העליון דחה טענה לאי כשירות שהעלה עו"ד אשר ייצג את רשות המסים והעביר לחשבונו מיליונים מכספים שהגיעו לידיו במסגרת עבודתו ככונס וכמנהל עזבון. נקבע כי הטענה לאי כשירות צורמת כשהיא נשמעת בשלב הערעור, לאחר הרשעתו ולאחר שנגזר דינו, וכאשר לאורך כל הדרך טען נחרצות בבית משפט כי הוא כשיר לעמוד לדין
המערער, עורך דין במקצועו, ייצג את רשות המיסים בתיקי הוצאה לפועל, ומונה בתיקים רבים לשמש כבא כוח הזוכה, וככונס נכסים על פי חוק ההוצאה לפועל, לשם גביית חובות של נישומים לרשות המיסים. במסגרת תפקידו, שלח המערער ידו בכספים בהיקף של כ-16 מיליון ש"ח, שאותם קיבל לידיו הנאמנות בעקבות מימוש נכסי חייבים בתפקידו ככונס נכסים. המערער שלשל כספים אלה לכיסו, במקום להעבירם לתיק ההוצאה לפועל או לרשות המיסים. בנוסף, שלשל המערער לכיסו, כספים אשר נגבו על ידו בתפקידו כמנהל עזבון, וכן בכובעו כעורך דין שטיפל במכירת נכס עבור לקוחו. אישום נוסף הינו בעבירות המס שנלוו לעבירות נושא אישומים 4-1. בית המשפט קמא הרשיע את המערער בכל חמשת האישומים – ריבוי עבירות של גניבה בידי מורשה לפי חוק העונשין, 11 עבירות של השמטה מתוך דו"ח, של הכנסה שיש לכללה בדו"ח לפי לפקודת מס הכנסה, וריבוי עבירות של מרמה, ערמה או תחבולה לפי הפקודה. על המערער נגזרו 9 שנות מאסר בפועל, פיצוי כספי לקרבנות העבירה בסכומים של 258,000 ש"ח ו-106,083 ₪, וקנס בסך 300,000 ש"ח. הערעור דנן, נסב אך ורק על הכרעת הדין, והוא נסב בעיקרו על אי כשירותו הנטענת של המערער.
כב' השופט י' עמית פסק כי יש לדחות את הטענה לאי כשירות המערער לעמוד לדין. בית משפט קמא קבע, כי יש לשלוח את המערער לבדיקה פסיכיאטרית. בחוות הדעת הרפואית נקבע כי : "א. המערער סובל ממחלת נפש במובן המשפטי; המערער מצוי כעת במצב פסיכוטי דלוזיונאלי, שיפוטו פגום, הוא אינו מסוגל לעקוב באופן מושכל אחר הליכי המשפט המתנהלים נגדו, תפיסתו ביחס לנושאי התפקידים באולם בית-המשפט מושפעת על-ידי מחשבת השווא המאפיינת אותו, ועל כן הוא אינו מסוגל לעמוד לדין; ג. בעת ביצוע העבירות, בהעדר כל תיעוד פסיכיאטרי, וכן על בסיס אופי העבירות הכוללות תכנון ותחכום ובשל משכן הרב, ההנחה היא ששיפוטו היה שמור והוא הבין את טיב ואת תוצאות מעשיו". כל אותה עת, עמד המערער באופן נחרץ על דעתו כי הוא כשיר לעמוד לדין. בית המשפט הפנה את עניינו של המערער לפאנל מומחים, אשר קבע כי בעת ביצוע העבירות המערער ידע להבחין בין טוב לרע והיה אחראי למעשיו. כמו כן נקבע כי: "במצבו כעת, הוא מסוגל להבין הליכי משפט ולנהל דיון. לא מן הנמנע כי יהיה קושי לנהל את הדיון, אולם אין בכך בכדי להצדיק מניעה של קיום הליך משפטי והכרזתו כלא כשיר דיונית.". לאחר הרשעתו על ידי בית משפט קמא ולאחר שנגזר דינו, הגיש המערער הודעת ערעור בה נטען כי "המערער אינו כשיר לעמוד לדין. אף לא היה כשיר לעמוד לדין בהליך בפני בית משפט קמא".
בהמשך לאמור, נקבע כי יש להבחין בין אי שפיות בעת המעשה לפי סעיף 34ח לחוק העונשין, לבין אי כשירות דיונית בשלב העמדה לדין לפי סעיף 170 לחסד"פ. אי שפיות מביאה לזיכוי הנאשם, ואי כשירות, מביאה להפסקת ההליכים נגד הנאשם, אך ניתן לחדש ההליכים עם השיפור במצבו. הדיון דנן עניינו בטענת הכשירות הדיונית. לשם הכרה באי כשירות נאשם לעמוד לדין, נדרשים שני תנאים מצטברים: האחד – כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, השני – כי חוסר המסוגלות נובע מהיותו חולה נפש או מוגבל שכלית. יראו נאשם ככשיר לעמוד לדין אם הוא מסוגל לתקשר עם עורך דינו באופן בסיסי ולהבין את ההליך המשפטי ולו באופן בסיסי, קרי, אם הוא מודע להימצאותו באולם בית המשפט, אם הוא מזהה את בעלי התפקידים ומבין את תפקידם, אם הוא מבין את האישומים נגדו ומבין את העדויות באופן בסיסי ומסוגל לזהות האם הן משרתות את טובתו או פועלות נגדו. היעדר מסוגלות לעמוד לדין משמעו חוסר יכולת לעקוב באופן מושכל אחר ההליך הפלילי וליטול בו חלק, והמקרה דנן רחוק עד מאוד מכך. התנאי של אי כשירות מתקיים משנקבע, כי המערער סובל ממחלת נפש, אולם, פאנל המומחים מצא כי המערער כשיר לעמוד לדין על אף המחלה, משהוא מסוגל להבין הליכי משפט ולנהל דיון. נקבע כי המערער, עורך דין במקצועו, הבין את מהות ההליך, הרבה יותר מהרף הבסיסי הנדרש לצורך כשירות לדין על פי ההלכה הפסוקה. יתרה מכך, נקבע כי הטענה לאי כשירות צורמת כשהיא נשמעת כיום, בשלב הערעור, לאחר שלאורך כל הדרך המערער טען נחרצות בבית משפט קמא כי הוא כשיר לעמוד לדין, הנחה את באי כוחו שלא להעלות טענה זו, ואף הצטייד בחוות דעת פרטית כדי לגבות את עמדתו כי הוא כשיר לעמוד לדין. הנטל להוכחת טענת אי כשירות דיונית הוא על הנאשם, והמערער לא הרים נטל זה. כפועל יוצא מטענתו כי לא היה כשיר לעמוד לדין, טען המערער לכשל בייצוגו, כתוצאה מכך. נקבע כי משנדחתה הטענה לאי כשירות, נשמטת גם הטענה לכשל בייצוג. טענה לכשל בייצוג תתקבל במקרים חריגים בלבד, שבהם ניתן להצביע על קיומו של עיוות דין.
יתרה מזו, נקבע כי הטענה היחידה שהעלה המערער לגופה של הכרעת הדין, ואף היא מתייחסת לאישום הראשון בלבד, הינה כי המדובר בסכסוך אזרחי בינו לבין רשויות המס שלא היה אמור כלל להתגבש לכתב אישום. לדידו של המערער, הוא לא היה אמור להעביר את הכספים שגבה לרשות המיסים, מאחר שטרם הגיע המועד לכך על פי ההסכם בו התקשרו הצדדים, כך שמדובר בשכר טרחה או "מקדמה" על חשבון שכר טרחה המגיע לו. נקבע כי לטענה זו אין כל בסיס, והיא עומדת בניגוד לכל הראיות שהובאו והעדויות שנשמעו. סעיף 10ב' להסכם קובע כי המערער מתחייב להעביר את כספי המימוש לאחראי בניכוי שכר טרחתו. המערער סיים את הטיפול בתיקים כאשר מימש את הנכסים, אך במקום להעביר את הכסף לרשות המיסים בניכוי שכר טרחתו, הכספים נמשכו לחשבונותיו הפרטיים. בית המשפט ציין שהיו אלה רשמי ההוצאה לפועל שהפנו את עניינו של המערער למחלקה המשפטית של רשות האכיפה והגבייה, על מנת שיבחנו אם יש מקום להעביר את הטיפול בנושא לחקירה משטרתית. רשם ההוצאה לפועל דאז הורה למערער להגיש דו"חות כספיים בצירוף אסמכתאות בעשרות תיקי מימוש נכסים בהיקף כספי העולה על מיליוני ש"ח. למרות שהמערער מימש בתיקים אלו את הנכסים לפני שנים רבות, וחרף החלטות שניתנו בנושא זה, המערער לא הציג אסמכתאות לכספים המצויים בידיו בנאמנות, והרשם הביע תמיהה על כך. החשדות כלפי המערער התעוררו לאחר שהלה סירב להמציא אסמכתאות בנקאיות לרשות המסים ולרשמי ההוצאה לפועל, וכך התגלגלה החקירה, שבראשיתה היתה חקירה סמויה, ובעקבות צווים שניתנו לבנקים גילו החוקרים כי בין השנים 2012-2003 המערער העביר מחשבונות הנאמנות לחשבון משרדו כ-15 מיליון ש"ח. נקבע כי אכן, על המערער הושת עונש כבד של תשע שנות מאסר, אך כפי שציין בית משפט קמא בגזר הדין, המערער חטא לתפקידו כנאמן, מעל באמון אזרחים פרטיים וברשויות המדינה שנתנו בו מבטחם בעת ששימש ככונס נכסים ובכך הפר את האמון הבסיסי בין עורך דין ללקוח על כל ההשלכות הכרוכות בכך. כב' השופטת ד' ברק-ארז הוסיפה כי הבריח התיכון שעליו הושתת הערעור היה טענת אי-הכשירות הדיונית של המערער, לאחר שהחזיק בעמדה הפוכה לאורך ההליך כולו. אכן, על בית המשפט להתייחס בזהירות המתחייבת לטענות שעניינן כשירותו של נאשם לעמוד לדין, על מנת שלא ייפגעו זכויותיהם של מי שמתמודדים עם מחלות נפש או מוגבלויות שכליות. אולם, לטענה מסוג זה צריך שתהיה אחיזה מבוססת בעובדות.
לסיכום, הערעור נדחה.
המערער יוצג ע"י: עו"ד מתן לקר; עו"ד אלברט (אבי) פרץ ; המשיבה יוצגה ע"י: עו"ד עמרי כהן
