ביה"ד הארצי דחה טענת מעסיקים כי לא ביטחו עובדת שלהם בביטוח פנסיוני מכיוון שסירבה לחתום על המסמכים הדרושים. נקבע כי בהיותה של הזכות הפנסיונית מכוח הסכם קיבוצי או צו הרחבה "הוראה קוגנטית", אין כל תוקף להסכמת עובד לוותר עליה, והיא לפיכך זכות מוחלטת. זכות אישית מכוח הסכם קיבוצי אינה ניתנת לוויתור
ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי ירושלים, שבו חויבו המשיבים, מעסיקיה של אמם המנוחה של חלק מהמערערים, לשלם למערערים 2 ו - 3 פיצוי בשל אובדן פנסיית שארים וכן לשלם לכל המערערים, יורשי האם המנוחה, תשלומים שונים נוספים. הערעור העיקרי סב על קביעת בית הדין האזורי לפיה לא הוכח כי המערער 4 הוא בנה של המנוחה ולכן אין הוא זכאי לפיצוי בגין אובדן פנסיית שאירים. הערעור שכנגד שהגישו המעסיקים סב על עצם החיוב בפיצוי בשל אובדן פנסיה ועל היקפו של הפיצוי. המשיבים בערעור העיקרי העסיקו את המנוחה כעוזרת בית החל מחודש פברואר 2015 ועד לחודש אפריל 2016, כשלוש פעמים בשבוע בהיקף מצטבר של כ - 13 שעות עבודה שבועיות. בחודש מאי 2016, בסמוך לאחר סיום העסקתה, אובחנה המנוחה כחולה בסרטן מסוג לוקמיה ובחודש אוגוסט 2018, לאחר הגשת התביעה, הלכה המנוחה לעולמה ובנעליה נכנסו המערערים. המערער 1 הינו בן הזוג לשעבר אשר היה נשוי למנוחה עד לגירושיהם בשנת 2006. המערערים 2 ו - 3 הם ילדיהם המשותפים, והמערער 4 הוא בנה של המנוחה, אשר אומץ על ידי בן הזוג לשעבר. ארבעת המערערים הם היורשים, בחלקים שווים, של עיזבון המנוחה, על פי הצוואה. טרם פטירתה תבעה המנוחה ממעסיקיה פיצוי בגין אי ביצוע הפקדות לקרן פנסיה במהלך תקופת עבודתה ופיצוי בגין אובדן פנסיית נכות בסך 475,545 ₪. כמו כן נתבעו פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, ותשלומים בגין זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתה.
לטענת המערערים, קביעת בית הדין כי המערערים לא הוכיחו כי הבן הצעיר הוא בנה של המנוחה, הינה קביעה שגויה, המנוגדת לראיות הברורות שניצבו בפני בית הדין. המעסיקים כלל לא הכחישו בכתב ההגנה כי הבן הצעיר הוא בנה של המנוחה אלא העלו טענה כללית בדבר "השאלות השונות העולות בדבר מעמדו". לפיכך, נטען, לא נדרש בית הדין להעלות מיוזמתו "ספקות" אשר לא נטענו על ידי המעסיקים בשלב כלשהו בהליך.
המעסיקים טוענים כי מדובר בערעור עובדתי על קביעה עובדתית אחת של בית הדין האזורי, לפיה הבן הצעיר אינו זכאי לפנסיית שארים של המנוחה, המבוססת על התשתית הראייתית שהייתה בפניו, ויש לדחות את ניסיון המערערים לנהל הליך דיוני מחדש בפני ערכאת הערעור הכולל הצגת ראיות. בערעור שכנגד נטען כי לולא סירובה העיקש של המנוחה לשתף עימם פעולה ולחתום על המסמכים הדרושים לפתיחת קרן פנסיה, הייתה התביעה מתייתרת, ועל כן יש לפסוק למנוחה אשם תורם בשיעור של 100% ולכל הפחות 50%.
כב' השופט ר' פוליאק פסק כי דין הערעור העיקרי להתקבל ודין הערעור שכנגד להידחות. ראשית נקבע כי הבן הצעיר הוא בנה של המנוחה. רשומות רפואיות מחדר לידה, שנמצאו בידי המעסיקים בעקבות כתב ויתור על סודיות רפואית - מוכיחות באופן משכנע כי הבן הצעיר הוא בנה של המנוחה, ולא בכדי לא עמדו המעסיקים על הטענה בערעור. עם זאת, תביעת הבן הצעיר הוגשה שלא באמצעות אפוטרופסו, הגם שבשלב מוקדם של ההליך המשפטי הפך בן הזוג לשעבר לאפוטרופוס ואף לאב מאמץ וכנציגו מאותו שלב הורשה לייצגו גם בהליך. כידוע, קיימת הבחנה בין שלילת כשרות, כך שפעולה משפטית היא בטלה מעיקרה, לבין הגבלתה. חוק הכשרות והאפוטרופסות נוקט בדרך של הגבלת כשרות. כך, סעיף 4 לחוק קובע כי הסכמת נציג הקטין לפעולה משפטית "יכולה להינתן מראש או למפרע" וסעיף 5 לחוק קובע כי "פעולה משפטית של קטין שנעשתה שלא בהסכמת נציגו ניתנת לביטול" על ידי נציגו של הקטין או על ידי היועץ המשפטי. בנסיבות העניין, המשך ניהולו של ההליך המשפטי בשם הקטין לאחר מינוי בן הזוג לשעבר כאפוטרופוס מהווה על פני הדברים הסכמה למפרע, ומכל מקום אין חולק כי האב הביולוגי או היועץ המשפטי לא הגישו בקשה לביטול הפעולה המשפטית של הגשת התביעה.
בנוסף לאמור, נקבע כי באשר לערעור שכנגד של המעסיקים, בהתאם לצו ההרחבה הפנסיוני הוטל על המעסיקים לצרף את המנוחה להסדר ביטוח פנסיוני. בנסיבות בהן לא נטען כי במועד קבלתה לעבודה היתה המנוחה "מבוטח[ת] בביטוח פנסיוני כלשהו" כלשון סעיף 6 ה. לצו, היה על המעסיקים לעשות כן לכל המאוחר בחלוף ששה חודשי עבודה. המעסיקים לא קיימו אחר החובה. כאשר בסמוך לסיום עבודתה איבדה המנוחה את כושר עבודתה ובהמשך הלכה לעולמה, הם נתבעו לשלם ליורשים את הפסד פנסיית הנכות ולשלם לשאירים את הפסד פנסיית השאירים שהיו משתלמות אילו קיימו המעסיקים את חובתם על פי דין. המעסיקים טענו לאשם תורם של המנוחה בעטיו יש לאיין או למצער להפחית את הפיצוי. בית הדין האזורי קיבל את טענתם לעניין אשמה התורם של המנוחה. נקבע כי צדק בית הדין האזורי בקביעתו העקרונית לפיה על המעסיקים לפצות את המערערים עקב הפרת חובתם לבטח את המנוחה בהסדר ביטוח פנסיוני, תוך דחיית טענות ההגנה שהועלו על ידי המעסיקים, וכי בנסיבות המקרה לא זו בלבד שאין להעלות את שיעור ההפחתה בשל אשם תורם אלא שלא היה מקום לבצע הפחתה כאמור. סעיף 19 לחוק הסכמים קיבוציים קובע כי יראו הוראות שבהסכם קיבוצי בדבר תנאי עבודה כחלק מהסכם העבודה. משמקורה של הזכות לפי צו ההרחבה הפנסיוני הוא בהסכם קיבוצי, חלה הוראת סעיף 20 לחוק הסכמים קיבוציים לפיה "זכויות המוקנות לעובד בהוראות אישיות שבהסכם קיבוצי אינן ניתנות לוויתור". בהיותה של הזכות הפנסיונית מכוח הסכם קיבוצי או צו הרחבה "הוראה קוגנטית", אין כל תוקף להסכמת עובד לוותר עליה, והיא לפיכך זכות מוחלטת. כפועל יוצא מכך, נפסק כי את הזכות הפנסיונית "כופים על העובד ואין זה מעלה או מוריד אם יאמר, רוצה אני ואם לאו" (דב"ע (ארצי) מז/3-141 בעניין טירן). בדומה, הוראת סעיף 25(א)(5) לחוק הגנת השכר, מאפשרת ניכוי מחלקו של עובד לקופת גמל מבלי שנדרשת הסכמתו לניכוי.
יתרה מזו נקבע כי הקביעה דלעיל נכונה לא רק מקום בו עובד הסכים לוותר על זכותו הפנסיונית, אלא אף מקום בו העובד התנגד לצירופו לקרן הפנסיה (דב"ע נג/6-8 בעניין טלמור פד"ע כו 535 (1994). בעניין טלמור, נדונה תביעתם של שאירי מנהל בכיר בקונצרן כור, אשר מונה להיות נציג שר הביטחון בוועדת מנכ"לים ונפטר מספר חודשים לאחר תחילת עבודתו. למרות שנפסק כי המנוח לא בוטח בקרן הפנסיה של "מבטחים" בהתאם להסכם קיבוצי שחל עליו כתוצאה מהתנגדותו, נפסק כי שאיריו זכאים לפיצוי בגין הפסד פנסיית שאירים. בעניין דנן, המעסיקים לא ביטחו את המנוחה בהסדר ביטוח פנסיוני, בניגוד למתחייב מצו ההרחבה הפנסיוני. לנוכח האחריות המוחלטת המוטלת עליהם, טענותיהם לחוסר שיתוף פעולה מצד המנוחה, שנתקבלו באופן חלקי על ידי בית הדין האזורי, אינן מעלות ואינן מורידות לעניין עצם החבות. על המעסיקים הוטלה חובה לערוך הסדר ביטוח פנסיוני למנוחה, וכל עוד המנוחה לא בחרה אחרת, היה עליהם לערוך בגינה הסדר ברירת מחדל בקרן פנסיה מקיפה. המעסיקים הפרו את חובתם. באשר לטענת המעסיקים בדבר אשם תורם, נקבע כי עילת התביעה של ילדי המנוחה היא אי עריכת הסדר ביטוח פנסיוני למנוחה בניגוד ל"הוראה קוגנטית" בצו ההרחבה הפנסיוני המטילה על המעסיק "חובה מוחלטת". הקביעה לפיה ניתן לייחס אשם חוזי תורם לעובד כלפיו מופנית החובה המוחלטת, עד כדי איונה של החובה, אינה עולה בקנה אחד עם ההוראה המפורשת של סעיף 20 לחוק הסכמים קיבוציים לפיה זכות אישית מכוח הסכם קיבוצי אינה ניתנת לוויתור ומהווה מעקף של הוראות משפט העבודה המגן. בית המשפט העיר כי הדברים אמורים בנסיבות בהן הזכות הפנסיונית נובעת מהוראות הסכם קיבוצי או צו הרחבה. ייתכנו מקרים בהם הוקנתה לעובד זכות פנסיונית עדיפה על זכותו לפי דין, ובמקרים אלה ניתן להעלות טענות בדבר אשם חוזי תורם בגין הזכות החוזית העודפת. יתרה מכך, ספק רב אם היה מקום להטיל אשם חוזי תורם על עוזרת בית המפרנסת שלושה ילדים שחשבונה בבנק מוגבל בנימוק של "העדפת ההווה המיידי ביותר על פני העתיד הרחוק" ולייחס לה בשל כך חוסר תום לב. החובה לערוך הסדר ביטוח פנסיוני מוטלת על המעסיק, שביכולתו היה למנוע את נזקם של המנוחה וילדיה. הנה כי כן, לא היה מקום להפחית משיעור הפיצויים של ילדי המנוחה בשל אשם חוזי תורם. משילדי המנוחה בחרו שלא לערער על קביעת האשם התורם והפחתת שיעור הפיצוי בהתאם, אין להתערב בקביעת בית הדין האזורי אך מכל מקום דין ערעור המעסיקים באשר לשיעור ההפחתה להידחות. ערעור ילדי המנוחה מתקבל והתיק מוחזר לבית הדין האזורי, לקביעת שיעור הפיצוי בעקבות קבלת ערעור המערערים. בשלב הראשון המעסיקים ישלמו למערערים את ההפרש שאינו שנוי במחלוקת בין הפסד פנסיית השאירים של שלושת ילדי המנוחה לפי חוות הדעת מטעמם בניכוי האשם התורם לבין הסכום המשוערך ששולם, אם שולם, בגין הפסד פנסיית השאירים לפי פסק הדין.
לסיכום הערעור העיקרי מתקבל, ערעור המעסיקים נדחה.
המערערים יוצגו ע"י: לא צוין ; המשיבים יוצגו ע"י: עו"ד שי בן נתן; עו"ד אייל שטרנברג; עו"ד נועם שוק
