מנהל חברת בניה חויב באופן אישי בעוולת הרשלנות בגין נזקים שנגרמו לבעלי דירות ע"י חברה בבעלותו. נקבע כי בהיותו בעל מניות ומנהל יחיד של החברה, היה מעורב בעצמו בפיקוח על הבנייה, ומכאן שהתרשל באופן אישי, זאת משהיה עליו להתקשר עם בעלי מקצוע מיומנים ולדאוג לפיקוח הולם על מעשיהם
התובעים, נציגות בית משותף בתל אביב ובעלי זכויות בדירות שבו, התקשרו עם חברה המבצעת עבודות קבלנות בניין בהסכם לביצוע עבודות שיפוץ ושימור של חזית הבניין. הנתבע 2 הוא בעל מניות יחיד ומנהל יחיד בחברה. התביעה הינה לפיצוי בסך של 535,216 ש"ח שעילתה הפרת הסכם לביצוע עבודות שיפוץ, וכן תביעה לחיוב אישי של בעל מניות ומנהל יחיד בחברה לנזקים שנגרמו כתוצאה מכך.
לטענת בעלי הדירות, תקופה קצרה לאחר ביצוע העבודות, התברר להם שחלק מהן לא הושלם וחלק בוצע ברשלנות. בין היתר, חלקים שונים של כרכובים (קרניזים) התנתקו ונפלו תוך סיכון חיי אדם, הגדר החיצונית קרסה והתפוררה בחלקה, ומים חדרו מבעד לחלונות הדירות. הם פנו לחברה בדרישה לתקן את הליקויים, אך פניותיהם העלות חרס. מנהל החברה אחראי אישית למעשיה, בין מכוח דוקטרינת הרמת מסך, בין מכוח עוולת הרשלנות.
הנתבעים טענו כי ביצעו את העבודות לפי ההסכם בפיקוח של מנהל פרויקט, וניתן אישור של צוות השימור בעיריית תל אביב לגמר העבודות. כמו כן, אין עילה להרים מסך או לחייב את המנהל באופן אישי.
כב' השופט ט' חבקין פסק כי יש לקבל את התביעה בחלקה. בהתאם להסדר הדיוני מונה מומחה מוסכם, שמעמדו כשל מומחה מטעם בית המשפט, אשר נתן חוות דעת בדבר הליקויים בביצוע העבודות שבאחריות החברה ואלה שאינם באחריותה. המומחה הכיר בליקויים שבאחריות החברה בסך של 186,600 ש"ח. ליקויים שמצא המומחה ולא הכיר באחריות החברה לגרימתם באים בגדר אי-התאמה כמשמעותה בחוק המכר. נקבע כי מקום שהמומחה לא הכיר באחריות לליקוי פלוני היה על בעלי הדירות, הכופרים במסקנותיו, לשכנע אותו ואת בית המשפט שהחלטתו אינה סבירה ושנפל בה פגם. היעדר פנייה למומחה בשאלות הבהרה או חקירה נוקבת בנושא שמטרתה להעמיד אותו על טעותו ולחלופין להראות לבית המשפט שמסקנתו אינה סבירה ואינה עולה בקנה אחד עם התשתית העובדתית או המקצועית שעמדה ביסוד חוות הדעת, כמוה כהסכמה עם קביעותיו אף במקרה שהן אינן מנומקות דיין. הנטל להראות שנפל פגם בקביעותיו הוטל על בעלי הדירות, והם לא עמדו בו. די בעובדה שמסקנת המומחה נסמכה על נימוק סביר והגיוני שבתחום מומחיותו, ולא נסתרה בממצאים ברורים שהמומחה עומת עמם ולא ידע להסביר אותם, כדי לקבוע שאין מקום לסטות ממסקנתו. בהמשך לאמור, נקבע כי מקום שמונה מומחה מטעם בית המשפט, דרך המלך היא לעמת אותו עם טענות, לנסות לשכנעו, ואם הדבר אינו מצליח, להראות לבית המשפט בסיכומים שתשובות המומחה לאחר שעומת עם ראיות וטענות אינן באות בגדר הסביר. הסתמכות על נטל ההוכחה, לאחר שהמומחה אמר את דברו ולא מצא לשנות מכך בלא שעומת עם הקביעות, מעוררת קושי. אף בהנחה, לצורך הדיון, שאפשר היה להגיע למסקנות שונות בעניינים מסוימים לנוכח בדיקות מעמיקות יותר שאפשר היה לבצע, הרי שלא נמצא שנפלה בחוות דעת המומחה טעות היורדת לשורש העניין. אף לא נמצא שקביעותיו אינן סבירות על פניהן בשים לב לחומר שהוצג לו ושעומת עמו בחקירה. על כן אין מקום לסטות מקביעותיו על פי אמת המידה הנוהגת, ויש לאמצן. משכך, התובעים זכאים לפיצוי בסך 186,600 ש"ח בגין עלות התיקונים שבאחריות הנתבעת כפי שמצא המומחה.
זאת ועוד, נקבע כי בית המשפט העליון עמד על השיקולים שיש לשקול בקביעת פיצוי בגין נזק לא ממוני שנגרם מליקויי בנייה, ובהם, ייעודו של הנכס, חומרת הליקויים, והתנהלות הצדדים עובר להליך המשפטי ובמהלכו. יישום אמת מידה זו בנסיבות העניין מטה את הכף לפסוק פיצוי על הצד הגבוה, וזאת בעיקר לנוכח התנהלות החברה לאורך השנים, לאו דווקא בשל חומרת הליקויים והשפעתם על אורח חיי התובעים, למעט הליקויים בחלונות. ייעודו של הנכס הוא למגורים, באופן שמטה את הכף להגדיל את סכום הפיצוי. העבודות מושא ההסכם היו לשיפוץ חזית הבניין, ורוב הליקויים שבאחריות החברה לא היו כאלו שהסבו עוגמת נפש גדולה, למעט הליקוי באיטום החלונות שהוא אכן ליקוי משמעותי ומפריע. חלק מבעלי הדירות נמנעים מלפתוח את החלונות מחשש שייעקרו ממקומם, וחרף תיקון שביצעו בעניין, סביב חלק מהחלונות עדיין נוצרת רטיבות. עלות התיקון הייתה 106,350 ₪, כך שאין לומר כי מדובר בתיקונים שעלותם גבוהה במיוחד בשים לב לכך שהעלות מתחלקת בין כמה דירות. עם זאת, התנהלות החברה לפני ההתדיינות ובמהלכה מעוררת קושי ומטה את הכף להגדיל את הסכום. בעלי הדירות השקיעו מאמצים ניכרים לפתור את המחלוקת בדרכי שלום וללא הליך משפטי. לשם כך המציאו שתי חוות דעת מטעמם, אך החברה לא גילתה נכונות להגיע לפתרון מוסכם. לאחר מכן, עם הגשת התביעה, גיבשו הצדדים הסדר דיוני שלפיו ימונה מומחה, והחברה תתקן את הליקויים בפיקוחו. מומחה אכן מונה, אך החברה תיקנה את הליקויים באופן חלקי ביותר, ובניגוד למוסכם לא אפשרה למומחה לפקח על ביצוע המלאכה. האחריות לוודא שהמומחה יהיה נוכח בעת ביצוע העבודות הייתה מוטלת עליה, והיא הפרה התחייבות זו. החברה אף לא הכירה באחריותה לשלם פיצוי לאחר שהוגשה חוות הדעת המשלימה, ועמדה על ניהול ההתדיינות עד תום גם לגבי רכיבים שלא חלקה עליהם למעשה. ההתדיינות התארכה זמן רב, כשש שנים, וכשלעצמה הכבידה על בעלי הדירות. נפסק שבעלי הדירות זכאים לפיצוי בגין נזק לא ממוני בסך של 10,000 ₪ כל אחד, ובסך הכול 50,000 ₪. פיצוי זה נותן משקל הולם להתנהלות החברה לאורך ההתדיינות, התנהלות המבטאת חוסר נכונות לתקן את הליקויים כדבעי חרף התחייבות לעשות כן, הפרה בוטה של ההסדר הדיוני, ובהארכת ההליך שלא לצורך אשר הגדילו כולם את עוגמת הנפש.
יתרה מזו, נקבע כי אחד מעקרונות היסוד שדיני החברות מושתתים עליהם הוא שחברה היא אישיות משפטית נפרדת מבעלי מניותיה. בין חברה לבין בעלי מניותיה מפריד "מסך התאגדות" שאינו מאפשר לייחס לחברה חובות וזכויות של בעל מניות בה, ולהיפך. כחריג לכלל, בית המשפט רשאי להרים את מסך ההתאגדות בנסיבות המנויות בסעיף 6 לחוק החברות. הרמת מסך היא תרופה משפטית שנועדה לתת מענה למקרים שבהם נעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה כדי לחמוק מאחריות אישית. הרמת המסך מאפשרת לנושי החברה לתבוע את חוב החברה מבעלי מניותיה. הסמכות להרים מסך שמורה למקרים חריגים שבהם נמצא כי בעל מניות עשה שימוש לרעה באישיות הנפרדת של החברה. אין חולק שהנתבע הוא בעל המניות היחיד בחברה ושעסקינן ב"חברת יחיד". החברה הוקמה סמוך לתחילת המשא ומתן עם התובעים על כריתת ההסכם ומנהלה העיד שקודם לכן פעל במסגרת עוסק מורשה. בנוסף, אין אינדיקציה שיש לחברה פרויקטים פעילים. החברה אף לא הציגה אישור מרואה החשבון שלה על אודות מצבה התזרימי, ומשכך נקבע שהיא חברה חסרת פעילות - "קליפה ריקה", ושאכן יש חשש שלא תפרע את חובותיה. חרף האמור, נקבע כי אף בהנחה שאין לחברה פעילות, בעלי הדירות לא הוכיחו פוזיטיבית שהיא חדלת פירעון, חסרת נכסים, ושמנהלה פעל בה תוך עירוב נכסים או במטרה להתחמק מתשלום חובותיה, לקפח נושים, להונות אותם או שרוקן את החברה מנכסיה.
יחד עם זאת, נקבע כי באשר לחיוב אישי של נושא משרה מכוח דיני הנזיקין, סעיף 54(א) לחוק החברות קובע כי "אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס". כדי שתחול חבות אישית של נושא משרה ברשלנות יש להוכיח שנושא המשרה עיוול כלפי הניזוק בעצמו, קרי: שמתקיימת חובת זהירות של נושא המשרה כלפי הניזוק, שהחובה הופרה, ושמתקיים קשר סיבתי בין ההפרה ובין הנזק. אין די בכך שנושא המשרה מבצע את תפקידו הרגיל בחברה כדי להוביל לחיובו. נדרש להראות שמתקיימים שיקולי מדיניות משפטית המטים את הכף להכיר בחובת זהירות אישית של נושא המשרה, לפי אופי תפקידו בחברה או לפי התנהגותו הקונקרטית. הנתבע הוא בעל מניות ומנהל יחיד של החברה. בתור שכזה כלל ההחלטות והפעולות שבוצעו בשמה, נעשו בהנחייתו הישירה או העקיפה. מנהל החברה והצהיר כי במסגרת ההסדר הדיוני החברה הסכימה לתקן את הדירות, ולשם כך התקשרה עם קבלן מבצע. בעדותו העיד המנהל כי ביצע את עבודות התיקון כשעבד כקבלן משנה של קבלן רשום, שכן במועד זה החברה לא אחזה ברישיון לביצוע עבודות קבלניות. ידוע שמי שביצע את עבודות התיקון לא השלים אותן כנדרש ותיקן רק את חלקן. כלומר, ההתחייבות לבצע את התיקונים הופרה, והעבודות שמלכתחילה בוצעו בצורה רשלנית ולקויה נותרו כמות שהיו. נפסק כי די בתשתית עובדתית זו כדי לחייב את המנהל באופן אישי בעוולת הרשלנות בגין עלות תיקון הליקויים והנזק הלא ממוני. הנתבע הוא בעל מניות יחיד בחברה ומנהל יחיד שלה. הוא שהחליט את כל ההחלטות עבורה, גייס את עובדיה, שכר את שירותיו של מנהל הפרויקט, והאחריות לוודא שהעבודות מבוצעות ולדאוג לכך שיהיה פיקוח עליהן מוטלת עליו. במבחן התוצאה החברה התרשלה, והאחריות למנוע את הליקויים הללו, ולמצער לתקנם בדיעבד, הייתה ועודנה מוטלת על מנהל החברה. המנהל אישר שהיה מעורב בעצמו בפיקוח על הבנייה, ומכאן שהתרשל באופן אישי. היה עליו להתקשר עם בעלי מקצוע מיומנים ולדאוג לפיקוח הולם על מעשיהם, אך במבחן התוצאה הפיקוח שביצע על העבודות היה רשלני. חובת הפיקוח הראשית על ביצוע העבודות באופן תקין ועל תיקון ליקויים שהתגלו נותרה שלו, כמנהל יחיד של החברה. חובה זו לא קוימה מעצם העובדה שנמצאו ליקויים שלא תוקנו, ובהיעדר תשתית עובדתית לביצוע העבודות כדבעי ולפיקוח הולם עליהן מצד החברה או מי מטעמה. נפסק כי יש לחייב את המנהל באופן אישי ברשלנות ועל כן עליו לפצות את בעלי הדירות בגין מלוא הנזק, לרבות הנזק הלא ממוני. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לבעלי הדירות סך של 186,600 ש"ח בגין עלות תיקון הליקויים. כמו כן ישלמו, ביחד ולחוד, לכל אחד מיחידי התובעים 6-2 סך של 10,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני, ובסך הכול 50,000 ש"ח. לבסוף, יישאו הנתבעים במלוא הוצאות בעלי הדירות וכן בשכר טרחת בא כוחם בסך של 55,364 ש"ח (שהם 20% מהסכום שנפסק בצירוף מע"מ). סכום זה מבטא בין היתר שש שנות התדיינות שהיו יכולים וצריכים לבוא לסופם זמן רב קודם לכן.
לסיכום, התביעה מתקבלת בחלקה.
התובעים יוצגו ע"י: עו"ד עדו אורלנסקי; עו"ד נועה בית יוסף ; הנתבעים יוצגו ע"י: עו"ד מוחמד יאסין
