ביה"ד לעבודה קבע כי יש להשוות את הזכויות והחובות של התא המשפחתי בו בני זוג מאותו המין לאלו של התא המשפחתי המסורתי ולסווג את התובע כ"עקר בית" לעניין חוק הביטוח הלאומי. הטבה סוציאלית זו צריכה להיות מוענקת לכל תא משפחתי, כך שלכל זוג תהיה בחירה להותיר את אחד מבני הזוג במשק הבית
עניינו של ההליך דנא בבקשת התובע להחיל עליו את הוראות חוק הביטוח הלאומי המתייחסות ל"עקרת בית", סעיף 238 לחוק, ולפטור אותו מתשלום דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות בתקופה הרלוונטית לתביעה, משהוא לא היה עובד ולא היה עובד עצמאי, ומתגורר בביתם המשותף שלו ושל בן זוגו, שמבוטח בביטוח הלאומי. התובע ביקש לקבל החזר תשלום דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות ששילם ביתר בסך 7,000 ₪ עבור השנים 2018-2021, וכן פיצוי בגין אפליה על רקע נטייה מינית בסך 67,654 ₪. בשנת 2018, הכיר המל"ל בתובע ובבן זוגו כידועים בציבור בדיעבד החל מנובמבר 2002. החל מחודש מרץ 2018 התובע אינו עובד ומתגורר בביתם המשותף שלו ושל בן זוגו שמבוטח במל"ל.
לטענת התובע, מקום בו זכאים בני זוג הטרוסקסואלים לזכות סוציאלית זכאים לאותה הזכות הסוציאלית גם בני זוג מאותו המין. כל הסדר אחר שמעניק זכויות כלכליות עודפות למשק הבית ההטרוסקסואלי על פני משק הבית ההומוסקסואלי הוא הסדר מפלה ובטל. מכוח עיקרון השוויון עמדו בתי המשפט ובתי הדין על כך שגם מונחים שיש להם היבט מגדרי יפורשו באופן המקנה את אותן הזכויות גם לבני זוג מאותו המין.
לעמדת המל"ל, סעיף 342(א) לחוק הביטוח הלאומי מחיל בלשון ברורה, חד משמעית ואינה ניתנת לפרשנויות שונות, את חובת תשלום דמי הביטוח שהוטל על מבוטח "שאינו עובד ושאינו עובד עצמאי". הפטור מתשלום דמי ביטוח ודמי ביטוח בריאות נקבע בחוקים בכוונת מכוון ל"עקרת בית". ההבחנה לעניין זה בין גבר לאישה מבטאת את רצונו של המחוקק. הוראות אלה הן הוראות שבחוק ומשכך תרופת התובע היא בשינוי חקיקה.
כב' השופטת ע' איצקוביץ פסקה כי יש לקבל את התביעה בחלקה. לפי סעיף 342(א) לחוק הביטוח הלאומי: "מבוטח שהוא עובד עצמאי, ומבוטח שאינו עובד ואינו עובד עצמאי, חייבים בתשלום דמי ביטוח בעד עצמם; ואולם מבוטחת לפי פרק ג' בלבד מכוח היותה אשת מבוטח אינה חייבת בתשלום דמי ביטוח". סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר "עקרת בית" כך: "אשה נשואה, למעט עגונה, שבן זוגה מבוטח לפי פרק זה, שאינה עובדת ואינה עובדת עצמאית, ובכלל זה אישה כאמור שהיא חברת קיבוץ מתחדש". בהתאם לחוק, "עקרת בית" פטורה מתשלום דמי ביטוח לאומי (סעיפים 335, 351(ח)-(י) לחוק), ומתשלום דמי ביטוח בריאות (סעיף 14(ז) לחוק ביטוח בריאות). אף על פי שעקרת בית אינה מחויבת בתשלום דמי הביטוח, היא מבוטחת בחלק מענפי הביטוח המוסדרים בחוק (באופן מצומצם). כך למשל זכאית היא לביטוח נפגעי תאונות (פרק ו וסעיף 351(ח) לחוק), לביטוח נכות (פרק ט וסעיף 351(ט) לחוק) ולביטוח סיעוד (פרק י וסעיף 351(י) לחוק). נוסף על כך, בחלק מהקצבאות מתבצע חישוב שונה של גובה התגמול לעקרת בית לעומת שאר המבוטחים. כך שאישה נשואה שאינה עובדת אלא במשק ביתה, ובן זוגה המבוטח על פי החוק – פטורה מתשלום דמי הביטוח אך היא זכאית רק לחלק מההגנה הביטוחית שזכאי לה מבוטח אחר. כך למשל הזכאות לקצבת הנכות דורשת חוסר מסוגלות לתפקד במשק בית והיא שונה מהזכאות של המשתכרת הדורשת הוכחה של עבודה בפועל במשך תקופה שהוגדרה. בבג"ץ 1046/09 בעניין מני, נדחתה עתירת בעל ואישה, שעניינה בקשה להחיל על הגבר שאינו עובד ואינו עצמאי את הוראות חוק הביטוח הלאומי המתייחסות ל"עקרת בית" ולפטור אותו מתשלום דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות. זאת בהעדר עיגון בלשון החוק וכאשר שינוי בחוק ייעשה בידי המחוקק. נקבע כי חוק הביטוח הלאומי וחוק ביטוח בריאות מבחינים במפורש ובכוונה בין גבר שאינו עובד ושאינו עובד עצמאי, לאישה שאינה עובדת ושאינה עובדת עצמאית. עוד נקבע כי הסעד שהתבקש בעתירה עומד בסתירה ללשון החוק והלכה היא כי במקרים כאלה על בית המשפט לנהוג בזהירות, וביתר שאת עת מתבקשת התערבות בפסיקת בית הדין לעבודה. וכך נקבע שם: " אפילו איננו מצויים במצב של שוויון מלא בין גברים לבין נשים בשוק העבודה, הרי שאין ספק כי החברה אינה אותה חברה של שנות החמישים, ונראה כי החקיקה בתחום דיני הביטוח הלאומי נשארה, במידה רבה, מאחור. החקיקה ממשיכה לשקף ואף לשמר את התפיסות שהיו נהוגות בתקופה בה חוקקה.".
זאת ועוד, נקבע כי עניין דנילוביץ (בג"ץ 721/94), הוא החשוב ביותר לכל דיון משפטי בעניין אפליה על רקע נטייה מינית בישראל ועל זכויות הקהילה הגאה בכלל, שכן הוא פרץ דרך הן להכרה כללית בזכות לשוויון על רקע נטייה מינית והן להכרה בזכויות של בני זוג מאותו מין. זאת כאשר דרך איסור האפליה בעבודה התפתחה ההכרה בבני זוג מאותו מין במשפט. שם נקבע כי משעה שהחליטה אל-על להעניק טובת הנאה בדמות כרטיסי טיסה לדיילים ידועים בציבור ממין שונה, באמצעות הסכם קיבוצי, שלילת זכות זו מבני אותו המין היא הפליה אסורה לפי תיקון משנת 1992 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, ולפי עקרון השוויון בכללותו כפי שזה נקלט במשפט העבודה. נקבע שם כי שלילתה של טובת הנאה מבן זוג מאותו מין באמצעות הסכם קיבוצי מהווה אפליה ופגיעה בשוויון ונפסק שיש לפרש את הוראת ההסכם הקיבוצי כחלה גם על בני זוג מאותו המין. בהתאם לפסיקה, ככל שנקבע כי הוראה בהסכם קיבוצי היא הוראה מפלה, על בית הדין לקבוע מה היא התרופה הראויה. בעניין דנילוביץ נפסק כי ישנה קשת של סעדים אפשריים ככל שבית המשפט מחליט לפסול הוראה בהסכם מחמת שהיא יוצרת הפליה אסורה. במקרים מסוימים, ניתן להפריד את החלק הפסול מהחלק החוקי של ההסכם, למחוק את החלק הפסול ולהותיר את הוראת ההסכם על כנה; לעתים, הסעד הראוי הוא ביטול ההוראה המפלה לחלוטין. עוד נפסק, כי בחלק מהמקרים התרופה הראויה היא הענקת טובת ההנאה גם למי שמופלה - סעד "ההרחבה". בעניין דנילוביץ קבע בית המשפט העליון כי סעד ההרחבה הוא הסעד הראוי, לנוכח העובדה כי "הרחבה זו תואמת את התבנית החוזית. היא מוסיפה קבוצה קטנה של נהנים, ואינה מטילה, על כן, מעמסה תקציבית של ממש. נעשה צדק, ונראה שנעשה צדק".
מן הכלל אל הפרט, נקבע כי מקובלת טענת התובע שלפיה המחוקק עיגן את מוסד "עקרת הבית" בחוק כדי להעניק "הטבה סוציאלית" לתא המשפחתי שבו אחד מבני הזוג מבצע את עבודות הבית ולא יוצא לשוק העבודה. באותה עת על פי רוב הייתה האישה זו שמבצעת את עבודות הבית ולכן החוק נכתב בלשון "עקרת בית" בלבד. ואולם, ההסדר החקיקתי הקיים מבוסס על תפיסות עולם מיושנות, ופוגע בתא משפחתי של שני גברים. במסגרת מערכת משפט שדוגלת בשוויון בין המינים אפליה בין גברים לנשים נראית תמוהה. הטבה מדיני הביטחון הסוציאלי הרלוונטיים לעניין זה אמורה להיות מוענקת לכל תא משפחתי, כך שלכל זוג תהיה בחירה להותיר את אחד מבני הזוג במשק הבית. ההסדר הקיים מנציח תפיסות פטריארכליות שאינן הולמות את ערכיה של חברה שמבקשת לקדם את השוויון בין המינים. במקרה דנן לא ניתן לשלול את ההטבה באופן קטגורי ממשק בית הכולל בני זוג מאותו המין – זוג גברים. הפסיקה חוזרת וקובעת כי יש להשוות את הזכויות והחובות של התא המשפחתי בו בני זוג מאותו המין לאלו של התא המשפחתי "המסורתי", שלפיו משפחה בנויה מזוגיות בין גבר לאשה. זאת נוכח ההכרה הגוברת בזוגיות חד-מינית. אמנם סעיף 238 לחוק מגדיר "עקרת בית" כ"אשה", ואולם בדרך של פרשנות יש להחיל אותו גם על בני זוג ששניהם גברים. זאת נוכח השינויים החברתיים שחלו במהלך השנים בכל הנוגע להרחבת התא המשפחתי על סוגיו השונים, וכן נוכח החשיבות של עיקרון השוויון והזכות לקיים חיי משפחה. משכך, בדומה להוראות החוק האחרות שכבר חלות על תא משפחתי "שאינו מסורתי" יש להחיל גם הוראת חוק זו. המשמעות היא השוואת תנאי הזכאות לפי סעיף זה של התא המשפחתי החד-מיני לתא המשפחתי "המסורתי". יש לפרש את הוראת החוק באופן שאינו מפלה את התאים המשפחתיים השונים על רקע הנטייה המינית. לפיכך במקרה דנן יש לפרש את הוראת החוק כחלה גם במקרה של בני זוג מאותו המין – זוג גברים. גם בהתאם לפסק דין של בית הדין האזורי לעבודה שלפיו במקרה של בנות זוג מאותו המין יחול עקרון הבחירה. קרי בנות הזוג עצמן יהיו זכאיות לבחור מי מהן תוגדר כעקרת בית. משכך יש ליישם את הכלל שחל על שתי נשים גם על מקרים בהם מדובר בשני גברים ( ב"ל 4563-04-09 עניין מיתקי). לאור האמור, נפסק כי ההסדר שחל לפי סעיף 238 לחוק על אישה צריך להיות זהה לזה שחל על גבר. זאת על סמך עקרונות הדין אשר לשוויון בין המינים. ניתן לסווג את התובע כ"עקר בית" לעניין חוק הביטוח הלאומי ודין התביעה להתקבל. התובע יוכר על ידי המל"ל כעקר בית, בהנחה שהוא עומד בשאר התנאים הקבועים בחוק, ויהיה זכאי לפטור מתשלום דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות בתקופה הנתבעת. משכך התובע זכאי להחזר התשלומים בסך 7,000 ₪, שביצע ביתר עבור השנים 2018-2021 בגין דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות. עוד נקבע כי לבית הדין אין סמכות עניינית לדון בטענת התובע לפיצוי בגין אפליה בהתאם לסעיף 5(ב) לחוק איסור הפליה במוצרים. כמו כן המל"ל יישא בהוצאות התובע בסך 5,000 ₪.
לסיכום, התביעה מתקבלת בחלקה.
התובע יוצג ע"י: עו"ד עירית אולמן; עו"ד חגי קלעי; הנתבע יוצג ע"י: עו"ד ענבל קמיור
