתקציבי החברה תוך רישום כוזב במסמכים החברה והצגת מצג כאילו מדובר ברכישות במסגרת עבודתה השוטפת ולצרכי החברה. על מנת להסוות את פעילותה, ביצעה הנאשמת רישומים כוזבים במסמכי החברה, העבירה כספים מתקציב אחד למשנהו ונטלה ממחלקות שונות בחברה תווים בטענה כי תחזירם במועד מאוחר יותר והכל במטרה לרמות. סך הכול, נטלה הנאשמת לידיה 1,719,500 ₪ מכספי החברה. הנאשמת לא ניהלה ספרים ופנקסי חשבונות כמתחייב על פי פקודת מס הכנסה, ולא דיווחה לפקיד השומה על קבלת הכספים הללו.
המדינה עמדה על הערכים החברתיים בהם פגעה הנאשמת, תוך שהדגישה את הסכום הגבוה שנגנב, את אופן ומשך ביצוע העבירות- בשיטתיות ובעקביות, תוך ניצול לרעה של תפקידה בחברה ופגיעה באמון מעסיקיה. לאחר שנתנה דעתה גם לחלוף הזמן, להודיית הנאשמת, לעברה הנקי ולהשבת הכספים, ביקשה לחרוג ממתחם העונש לקולה ולהטיל על הנאשמת עונש של 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל. צוין שהנאשמת שילמה את חובותיה לחברת סלקום וכיום אין לחברה טענות כנגדה.
הנאשמת טענה כי הודתה כבר מהשלב הראשון במהלך השימוע בחברה, שיתפה פעולה עם רשויות האכיפה, וכי עברה נקי. כמו כן, היא עמלה לגייס כספים בכדי להחזיר את חובותיה.
כב' השופטת ק' וקסלר פסקה כי במעשיה פגעה הנאשמת בזכות הקניין של החברה, באמון שאמור לשרור בין מעסיק לעובדיו ובין העובדים לבין עצמם. הנאשמת מעלה בכספי החברה וגנבה כספים המסתכמים לכדי 1.7 מיליון ₪, לאורך תקופה ממושכת, בתחכום, בשיטתיות, תוך ניצול האמון שרכשו לה מעסיקיה ונגישותה לתקציבים ולמשאבים בהיותה מחזיקה במשרה בכירה. במהלך תקופה זו לא התעשתה הנאשמת ולא הפסיקה את מעשיה, גם כשנוכחה שעובדים החלו להפעיל עליה לחץ להחזיר להם כספים, אלא דווקא העמיקה את פעילותה הפלילית, תוך ביצוע עבירות נוספות והסוואת מעשיה באמצעות רישום כוזב במסמכי החברה, ובכך פגעה באמיתות ובנכונות הספרים. הנאשמת הורשעה גם בעבירות על פי פקודת מס הכנסה, ובכך פגעה בקופה הציבורית, בעקרון השוויון בנשיאה בנטל המס ובסולידריות החברתית. נוכח האמור, נקבע כי מידת הפגיעה בערכים המוגנים היא גבוהה.
בבחינת הנסיבות שקשורות בביצוע העבירה, נקבע כי הנאשמת תכננה מראש את העבירות ופעלה באופן מתוחכם ושיטתי. את התווים מסרה רק לחלק מהעובדים וכשהופעל עליה לחץ מצד אלה שלא קבלו לידיהם את תווי השי, היא לא חדלה ממעשיה והחלה להשתמש בתקציב החברה על מנת להזמין תווים נוספים. יתרה מכך, הנאשמת הציגה בפני העובדים מצג שווא לפיו החברה הרחיבה את הסבסוד שלה לתווים למרות ששירות זה הופסק. העובדים האמינו לה וביצעו רכישה נוספת של תווים ובכך האריכה הנאשמת את ההזדמנות שלה לגנוב כספים נוספים מהחברה. פעולות אלו בוצעו תוך ניצול תפקידה של הנאשמת כמנהלת הרווחה בחברה והפרת אמון בוטה באמון שרכשו לה מעסיקה ועמיתיה. הנאשמת ביצעה את העבירות במהלך תקופה ארוכה בת כשנתיים, כך שספק אם הייתה מפסיקה לבצע את העבירות אם לא הייתה נתפסת בשעת המעשה. הנזק שנגרם מביצוע העבירה הינו גבוה, הן מפאת סכום הגניבה העצום, הרישום הכוזב במסמכי החברה והן בהיבט הפגיעה ביחסי האמון בחברה. הנאשמת השמיטה הכנסות בסכום גבוה וסכום חובה למס הכנסה עומד על מאות אלפי ₪. מדובר באופן מובהק בעבירות כלכליות שבוצעו לשם השאת רווח כספי קל. הטענה שעבירות אלו בוצעו בשל משבר נפשי ואלימות, לרבות כלכלית, שחוותה מצד בעלה, אין בה כדי להוות שיקול משמעותי לקולה בנסיבות דנן, משאין מדובר במעידה חד פעמית של הנאשמת, אלא בפעולות אקטיבית חוזרות ונשנות שביצעה ובשים לב לסכום הגניבה הגבוה- סכום ששימש במידה רבה למותרות ולא לצרכים בסיסיים.
בהמשך לאמור, נקבע כי מתחם העונש ההולם במקרה דנן, נע בין 2.5 ל- 6 שנות מאסר בפועל לצד מאסר על תנאי וקנס. באשר לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, נקבע כי מטבע הדברים, מאסר הינו עונש שיש בו לפגוע בכל אדם ואולם בעניינה של הנאשמת, בית המשפט התחשב בכך שהיא אם לילד קטין בגיל ההתבגרות, להיותה בת יחידה לאמה הסובלת מבעיות רפואיות, וכן לפגיעה ביכולתה להמשיך ולעמוד בתשלומים למס הכנסה. עוד נשקלה הודיית הנאשמת בכתב האישום ככתבו וכלשונו, אשר גם הביא לחיסכון בזמן שיפוטי, נטילת האחריות המלאה מרגע שנחשפו מעשיה ועוד טרם חקירת המשטרה, ומאמציה לחזור למוטב ושיתוף הפעולה המלא שלה עם ההליך הטיפולי. יש לשקול את מאמציה של הנאשמת לתיקון תוצאות העבירה ולפיצוי על הנזק שנגרם בשלה. מרגע גילוי העבירה עשתה כל שביכולתה להשיב את המצב לקדמותו, הגיעה להסדר כספי עם חברת סלקום כך לחברה אין עוד טענות כלפיה. בנוסף, הגיעה להסדר תשלומים עם רשות המיסים על תשלום החוב. יתרה מכך, הנאשמת נעדרת הרשעות קודמות וזוהי הסתבכותה הראשונה. הנאשמת תפקדה באופן תקין ונורמטיבי עובר לביצוע העבירות מושא כתב האישום והתרשמות גורמי הטיפול היא שאיננה מאופיינת בדפוסים עברייניים.
יתרה מזו, נקבע כי סעיף 40ד.(א) בחוק העונשין קובע כי בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם לקולה אם "מצא כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם". עם זאת, נפסק לא אחת, כי שיקולי השיקום אינם חזות הכול, ולא ניתנה להם עדיפות ברורה על שיקולים אחרים, כגון שיקולי הרתעה והגנה על שלום הציבור. נקבע כי בנסיבות העניין לא ניתן להימנע מהשתת עונש מאסר בפועל על הנאשמת. אכן, הנאשמת עברה הליך שיקומי מרשים, וכמו כן, שמרה על רצף תעסוקתי, אשר יש בו לתרום לשיקומה, ואשר קטיעתו עלולה לגרום לקושי בהמשך החזר החובות למס הכנסה. חרף האמור, בית המשפט היושב בדין שוקל מערכת שיקולים רחבה, ועליו לתת ביטוי, לצד שיקולי השיקום, גם לשיקולי ענישה נוספים ובכללם שיקולי הלימה והגנה על שלום הציבור. עוד יש לתת את הדעת לשיקולי הרתעת הרבים, זאת נוכח חומרת העבירות, התמשכותן, הפיתוי שבהשאת רווח קל ומהיר אל מול הקושי הניכר שבחשיפת עבירות מסוג אלה, נוכח מרחב הפעולה שניתן לנאשמת במסגרת תפקידה הבכיר והאמון שרכשו לה מעסיקיה. בנסיבות אלה, אין בענישה קלה כגון של"צ או עבודות שירות כדי לבטא כראוי את הערכים שנפגעו ואת מידת הפגיעה בהם. ענישה שאיננה כוללת רכיב של מאסר בפועל היא בגדר "סטירה על היד" למי שגנבה בעזות מצח במשך כשנתיים סכומי עתק, שאין מחלוקת שלא נועדו לצורך סיפוק צרכים בסיסיים או מזון אלא לרכישת מותרות. מדובר בסכומים שאדם מן היישוב ואף אנשים שעובדים במשרות בכירות אינם מצליחים לחסוך גם במשך שנים. בית המשפט העליון עמד, לא אחת, על חומרתן של עבירות המס, אשר הרשעה בהן גוררת, על פי רוב, ענישה הכוללת רכיב של עונש מאסר לריצוי בפועל, לצד רכיב של קנס כספי. הואיל ומדובר באופן מובהק בעבירות שבוצעו למען רווח כלכלי, לא ניתן לפטור את הנאשמת מתשלום קנס, שכן שיקולי הרתעה מחייבים הטלת עונש כספי, בנוסף למובן מאליו שהוא השבת סכום הגזלה. בצד זאת, יש להתחשב במצבה הכלכלי של הנאשמת ובעונש המאסר שיוטל עליה שגם בו יש משום פגיעה כלכלית משמעותית. כך גם בעובדה שרשויות המס החלו כבר בהליך לגביית חובותיה בסכומים ניכרים. משכך, על הנאשמת יושת קנס בסכום מתון באופן יחסי להיקף העבירות.
לסיכום, על הנאשמת הושתו מאסר בפועל למשך 20 חודשים, וקנס כספי בסך של 80,000 ₪.
לא צויינו מייצגי הצדדים.
